פרק 58 – סידהארתא: הספר שקיבלתי מגברת שיאצו לפני שטסתי ליוון

עשהאל: היי חברים יקרים, מה המצב? פרק 58 כבר כאן בפרק הזה דיברנו על זה שחזרתי מיוון וקיבלתי מגברת שיאצו לפני הנסיעה ספר שקוראים לו סידהארתא אז קראתי אותו והנה אנחנו כאן עם כל המסקנות והתובנות. פרק 58, מתחילים!

גדלתי בשומרון. קשב וריכוז, המון. כדורגל, מקום ראשון. העיקר, לא לישון. אני בן 10 – הלם. סבא עשה קסם. איך בעצם? 12 – שלוקים קרים. מכירות של החיים. המצב אנוש? היצע וביקוש. 13 – פליירים כל היום. בקור. בחום. קברתי בחול. פוטרתי. למדתי. אמון מעל הכול. 16 – קוסם אמיתי. עסק פגזי. 70 אלף שקל בחודשי השיא. קוסם זה לשחק. לשחק זה לשווק. מקל הקסמים התפרק. עורכי דין. התחלתי לשווק. בפודקאסט שלי אשתף מניסיוני, לשווק ולמנכ״ל ממש כמו עשהאל. בלי פילטר או עריכות. אין סודות. שימו אוזניות. פרק של השמחות.

טוב, אז בוקר טוב, פרק 58. יובל, מה שלומך?

יובל: בסדר גמור, מה עניינים?

עשהאל: בסדר גמור, מצוין, תודה רבה שאת מתלווה אליי לעוד פרק, מעריך את זה מאוד. האמת היא שאתמול, ממש ככה אחר הצהריים, נחתתי בחזרה מיוון, וממש ככה נחתתי ישר לאירוסין של אחותי,

יובל: ברכה. מזל טוב, זה כבר אירוסין מספר, מי סופר? ממש, ממש,

עשהאל: אבל כבר יש לי שלושה אחים שמתחתנים בקצב מטורף, אז כן, אז הלכתי ככה, כאילו, אנחנו קבענו את החופשה הזאת, הרי הרבה לפני שהיא קבעה את האירוסין, אבל שורה התחתונה, ידעתי שאני חוזר, נגיד, נוחת באיזה ארבע, והאירוסין בשש, אז כאילו, את יודעת, כזה, ישר, מה שנקרא, כשהגעתי לאירוסין, אז סיפרתי לאחותי שהמטוס, כאילו, לפני שהוא נחת בנתב״ג, הוא עשה כזה סיבוב בשמיים, הוא הפיל אותי, הצניח אותי חופשי, עשיתי שוק ירך, קמתי והגעתי, ממש…

יובל: אורח חיים סטנדרטי שלך, לא נשמע לי חריג בכלל.

עשהאל: ככה זה הרגיש, באמת שכן. אני חייב להגיד גם שהיה כזה קצת מאפן ביוון.

יובל: וואלה.

עשהאל: כן, כי מזג האוויר היה גרוע. כל הזמן היה גשם, והיה טפטוף מעצבן, ולא היה נעים, ומזג האוויר באמת משפיע. וזה קטע, כי כשחזרתי לישראל, אז אני כזה נוחת בישראל, והיה חם ברמות מטורפות. עכשיו, היום בבוקר אני כזה, יום חמישי היום, אז שבע בבוקר אני כבר נמצא בחוף גורדון, רוצה לשחק פוג'י וולי, ובשבע…

יובל: הבאת את הגשם איתך, בקיצור.

עשהאל: תקשיבי, את לא מבינה בכלל איזה גשם, אני לא יודע איך להסביר את זה. בשבע, ארבעים, חמש בערך, נפתח גשם.

יובל: כן.

עשהאל: עשיתי סרטון בווידאו,

יובל: כאילו,

עשהאל: יוצאי בטלפון, משהו מטורף לגמרי. כל הרחוב היה פשוט מטורף, כמה גשם ירד, ואני החלטתי שאין לי סבלנות, שאני רוצה להגיע למשרד בזמן והכל. החלטתי לנסוע לכל הדרך בלי לעצור ובלי לחכות מתחת למחסה או משהו, והיה באמת הרבה הרבה סבל, אני חייב להגיד, הרבה הרבה סבל. זה היה ממש מאתגר, קולי, הייתי סחוט מים ברמה מטורפת, אבל מי זוכר מה שנקרא. אבל הנה, חזרנו ואנחנו בישראל והכל, סך הכל בסדר. כן חשוב לי גם להגיד שביוון היה גם לא כזה משהו, ואני מראה איך דברים קטנים, שלפעמים אנחנו, נגיד, בעסק, אנחנו לא מבינים שדברים קטנים הם המשפיעים, כי בדברים הגדולים, בדרך כלל רוב העסקים בנישה הם פחות או יותר בסדר, אבל הדברים הקטנים בדרך כלל הם אלה שמשפיעים על אם אני אקנה ממך או ממישהו אחר, אם אני אצא מרוצה ממך, אם אני אשאיר לך ביקורת חיובית או שלילית, אם אני אמליץ עליך. אז נגיד סתם, ביוון הם לא כמו בישראל נולדים בני אפס וגדלים כאילו בעגלה, שם הם נולדים בני עשרים, אין עגלות, אין ילדים בכלל, הכל כאילו רק אנשים מבוגרים, בר ואני היחידים שהיינו שם עם דבש ועגלה. אז נגיד סתם דוגמה, בכבישים אין מדרכות, כאילו גם מדרכה יכולה להיות עם מדרגות במדרכה.

יובל: וואו.

עשהאל: מדרגות במדרכה, זה משהו מטורף.

יובל: אין גם נכים.

עשהאל: אין כלום, אני אומר לך, זה כולם שם מדהימים, אם יש נכה, ישר זורקים אותו לים, לא יודע, כן, זה מטורף לגמרי. קיצר, אז חוסר נגישות מטורף לעגלה. כל אתונה, עליות ירידות ברמה, כמו שאני זוכר בצבא, כשהיינו נכנסים לכפרים ערביים, אלה המקומות היחידים שאני זוכר שהיו כאלו עליות וירידות. מטורף לגמרי. הקטע הכי מטורף זה שגם עשינו הרבה הליכות, כי אנחנו אוהבים ללכת פחות עכשיו לנסוע, ואמרנו, טוב, נעשה נגיד הליכה עשרים וחמש דקות לאיזה כיכר מאוד מפורסם שם, ואז אנחנו הולכים, וכל הדרך עלייה. עלייה אבל קשוחה ברמה של מטורף. ואז אתה מגיע לשם, ואז אתה אומר, טוב, נחזור הביתה אחרי כמה שעות, ואז עוד פעם יש עלייה. זה כאילו יש עלייה בהלוך, עלייה בחזור, אין ירידות. זה משהו מדהים. קיצר, אז לא כל כך היה לנו מדים ביוון, וגם הדירה עצמה, אני לא אגיד שהיא לא הייתה טובה, בסוף היה בקומה הראשונה בריכה כאילו פנימית כזה, ומים מחוממים, והדירה הייתה ארבע קומות עם מעלית בפנים, וכאילו כן היה מצד אחד נראה טוב, מצד שני, בדיוק כמו שאמרתי לפני זה על הפרטים הקטנים, בפרטים הקטנים הם נפלו בהכל. השירותים, המים לא יורדים כמו שצריך. מים חמים במקלחת, לא בדיוק יש.

יובל: קומן שמש.

עשהאל: בדיוק. איך זה נקרא? המים החמים בבריכה, אז מסתבר שהם לא בדיוק נקיים, כאילו הם כזה רואים שכבה של שמן כזה עליונה, וקיצר, בדברים הקטנים הם באמת נפלו, ודווקא הדברים הקטנים הם בדרך כלל איזה שמשפיעים יותר על איך אנחנו נרגיש באותו עניין. עכשיו, לפני שיצאתי ליוון, אז ככה היה לי ביום, נראה לי, אנחנו יצאנו ליוון באיזה יום אולי רביעי, לא יודע, לא יודע בדיוק מתי, שלישי אם אני לא טועה, כן,

יובל: שלישי. אה, נכון.

עשהאל: וביום שלישי באותו יום גם היה לי מפגש עם גברת שיאצו. אני עושה שיאצו, אני מאוד נהנה מזה, אבל אני לא כזה, אני לא באמת, כאילו, אולי כבר אמרתי את זה בפרקים קודמים, אבל אני לא כזה עכשיו הולך לשם כי אני מאמין באמת שהשיאצו הוא מאוד חשוב וטיפולי, או משנה אפילו משהו. אני טוען שזה ממש כמו סתם לעשות נעים בראש או משהו, כאילו זה רגיל לגמרי, אבל דווקא השיח עם גברת שיאצו, עם הבחורה שעושה את זה, וההכלה שלה, והטיפים שלה, והנקודת המבט שלה, זה דווקא הרבה יותר מעניין אותי, יחד, כמובן, עם כשהטיפול עצמו מתחיל, אז אני גם אוהב לעשות את הנשימות שלי והכול, זה גם מאוד גורם לי להרגיש טוב. אבל באותו סשן, אז דיברתי עם גברת שיאצו קצת על, כמו על משמעות ועל דברים שהם יחסית גדולים, אולי קצת על דתות, קצת על… ואז היא אמרה לי, תשמע, אתה אמר עכשיו אתה טס ליוון, אני אביא לך ספר, תקרא אותו, וזה הכול, תהנה, כאילו. אמרתי לה, תקשיבי, יש לי כבר ספר שאני מתכנן לקרוא, אבל יאללה, תביאי את הספר הזה, יהיה בסדר מה שנקרא, ולקחתי את הספר. ועכשיו, אני בדרך כלל לא קורא ספרים כאלה, כי זה סיפור בסוף שהוא מספר כאילו באיזשהו מקום על מעשה שקרה עם בודה וכל זה, אבל הוא לא ספר עסקי. ואני כמעט אף פעם לא קורא כאלה ספרים, אבל אמרתי, אני אקרא את זה כי בסוף אני, כמו בפרק שעשינו על לעשה לך רב, אז כאילו בסוף אני כן מחזיק מגברת שיאצו והכל, ומשתדל כאילו, אם אני בסוף הולך לעשות את זה הטיפולים ולהקשיב לה ולדבר איתה ושהיא תקשיב לי והכול, אז אני כאילו משתדל כזה כן להקשיב לה, ולא כזה לעשות את הדברים בכאילו. אז כן, הלכתי וקראתי את הספר והכול, והקשבתי למה שהבטחתי לה. אגב, בראייה לאחור אני שם לב שהספקתי לקרוא את הספר כמעט תמיד רק בנסיעות. זאת אומרת, תחשבי כמה זמן פנוי היה לי נגיד בווילה, אבל כמעט אף פעם לא פתחתי את הספר סתם ככה באמצע היום וקראתי. תמיד היה, נגיד עשינו נסיעה שעה וארבעים לראות איזו תעלה שהרומאים התחילו לחפור, או היוונים ומישהו ואחרים סיימו, או לא בדיוק יודע מה, אבל זה דברים שקרו כאילו לפני הרבה מאוד שנים. אז הדרך לשם הייתה ארוכה. אז בדרך למשל, קראתי 60-70% מהספר, כאילו, וזה קטע כי כשאתה נמצא בווילה ויש לך עוד אופציות של מה אפשר לעשות, ללכת לבריכה, לשחק בטלפון, לראות טלוויזיה, להיות עם בר, לצאת למסעדה, לשתות קפה, אז פתאום אתה כאילו לא, אתה פחות בוחר לפתוח את הספר, אבל דווקא כשזה נסיעה, אז זה באמת גרם לי כזה הרבה יותר לפתוח את הספר. באופן כללי גם, כאילו ההתחלה של כל דבר, כמו נגיד לקום לפוצ'יבולי בשבע בבוקר, אז מה הדבר, לדעתך, הכי קשה בללכת לפוצ'יבולי בשש בבוקר?

יובל: להתעורר פיזית.

עשהאל: יפה, להתעורר, או בן אדם שעכשיו יוצא, נגיד, סתם, יוצא לריצה. מה החלק הכי קשה?

יובל: לקום מהספה ו…

עשהאל: לשים את הנעליים. לשים את הנעליים זה החלק הכי קשה. אם שמת את הנעליים, זהו, אתה כבר אחרי האירוע, הכל טוב, אתה תחזור, אבל לשים את הנעליים זה החלק המורכב, ואנחנו צריכים לדעת להיות אנשים ששמים את הנעליים. כאילו שבסוף אם אנחנו מגדירים לעצמנו משהו, אנחנו לא איזה, אני אפילו לא רוצה להגיד בעל חיים, כי גם בעלי חיים הם מעולים, אבל אנחנו, כאילו, יש לנו תבונה, ואנחנו חייבים לדעת לבחור בעצמנו, ולא רק ללכת אחרי התאוות או מה בא לי באותו רגע, או… זה פשוט לא מוביל לשום מקום, וכאילו, תראי גם כמה דתות, זה משותף להן שהקטע הזה של תאוות, של כאילו, אל תעשה רק מה שבא לך, זה כזה מין, כי למה? כי בסוף, לא משנה באיזה דת תבחר, יהודית, נוצרית, קתולית, מוסלמית, לא יודע מה, אני חושב שיש מכנה משותף שבסוף כולם מבינים שהדרך לחיים המשמעותיים, הטובים, המאושרים, זה לא רק לעשות מה שבא לך, זה לדעת, כאילו, מצד אחד לעשות דברים שבא לי, אבל מצד שני גם לעשות דברים שפחות בא לי, כדי להשיג מטרה אחרת שמאוד בא לי להשיג. וזה תמיד, הרבה פעמים זה עובר דרך הסבל הזה. אגב, כשאני אומר סבל, אז אני גם, כאילו, היום נגיד שהייתי בפוצ'י וולי והתחיל גשם מבול ברמה של, שבאמת, ברמה שביוון כל החופשה לא היה לנו כזה גשם והכל ביחד. קיצר, אז כאילו אמרתי לעצמי כזה בלב, בוא נהיה איזה חרא זה לנסוע בקורקינט פה, ככה בגשם, ואיזה רחוק אני גם, אני בגורדון, יש לי נסיעה עכשיו 25 דקות במינימום על קורקינט, כשלא יורד גשם,

יובל: כאילו,

עשהאל: זה הזמן שזה לוקח. ואז אמרתי לעצמי בלב כזה, יאללה, אז בוא נעשה את זה. כאילו, כמה מורכב זה כבר יכול להיות? מה יקרה? מה, אני אמות? מה, אני חולה? לא נראה לי, יאללה, שטויות. ובאמת, באמת נסעתי את זה והיה כאילו מאוד מאתגר, אבל זאת בדיוק הסיבה שעשיתי את זה, כי אני מאוד מאוד אוהב את הקטע הזה של הלאתגר את עצמי. בכללי, אגב, בחופשה, זה לא הספר היחיד שקראתי. הספר השני, גם קראתי עוד ספר, וזה גם היה מאוד מאוד נחמד לסיים שני ספרים במכה. לפני שאני ניגש ככה לספר עצמו, ולמה למדתי ממנו, ועל מה הוא מדבר, עוד כמה דברים קטנטנים. אז קודם כל, כשהגענו ליוון, אז הלכנו לעשות ביקור באיצטדיון שנערכה באולימפיאדה הראשונה. ומקום עם 50 אלף מקומות, וכאילו, מקום ממש ענק. ואז כשאנחנו באנו לשם לביקור, אז כזה שאלנו, ראינו שמקימים במה מאוד גדולה. שאלנו, מי מופיע פה ומתי? אז אמרנו, מחר רובי וויליאמס. עכשיו, בואי, זה לא שאני איזה מעריץ גדול של רובי וויליאמס, כן? אני בקושי יודע שניים שלושה שירים שלו, בר יודעת הכל, אבל אני ידעתי שניים שלושה שירים בקושי, אבל כאילו זה קצת כזה כמו הביאו לך את הכל עד אליך, אז רק לקחת את הביס, אם לא תיקח את הביס זה קצת מוזר, אז הלכנו גם להופעה של רובי וויליאמס, ודווקא בהופעה מאוד מאוד למדתי ממנו על הקטע הזה של איך הוא מייצר מערכת יחסים עם הקהל. הוא כאילו מאוד מאוד חשוב לו, שזה גם האמונה שלי, שהקהל ירגיש שהוא הכוכב, זאת אומרת, לא רובי וויליאמס, אלא הקהל עצמו הוא הכוכב, והוא מלא מלא מלא בהופעה מעלה אנשים לבמה, ויורד לקהל, ורואים מצלמה כזאת, עם מסכי ענק שהוא מדבר עם אנשים, ושכאילו זה ממש היה יפה לראות כמה הוא שונה בנוף, בזה שהוא מאוד מאוד מאוד לא מרוכז בעצמו כפרפורמר, ויותר כזה בקהל שלו, אז גם זה היה מאוד מאוד נחמד לראות. עוד איזה כמה דברים קטנטנים, אז עשינו כזה סיבוב בטיילת של יוון, ואז ראיתי פתאום איזה לוח שחמט כזה גדול, יפה, מכרסינה, משהו באמת הצגה, אז אני כזה נכנס לחנות, ואז בר כאילו מגיעה, רואה אותי שאני כמה דקות שם, היא נכנסת, היא אומרת לי, יאללה, מה אתה מסתכל על זה יותר מדי? אתה גם ככה לא תקנה את זה, זה יקר כאילו, אז…

יובל: וואי, אתה הכי תקנה את זה.

עשהאל: אז אמרתי לה, מוכר, אנחנו ניקח את זה? ברור. ואז בר אמרה לי, אז בגלל שאמרתי את זה, נכון? אז אמרתי לה, כן, אז קניתי גם את השחמט, וזה גם פה, וזה מאוד נחמד, וזה גם כזה משהו שהוא מגניב, אני מספר את זה.

יובל: אז חבל שלא הבאנו את זה, אפילו הוא פה.

עשהאל: נכון, נכון, את צודקת, עוד לא הספקתי לפרוס את זה, אבל האמת שכאילו, אני בעיקר מספר את זה, כי, כאילו, זה חלק ממה שנותן לי את המוטיבציה ליצור ולעשות, וכשאני עכשיו מגיע למשהו שאני רואה שאני רוצה אותו, אז בואו לא נגזים, נגיד בווגאס, כשהייתי בווגאס, היה שם לוח שחמט שרציתי, אבל הוא ביקש ממני לפני משלוח 25.5 אלף שקל, אוקיי? אז את זה לא הסכמתי, אבל פה, כשזה היה עכשיו לוח שחמט בכמה אלפי שקלים, אז יאללה, סבבה, כאילו, זרמתי עם זה, וקניתי את זה, כי בסוף אני רוצה להרגיש שהעבודה שאני עושה והמאמצים שלי, הם באמת שווים משהו, וזה לא הכל אגדה והכל בכאילו, כי את יודעת איך האמונה שלי אומרת, שזה לא כמה כסף הרווחת, או זה כמה כסף הוצאת. כאילו, אם בסוף לא השתמשת בכסף שהרווחת במהלך החיים שלך, אז זה מאוד מוזר, ולמה הרווחת אותו מלכתחילה? היית יושב וקורא ספר, זה נראה לי יותר נחמד. חוץ מזה, גם סתם, זוכרת שסיפרתי לך שנסעתי לאירוסין של ברכה, אז בגלל שבמהלך החופשה נתתי את הרכב לאח שלי כדי שיהיה איתו, אז סיכמתי איתו שכאילו גם הוא מגיע לאירוסין, אז אני אקח כבר את הרכב ממנו בבית שמש. אז הייתי צריך להגיע לבית שמש בדרך אחרת. אז אמרתי, בוא ניקח רכבת, גם ככה בנתב״ג זה ברכבת והכול. בוא ניקח רכבת. ותקשיבי, אני בטוח שאנשים לא… את מגיעה ברכבת אגב, או בעיני? לא. אני בטוח שאנשים שנוסעים ברכבת כל יום לא מעריכים את זה בשיט.

יובל: אחלה רכבת ישראל.

עשהאל: תקשיבי, זה מטורף לגמרי. התחבורה היחידה בישראל שעובדת בעיניי זאת רכבת ישראל. זה מדהים. זה לא רכבת ישראל, זה טסלה ישראל. זה כאילו אתה יושב, ולא מבין מה אנשים מתלהבים מהטסלה של אילון מאסק בחו״ל, שהיא נוסעת לבד. הרכבת גם נוסעת לבד. לא רק שהיא נוסעת לבד, היא נוסעת כמו טרקטורון, דרך השטחים. היא אפילו לא מוגבלת לכבישים, את יודעת כמה פעמים נסענו וראיתי שאנחנו באמצע שטח כאילו, ויש גם מסילות ברזל, היא נוסעת ואין עוד כאילו פקקים או רכבות ליד או תאונות, זה לא קורה כמעט, כאילו זה ממש ממש ממש נוח, ואני ממש התאהבתי בזה, אמרתי בואנה, גם אנשים שעובדים פה ומבחינתי גם הם מגיעים מבית שמש, אם הם נוסעים ברכבת והם קרובים לתחנת רכבת, וואלה פאנן לגמרי. קיצר אז זה גם משהו שככה גיליתי והיה באמת נחמד. אגב, לא משנה כמה הרכבת תהיה טובה, אין לי ספק שאם אני אדבר פה עם אנשים במשרד שמגיעים כל יום, הם יתלוננו והם יגידו כמה זה גרוע וכמה זה לא נחמד וכמה זה, כי ככה זה בסוף, הטבע שלנו הוא הרבה הרבה להתלונן. ודבר אחרון, לפני שאני נכנס לתקציר של הספר עצמו, זה שכאילו בסוף חזרנו כזה, כאילו חזרנו מחול ואנחנו פותחים את המזוודות אתמול בערב, אנחנו מסתכלים שנייה על מה יש בתוך המזוודות ואנחנו רואים שיש רק מתנות. כאילו, כל כך נהנינו פשוט מלקנות מתנות לאחיינים שלי, לכל מיני, גם לך קניתי מתנה.

יובל: וואלה.

עשהאל: באמת, כאילו מצאתי את עצמי פשוט, כל פעם שראיתי איזה משהו ממש שווה, כאילו שאני חושב שוואלה יש לי מישהו בראש שוואלה יכול ממש לשמוח מזה, אז קנינו את המתנה ובסוף יצא שחזרנו לארץ עם איזה 50-60 מתנות, אני לא מגזים. אתמול הגעתי לאירוסים של ברכה, נתתי לכל האחיינים, זה הרבה אנשים, כאילו, כל אחד מתנה ייחודית, לא כולם אותו דבר. ממש מצאנו איך היא תקבל משהו עם קריסטלים, כי היא בדיוק מתעניינת במדע והוא יקבל משהו שקשור למשחק קופסא, וזה קיצר, בובה, וקיצר היה ממש ממש נחמד, וסתם זה כזה כיף, כי בסוף אני, זה מאוד קשור גם לעסקים. בסוף, מה זה עסק מצליח? עסק מצליח זה עסק שנותן, זה עסק שאנשים רוצים לקבל ממנו, ואני חושב שבן אדם היום שרוצה להצליח בעסק שלו, הוא צריך לסגל גם לחיים הפרטיים שלו, וגם לפני שהוא מגדיר את עצמו כאיזו הצלחה גדולה, או לפני שיש לו הרבה כסף, לתת, לתת, תיתן, תיתן, הכל בסדר, זה הכל מעגל אחד גדול, זה גם חלק מהספר. בסוף הכל חוזר למקור, בסוף הכל כמו נהר, שהמים ממשיכים, ושוטפים, והכל, ולא משנה מה קרה באיזשהו מקום בעולם, אם היה חג, או אם היה משהו לא טוב שקרה, או המים ממשיכים, והגלים ממשיכים, ומתנפצים, וככה זה לנצח, וקיצר, אז כאילו, מה שנקרא, להתקדם, ופשוט להתעסק בחיובי, ולתת, והכל בסדר. אז זה גם כן היה נחמד שמצאנו את עצמנו בעיקר בעיקר עסוקים בלקנות ולת. בואו נדבר קצת על הספר עצמו. אז קודם כל, הספר עצמו זה לא ספר ארוך, זה ספרון כזה, עם עמודים יחסית קצרים, סדר גודל של 140 עמודים, 150 עמודים, משהו כמו 140 עמודים. אני רק זוכר שאמרתי לעצמי בלב, לזכור שבעמוד 135, אז יש שם את, כאילו, מבחינתי, כל הספר הוא ממש מעולה ונחמד, אבל עמוד 135 יכל לסכם אותו יותר טוב אפילו, ששם באמת יש את הלב של מה שבעצם הספר רוצה.

יובל: כל סיפור הוא בפני עצמו?

עשהאל: ספר אחד, עם סיפור אחד.

יובל: כן, נוח. אה, חשבתי שאמרת שהוא מורכב כאילו מסיפורים קצרים.

עשהאל: לא, זה ספר אחד שהוא פשוט עמודים קצרים, אה, עמודים קצרים, סליחה. כאילו זה פשוט עמוד, זה לא, לא, זה לא דף וגם לא חצי, זה פחות מזה לדעתי. ויש רק 140 עמודים, משהו כזה, אבל עדיין בעמוד 135 הזה יש שם ממש את המסר הרציני, אז מי שרוצה לקרוא את הספר עצמו, את כולו, יכול לקרוא, ומי שרוצה לקרוא רק את החלק הבאמת מהותי, אז עמוד 135 זה ממש הפרק האחרון, הוא באמת לדעתי זה שעושה את הסדר. הספר עצמו, הוא בעצם מדבר על בחור בשם סידהארתא, שזה בעצם סוג של, מהאמונה של בודה וכל הדבר הזה, ושבעצם סידהארתא, זה בעצם בן אדם שהוא בעצם הגיע ממעמד כהנים גבוה בהודו, זה נקרא ברמינים, זה סוג של כהנים כאלה, ובעצם כבר מילדות הוא, מדובר על בן אדם שמאוד הצליח, מאוד כזה מיוחס, וככה הצליח גם במסגרות הלימודיות שהוא היה והכול, אבל הוא עדיין כל הזמן, כל הזמן, למרות שהוא כזה מבריק, ולמרות שהוא נולד בכזו משפחה מיוחסת והכול, הוא תמיד מרגיש איזושהי ריקנות פנימית, למרות שהוא יודע מלא, כי הוא מגיע ממשפחה שכל הזמן לומדים, והוא עדיין מרגיש איזושהי ריקנות פנימית שהוא לא מצליח למלא, ובסופו של יום הוא מחליט שהוא הולך לעזוב את הבית שלו, שזה המקום הבטוח שלו, המקום שהיה לו בו כסף, והמקום שהיה לו בו משפחה והכול, והוא בעצם רוצה ללכת ולמצוא איזושהי הארה, באלף, כאילו משהו שהוא ככה תגליתי, משהו ככה קצת יותר עמוק, יותר משמעותי, ולצליח לדרך של חיפוש. עכשיו, כשהוא בעצם הולך והוא מנסה להיפרד מחבר שלו שנקרא גובינדה, אז בעצם גובינדה מחליט שהוא מצטרף אליו. וככה למעשה הם בעצם הולכים ביחד ומשנים את החיים שלהם, והם בעצם מצטרפים לסגפנים הנודדים, שזה בעצם כמו סוג של נזירים, שהם בעצם מוותרים על כל התענוגות והם חיים חיים של סגפנות. זאת אומרת, אם לא צריך לאכול, מינימום שקיעה, הכל כזה מאוד מאוד מינימליסטי. והמטרה בסופו של יום, כשהם לומדים, זה שהם רוצים לתאר את הגוף על ידי כל האיסורים האלו.

יובל: קשור ליום כיפור קצת.

עשהאל: ממש ככה, בדיוק עכשיו זה היה, גם היינו שם בזמן יום כיפור,

יובל: נחמד.

עשהאל: אז קיצר, הוא בעצם ממש הולך ולומד איך לא לאכול, ואיך לישון ביער, ואיך להסתפק במינימום, מינימום, מינימום של מה שחייב רק כדי לחיות. ובסופו של יום, הוא מבין שגם אחרי כל המאמץ שהוא עשה, הוא לא באמת מוצא אמת. זאת אומרת, הוא כן, כאילו, הוא רואה שזה הכל מחזורי. זאת אומרת, הוא רעב היום, מוקרי, אז הוא מתגבר על הרעב, אבל מחר הוא שוב פעם רעב, ומחרתיים הוא שוב פעם רעב. שום דבר פה לא, הוא כל הזמן מדבר על זה, שזה הכל מחזורי, הכל חוזר על עצמו. אין פה שום דבר שהוא אמיתי, אין פה שום דבר שהוא משמעותי, משמעותי, שהוא שונה, שהוא מעבר למה שהוא כבר הכיר לפני זה. בקיצור, הוא בסופו של יום מחליט, הוא בעצם שמע על בודה, אוקיי? והוא בעצם מחליט, בודה זה כאילו בן אדם, זקן כזה, גם נזיר מסוים והכול, והוא החליט שהוא בעצם הולך לשמוע אותו, ממש ללכת וכאילו לנסות להיות תלמיד שלו. והם הולכים והם מוצאים אותו, ובסופו של יום לא משנה כמה דברי טעם בודה אמר לגובינדה ולסידהארתא, בסופו של יום סידהארתא מבין שכאילו איך הוא אומר לו? אומר לו, אחי, אתה צודק בהכל, באמת הכל נכון, אבל הידע כידע הוא לא מקדם אותי לשום מקום. זה שעכשיו אתה יושב ומסביר לי על מהות החיים ועל מה צריך לעשות ועל איך לצאת מהגוף ועל איך כל הדברים הכי משמעותיים והכי נשגבים והכי נעלים, בסוף הידע כידע לא תורם לי בכלום, רק מימוש מעשי של מה שאתה מלמד אותי, רק זה יכול באמת לקדם אותי, ואין לי מה להישאר פה להיות תלמיד שלך, כי זה רק ללמוד, אנחנו לא באמת מתנסים פה. ודווקא גווינדה החליט כן להישאר עם הבודה, שזה ככה גם עניין. אז בעצם פה הם נפרדים, וסידהארתא מחליט ללכת לעיר שנקראת סבתי, שם בעצם הוא פוגש בקמלה, שקמלה, קמלה, קמלה, זו בעצם מישהי יפייפייה, שהיא בעצם מגיעה ממעמד מאוד מאוד גבוה, וממנה הוא בעצם לומד את כל מה שקשור לאהבה, עונג, יחסי מין, כאילו ממש כזה מכיר דרכם מה שנקרא עולם אחר. עכשיו חשוב לי רגע להגיד, הוא היה נזיר, זה אומר שהוא לא היה, לא רק לא מקיים יחסי מין, אלא הוא גם לא היה בכלל מתראה, כאילו הוא היה מאוד כזה סגפן, ופתאום הוא כזה החליט לנסות,

יובל: לנסות,

עשהאל: להעיז, בדיוק, להעיז, אז הוא הולך, ובעצם הוא מכיר את הקמלה הזאת, ובעצם היא כאילו סוג של אומרת לו, שומע, אני לא, כאילו אני לא אצא עם מישהו שהוא במעמד שלך, אתה, זה כאילו מאוד לאו כזה. ואז הוא שואל אותה, מה אני צריך לעשות כדי לצאת איתך, או משהו כזה? ואז היא אומרת לו, אתה צריך להיות עשיר, כאילו אתה צריך להיות עכשכסף. אז הוא הולך בעצם לאיזה איש עסקים בשם קמאסוואמי, שזה בעצם למיטב זיכרוני, איך קוראים לו? קמלה, כאילו היא קשורה אליו באיזושהי צורה, אולי עובדת אצלו, לא יודע בדיוק מה? אז היא בעצם מחברת ביניהם, והוא מתחיל בעצם לעבוד אצלו, ואחרי שהוא בעצם מתחיל לעבוד אצלו, אז הוא מתחיל להתעשר. זאת אומרת, הוא מצליח מאוד במה שהוא עושה, והוא באמת עם קמלה, זאת אומרת, מצד אחד יש לו את החיים עם קמלה.

יובל: הוא רונט ההון שלו בעצמו, הוא לא אומר להם, באתי במשפחה.

עשהאל: בדיוק. הוא ממש מצליח ככה לעשות את הדברים בצורה מאוד מאוד טובה, הוא מצליח לקבל הרבה מאוד כסף, ומתחיל גם אפילו לעשות את מה שהרבה אנשים שיש להם כסף עושים, פתאום הוא מתחיל קצת להמר, הוא מתחיל קצת לבזבז, לא מחזיר את ההלוואות שלו בזמן, כל מיני דברים מהסוג הזה. והוא בסוף קולט שכל התענוגות החומריות האלו וכל מה שהוא השיג, בסוף מסב לו רק סבל וכאב. והוא לא בשביל זה, מה שנקרא, הגיע לשנות את החיים שלו לעיר. ומה שהוא בעצם החליט לעשות זה שהוא לפני, ככה, הוא באמת הגיע לאיזשהו מצב גרוע, אז הוא אמר, יאללה, אני חוזר ליער. אני חוזר ליער, אני בטוח שאני אמצא שם אולי משהו מעניין. ואז הוא בעצם מגיע ליער ורואה שיש שם נהר, אז הוא החליט בעצם שהוא הולך לעבור את הנהר. וכשהוא בעצם עושה, לוקח בעצם את הבן אדם שיעביר אותו את הנהר, אז הוא מתחיל ככה לדבר עם אותו בן אדם שמעביר לו את ה… שמעביר אותו בנהר, ואותו בן אדם מספר לו שהוא בעצם מאמין בנהר. זאת אומרת, הכל זה, הכל מה שצריך זה רק להקשיב לנהר, ומהנהר אפשר ללמוד בעצם המון המון דברים, בין אם זה עכשיו על מחזוריות החיים, או שהכול קשור אחד לשני, וזורם, ושהכול באמת קורה. עכשיו, חשוב להגיד שבהתחלה, ההתחלה, כשסידהארתא היה בעצם חי כסגפן, זאת אומרת, בחלק השני של החיים שלו, אז הוא כבר היה בנקודה הזו שבה הוא כאילו הולך ומקשיב לנהר והכול, וזה לא הספיק לו. ועכשיו הוא כאילו חוזר פעם שנייה למקום הזה של הנהר, אבל קצת מזווית אחרת, וככה הוא בעצם מגלה שהחוכמה האמיתית, זאת אומרת, התבונה, המשמעות של מה שהוא בעצם מחפש, זה לא נמצא באיזשהו מקום מאוד מאוד ספציפי, או באיזשהו היבט מסוים של החיים, זה בעצם יותר קשור לכאילו שמכל דבר אפשר ללמוד, שזה נמצא בכל מקום, שדווקא החיפוש הזה אחר איזה משהו מאוד מוצק, מאוד ידוע, שזה מה שצריך לעשות, ומי שיעשה ככה אז יהיה לו עושר, או יהיה לו חיים כאלו ואחרים, זו הטעות, שהוא יותר מחפש דווקא את הדבר שיכול להשתנות, כי זה קצת כמו הנהר, שבסוף לא משנה מה קורה, ואיזה אסונות, ואיזה דברים גדולים או קטנים קורים בעולם, הנהר ממשיך לזרום, ואפשר ללמוד ממנו המון המון המון דברים, וככה למעשה סידהארתא בסוף הספר, מוצא שלווה, אהבה, הבנה עמוקה, ומגיע להערה שהוא כל כך חיפש. אז זה ככה מבחינת הספר. עכשיו בואו נדבר, קודם כל, איך, איך, כאילו, אני בסוף קראתי את הספר, וכזה אמרתי לעצמי בלב, בוא'נה, אפשר לסכם את זה ממש בכמה משפטים, באמת, כאילו, 140 עמודים, איך הגעתם לזה, אבל, אבל כאילו…

יובל: רצו להעביר אותך את המסע שלו.

עשהאל: ממש ככה, אבל יותר מזה, כאילו, בסוף, ה… איך אני אגיד את זה? הספר הוא, הוא כאילו מנסה, בסוף הוא כאילו כתוב בקטע פריקי, זאת אומרת, אף פעם לא קראתי ספר שהיה לי כל כך קשה לקרוא את הספר עצמו, כי המילים שם מאוד מאוד גבוהות, והכל כזה מאוד, באמת, מילים שאף פעם לא קראתי, והייתי בטוח שאני לא אסתדר, אבל באמת בגלל שרציתי כל כך לקרוא את זה וכי רציתי לסיים את הספר ואמרתי ואללה אני זה לא רציני אני ישבתי עם גברת שיאצוי הביאה לי את הספר מה אני אחזור אליה אני אגיד לה לא קראתי בסוף מה אני רציתי לבוא עד שבוע אחרי כאילו לחזור אליה להגיד ואללה קראתי. קיצר, אז אני לא בטוח שהייתי קורא את זה בכל הזדמנות, אבל יצא שקראתי את זה, וזה גם סוג של המסר של הספר, שכאילו, אם יוצאים, מגלים דברים נפלאים. כאילו, בסוף ישבתי, קראתי את הספר, כן הצלחתי ליהנות, כן הצלחתי להפיק מזה הרבה מסרים, ובאמת באמת היה נחמד. אז בואו נדבר על ארבעה מסרים מרכזיים שאני הוצאתי מהספר, שאפשר ללמוד בעצם על העולם שלנו, עולם העסקים, עולם השיווק. אז ככה, דבר ראשון, ניסיון תמיד ינצח ידע. אני תמיד אומר שאם יש לי אפשרות לקבל במועמד שיש לו ארבע שנות ניסיון או ארבע שנות לימודים, אני תמיד אקח את הבחור עם הניסיון. אז לא משנה כמה ספרים נקרא או כמה קורסים נעשה, שום דבר לא באמת יכול להחליף ניסיון מעשי. זה קצת כמו בספר שסדרת המבין שלא משנה כמה הוא ילמד אצל הסגפנים, או אצל הבודה, או אצל הברמנים, או באמת בכל מקום שהוא היה, זה לא באמת הולך ללמד אותו יותר מדי, זה לא יביא לו את התשובות שהוא מחפש, הוא חייב לצאת לעולם ולחוות את הדברים בעצמו. אז אם אנחנו רגע מדברים על עסקים, אז עדיף תמיד, תמיד, תמיד כישלון מפואר מחלומות במגירה. תמיד עדיף לנסות ולהיכשל מאשר להישאר במקום. היזמים הכי מצליחים הם לא כאלה שרק מדברים, אלא הם כאלו שגם עושים, ואין מה לעשות. בסוף, כשאתה עושה בקצב גבוה, לא הכל יצא מושלם, אבל לעשות. כל הקטע הזה של ידע, זה כבר לא מספיק. את יודעת, היום יש ChatGPT, את יכולה לדעת איך מכינים פצצות אטום, ואת יכולה לדעת איך, באמת, כל דבר שאת רק רוצה. האם בפועל אנחנו מכינים פצצות אטום, או עושים דברים כאלה גדולים? לא, לא כזה. כאילו, בסוף היישום הוא זה שמגדיר אותנו, ולא הידע. אז גם אנחנו, אני חייב להגיד, בסוכנות, אנחנו מאוד מאוד מאמינים בעניין הזה של פרקטיקה, והנה כמה דוגמאות, אם תרצי להוסיף גם מעצמך, אז בכיף. דבר ראשון, יש לנו את הקורס שלנו שהחלטנו לקרוא לו ללמוד SEO, והוא נקרא קורס SEO, פרקטיקה נטו. כי אנחנו בעצם הפכנו את השיטה, בזמן שכולם עושים בוא תלמד את התיאוריה ואז תתחיל לתרגל, אנחנו עושים הפוך. אנחנו קודם כל תתחיל לתרגל, אחר כך נסביר לך מה עשית. כי ההטמעה דרך השריר, דרך העשייה, לדעתי הרבה יותר חזקה מאשר להסביר לבן אדם תיאוריה, ואז עכשיו בואו ניישם את זה. עוד דבר זה שאחד הכנסים שעשינו בבית ציוני אמריקה, אז קראנו לו פרקטיקה נטו, גם כן, מרוב שאנחנו מאמינים במסר הזה. יש איזה קטע כזה, שגם מבחינת הפרקטיקה, שלא משנה, כאילו, לא משנה איזה עובד אני אגייס, אני שמתי לב כזה בשנים האחרונות, שלא משנה כמה ניסיון תיאורטי היה לאותו בן אדם, הוא אומר לי, אני למדתי תואר בזה, ועשיתי ככה, ועשיתי התמחות פה, ועשיתי, בסוף, איך שהוא מתחיל לעבוד פה, תוך שבועיים הוא מגלה שהוא לא באמת יודע כלום, ותוך חצי שנה הוא מתחיל לגלות שאשכרה הוא משתפר, ותוך שנה הוא כבר הופך להיות ממש סבבה במה שהוא עושה, תוך שנתיים הוא כבר הופך להיות מקצוען, ואחרי זה זה כבר חבר'ה שבעיקר בעיקר עושים מעבר,

יובל: כאילו,

עשהאל: ממש אנשים שאו שהם מגיעים פה לתפקיד מאוד משמעותי, או שהם פותחים משהו בעצמם, זה גם אחלה, אבל הם בעצם כאילו מגיעים לאיזה מין רמה שהיא הרבה יותר גבוהה ממה שהם הגיעו. עכשיו, זה קטע, כי בסוף הבן אדם מגיע, והוא אומר לי, תשמע, ישראל, אני יודע SEO, למדתי, עשיתי תואר בשיווק, עשיתי, מה לא שמעתי, את כל האופציות הנראה לי האפשריות שמעתי, ועדיין, אחד אחרי השני, בסוף כשהם מגיעים לפה לפרקטיקה, הם נופלים כמו זבובים, והם מתחילים מאפס. אז בסוף הפרקטיקה זה מה שמכין אותנו, ולא התיאוריה. דבר נוסף זה, כאילו, סתם בקטע הזה של פרקטיקה, אז כאילו, איך התחילה פוצ'יבולי? פוצ'יבולי התחיל מזה שחבר שלי מהצבא אמר לי באחת השבתות, בוא נשב, נצפה בחוף פרישמן באיזה אליפות העולם שיש, ואז אתה יושב שם, ואתה רואה את האנשים קופצים ועושים את כל מה שצריך, ואתה אומר לעצמך,

יובל: אה,

עשהאל: זה קל, מה זה, זה שטויות, אני בטוח שאני אצליח לעשות את זה. איך הוא אמר לי? הוא אמר לי, תשמע, אתה לא מגיע עם הראש בקפיצה מעל הרשת. עכשיו, אני אומר לו בחזרה, רגע, האלה שעכשיו אנחנו מסתכלים עליהם פה משחקים באליפות העולם, הם מגיעים לרשת? כן, אז אני מוכן להתערב שגם אני מגיע לרשת. אין דבר כזה שאחד מהם, לא משנה מי, לא משנה כלום, שהיא מגיעה לרשת ואני לא מגיע לרשת. עכשיו, התחלתי לעשות אימונים, ואני לא מגיע לרשת. אבל האמנתי באלף שעמים שאני כן מגיע, כי בתיאוריה זה היה נראה לי מעשים ממש, אבל פתאום מגיעה הפרקטיקה, פתאום אתה קולט שזה לא מגיעים כאילו למגרש והכל כזה באיזי, ואז עושים קפיצה אחת והולכים הביתה. לא, אתה כבר תשוש, אתה כבר רץ, אתה עושה חימום, אתה… זה גם לא כזה פשוט בכללי, ויש חול, ויש קיצר. אז הפרקטיקה בסוף היא זו שמכתיבה את הקצב ואת ההתקדמות, ולא התיאוריה. זה גם כזה מאוד דומה לסיפור עם הספינה, שיש ספינה מאוד מאוד גדולה, וכזה כולם לא יודעים איך הספינה תקועה, וכל יום שהיא עומדת הוא הפסד של המון המון כסף, ואז מזמינים איזשהו טכנאי אחרי שלא יצליחו להזיז אותה בשום צורה, הטכנאי מגיע, נותן לה איזה נגיעה קלה, והספינה ממשיכה לרוץ. ואז כזה כולם באים ואומרים, מה, על הנגיעה הקטנה הזאת אתה רוצה אלפי דולרים או הרבה כסף? ואז כאילו הוא אומר, כן, אבל תחשוב כמה יישום פרקטי וכמה שנים אני עושה את זה כדי שאני אצליח לעשות את זה באמת בנגיעה כל כך קטנה.

יובל: מתקשר לפרק קודם שלנו,

עשהאל: דרך אגב,

יובל: עם הצביי שהגיע עם המברשת הקטנטנה,

עשהאל: הדירה שלך. נכון, מטורף, מטורף. כי הוא באמת, את רואה, גם לפי עכשיו, בן אדם התלבש אותו צביי, ואת כבר מבינה שהוא מקצוען, זה לא הדירה הראשונה, וגם לא המאה שהוא צובע, הוא כבר עשה את הכל גם עם רולר עם כל הדירה, וגם עם מברשת, והוא יודע מה נכון, אפילו רק על בסיס ההסתכלות שלו על המרחב הוא כבר יודע איך הוא הולך לצבוע את זה. אגב, זה כזה מין משהו שהוא מאוד מוטיבי, זאת אומרת אולי גם את בגזרה של השיווק או של דברים שקשורים לחיים שלך, את יכולה להסתכל על איזשהו משהו ולהגיד לעצמך, זה הולך להיות שיווק ממש טוב סביב זה, או שזה הולך להיות משהו שהולך להצליח. כי קשה כאילו להסביר תאורטית איך את יודעת, או איך אני יודע, או איך הצביי הזה ידע. זה פשוט דברים שאתה כבר עשית, כבר ראית, ואתה פשוט יודע איך הדברים מתנהגים, כי לא תמיד הם התנהגו ככה, אבל רוב הסיכויים שכן, או בסבירות גבוהה שכן. זה ממש מה שנקרא ניסיון מעשי. ובכללי כזה חשוב לי להגיד גם שבסוף, כשאנחנו מרגישים שמשהו עכשיו הוא, בואו נדבר על זה כאילו מהנקודה הנכונה. נגיד עובד עכשיו חדש מגיע לסוכנות, הרבה פעמים אני מרגיש שבריאיון, או אפילו בדיבור לפני הריאיון, הוא כאילו מצפה באיזשהו מקום שהוא יגיע, ואז אנחנו נפתח לו איזו מקלדת כזאת הצדדית שיש לנו פה בסוכנות, שאנחנו פיתחנו, שאם לוחצים על הכפתור הירוק אז הלקוח שולח ברכות בוואטסאפ, ואם לוחצים על האדום אז המיקומים שלו עולים, ואם לוחצים על הצהוב אז הדוח משוגר אוטומטית, וכאילו יש איזה מין תחושה שאנחנו קוסמים, שאנחנו לא מקדמי אתרים, שאנחנו קוסמים, ואז כשבן אדם בעצם מגיע מהתיאוריה שהוא לומד איך שאני אכתוב טייטל, אז זה יהיה טוב לגוגל, והוא יקלוט אותי, ואז הוא פתאום מגיע, והוא רושם את הטייטל, והוא רואה שכלום לא קורה, כאילו זה לוקח זמן, ואז הוא פתאום מסיים את הטייטל ואומרים לו עכשיו עוד אחד, ואז הוא אומר טוב יאללה בכיף, עוד אחד, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ואז 200 ביום, ואז 20 ימים כאלו ברצף, ואז אתה כזה פתאום אומר לעצמך, וואו וואו, רגע, מה זה? ככה זה עובד כאילו? וכזה אתה מסתכל סביבך, ואנחנו פה בסוכנות כבר הרבה אנשים, ואתה רואה שכאילו עוד 35 אנשים סביבך עושים את זה, ואתה כזה אומר, בואנה, כאילו, אשכרה עובדים, זה עבודה סיזיפית, זה עבודה מורכבת, זה עבודה שדורשת. ויש איזה מין בלבול כזה שהם בטוחים בתיאוריה שזה הולך להיות מאוד מאוד קל ופשוט, ואז בפרקטיקה זה פתאום נראה הרבה יותר מורכב. אבל חשוב לי להגיד משהו. כשבן אדם עכשיו מרגיש שמשהו מורכב, סימן שהוא בעלייה. כשעכשיו אנחנו מרגישים משהו שהוא מאתגר אותנו, סימן שאנחנו בהתקדמות. גם אני, אני אשתף ואגיד, שאנחנו כרגע נמצאים בסוכנות במצב שאנחנו עם כמות העובדים הכי גדולה שהייתה פה אי פעם, אנחנו לדעתי על למעלה מ-35 עובדים, אני לא מגזים בכלל, שזה מטורף לגמרי, וגם בשבילי זה צעד רציני. אני אף פעם לא הייתי לא במימדים האלה, ולא בתוכנית העסקית בסדר גודל הזה, וזה הכל כאילו מאוד כזה באיזשהו מקום אולי קצת מלחיץ, אולי קצת סוגר, אולי קצת דורש אומץ, דורש משאבים, דורש… אז כאילו גם אני הרבה יכול להרגיש בתקופה האחרונה איזשהו אתגר מסוים. אבל אני תמיד מזכיר לעצמי שדווקא זה שזה מרגיש אתגר, סימן שאני בדרך הנכונה, כי בסוף הגדילה תמיד מגיעה. יש לנו גם פרק שלם על זה של קודם יוצאים, אחר כך נכנסים. זאת אומרת, קודם כול אתה מוציא את הכסף, מביא את העובדים, אחר כך אתה מוצא את הלקוחות ואת מי בעצם משלם על כל החגיגה. אז גם אני באופן אישי מאוד מאוד מרגיש את זה, וזה לא שבתיאוריה לא אמרו לי איך זה ירגיש כשיהיו לי 35 עובדים, אמרו לי ותיארו לי והכל תיאורטית מדהים, אבל בפרקטיקה, כשעכשיו פתאום זה קורה בפועל, זה קצת יותר מורכב מזה. אז זה ככה המסר הראשון שלנו על הספר, שבעצם הניסיון הוא יותר חשוב מהידע עצמו. המסר השני זה הסתגלות וזרימה. ההצלחה שלנו בעסק תלויה ביכולת שלנו להסתגל למציאות המשתנה. אז לא חסרות דוגמאות למציאות משתנה במדינת ישראל.

יובל: גם פה בעסק, לדעתי, יש לנו הרבה.

עשהאל: נכון, נכון מאוד. השינויים הם באמת בקצב מסחרר, ואנחנו חייבים חייבים לדעת איך להשתלב בתוך הדבר הזה. אז אם רגע נדבר על הספר, אז בעצם הנהר, גם בסיבוב הראשון, אבל בעיקר בסיבוב השני של סידהארתא, הוא בעצם מלמד אותו על המחזוריות של החיים, ועל כך שהכל זורם. בסופו של יום, את ואני נגיע לשיבה טובה, ניקבר איפשהו, נהפוך לאפר, האפר הזה יהפוך לאדמה, האדמה תצמיח פרחים ועצים, והכל בעצם חוזר, זה הכל אותו דבר, זה הכל חזרתי. את יודעת כמה אנשים היו בטוחים שאי אפשר להסתדר בלעדיהם, שהעולם כאילו זה רק, כאילו אם בן גוריון נגיד ימות, או אם גולדה תמות, אז כאילו אין, זהו. אין עוד מי שיעשה את זה, ואז כאילו הוא מת, והכל ממשיך, והכל קורה, והכל… אז מה שנקרא הנהר, הוא באמת מלמד שהכל זורם והכל מחזורי, אז איך אנחנו בעצם יכולים ליישם את זה בעסקים?

צריך להבין שהשוק הוא כל הזמן משתנה, ולא צריך אפילו לצפות לזה שהשוק יהיה סטטי. הטכנולוגיה גם כן מתפתחת בקצב מסחרר כל העולמות של ה-AI וכל זה. אם עכשיו העסק שלנו הוא נדבק לשיטות עבודה ישנות ולא מוכן להתחדש, אין מה לעשות, זה לא הולך לעבוד והוא הולך להיכחד כנראה, יש בעצם, זאת אומרת, אנחנו חייבים ללמוד להקשיב לנהר. מה זה אומר? להיות מודע לשינויים, להקשיב ללקוחות שלנו ולהתאים את עצמנו. אם עכשיו למשל אני רואה שהרבה מהלקוחות מרגישים שאחד השירותים שאני מציע להם במשך הרבה מאוד זמן הוא כבר לא רלוונטי מאיזושהי סיבה, לא משנה למה, אז להיות קשוב. את יודעת, אנחנו בעבר היינו מוכרים כמויות תוכן מטורפות פה, מטורפות. היום התוכן הוא אל מול מוצרים אחרים לפחות, הוא נמכר הרבה פחות. למה? כי המציאות השתנתה, כי דברים השתנו, אז כאילו צריך לדעת איך לשחק עם הדבר הזה.

אגב, ב-2015, כשאני התחלתי רק בקידום והלכתי לישון ובערב יישמתי את מה שלמדתי בקורס והכנסתי כמה כישורים בדפי בית וקמתי בבוקר וכל האתרים היו במקום ראשון, ב-2015 זה עבד לי כאילו נפלא והמשכתי אחרי זה גם לקבל לקוחות וזאת השיטה שעשיתי וזה עבד מדהים מדהים מדהים, אבל אחרי כמה שנים זה הפסיק לעבוד. אז מה נגיד, אוקיי זה הפסיק לעבוד אז כאילו יאללה אז SEO is dead מה שנקרא? זה כאילו קצת מצחיק, יש משפט בתחום שלנו שאומר SEO is dead, כאילו מספידים את ה-SEO, זהו SEO מת, ובפועל אנחנו כבר לא יודע כמה נכנסים נראה לי לעשור השלישי של פעילות של גוגל והכול דופק כאילו כמו ביום הראשון.

יובל: רק צריך לדעת לעשות התאמות.

עשהאל: בדיוק, עשור שני, עשור שלישי. בקיצור, צריך פשוט לדעת להתאים את עצמנו ולהזיז את עצמנו לכיוון הנכון. זה גם קצת מזכיר את זה שהרבה פעמים עובדים יכולים להגיד לעצמם, בואנה, יש AI, וואו, אני מקווה שזה לא יחליף אותי, או… עכשיו, אל תהיה, כאילו, מה זה יחליף אותי? את יודעת מה המקצוע הכי נפוץ בשנות ה… את יודעת, לפני נגיד 100 שנה, או 150 שנה, מה היה המקצוע הכי נפוץ כאילו בעולם? כן. לנקות את החרא של הסוסים מהרחובות.

יובל: אה, וואו, לא. אני הלכתי לזה.

עשהאל: כי כולם היו נוסעים עם סוסים, כולם עם סוסים, והיה צריך שמלא אנשים ינקו.

יובל: צבוע.

עשהאל: והיה גם, כמובן, אנשים שהתעסקו בפרסות של הסוסים, לא יודע, להחליף אותן, או לתקן אותן, כן,

יובל: זה רכב ציבורניים,

עשהאל: לא יודע בדיוק איך זה עובד. ואז בעצם הגיע פורד והמציא את הרכב.

יובל: רכב, נכון.

עשהאל: ואז אמרו, בואנה, אנחנו כולנו, לא הולכים לעבודה, אבל הם לא לקחו בחשבון שברגע שיש רכב אז יש תחנות דלק שלא היה לפני זה, ויש צמידים.

יובל: מעריכה תעשייתית.

עשהאל: בדיוק. אז כאילו, גם בנושא הזה הכל משתנה. אין דבר כזה משהו שמפסיק, שנכחד, שזה לא עובד ככה. את יודעת, אפילו העולם, יודעים להראות בהיסטוריה שהיו פה כבר כמה פעמים שהעולם סוג של התאפס. קרו פה כאילו דברים מאוד גדולים. גם, אגב, לפי הדת, כאילו, היו פה מבול, לא משנה באמת המאמין, היה פה איזה משהו מאוד גדול, שכמעט הכחיד את הכל, ובסוף הנה את ואני פה וזה לא הוכחד. אז כאילו, בסוף הכל מחזורי וצריך להכיר את העניין הזה ולסגל את המציאות המשתנה. אגב, גם כשאני נכנסתי לסיפור של קידום אתרים ב-2014-15, משהו כזה, אז זאת הייתה מציאות משתנה לכל הקולגות.

יובל: זאת אומרת,

עשהאל: כל הקולגות שלי לא עפו על זה, בטח ובטח בהתחלה, שמגיע פה שחקן חדש שגם מתבלט וכותב ולא מתבייש וחושף את עצמו והכול. גם להם זאת הייתה מציאות שמשתנה, ואם אותן חברות לא עשו שינויים ואדפטציות והתאמות, אז כנראה שגם הן נמחקו. כאילו, ככה זה עובד. צריך לדעת להתאים את עצמנו למציאות המשתנה. המסר השלישי שלמדנו מהספר זה על איזון והימנעות מקיצוניות. מה הכוונה? אם אני עכשיו רוצה לחפש, נגיד, איזושהי משמעות או משהו גדול, עצם החיפוש של כל הזמן להתעסק בלחפש ולחפש ולחפש ולחפש, או אפילו העושר החומרי, זאת אומרת, לא להיכנס, לא לעשות שום דבר בקיצוניות מאוד מאוד משמעותית, כי עצם ההתחפרות בתוך הדבר זה הרבה פעמים מה שמוביל, עלול להוביל אותנו לכישלון, וזו נקודה מאוד מעניינת.

עשהאל: אני אתן לה זווית קצת אחרת. הרבה פעמים בחיים, במיוחד בצבא חוויתי את זה הרבה, אבל גם עכשיו אפילו בנסיעה מחוף גורדון לבית חוויתי את זה, שבעצם זה לא שיש לאנשים באמת בעיה לסבול. הם פשוט, גם אני נגיד, אני פשוט רוצה לבחור לסבול. אני לא רוצה שמישהו אחר, נגיד, יגיד לי, עכשיו צריך לסבול. אני מעדיף כזה להגיד, אני רוצה לסבול ולכן אני עושה את זה. עכשיו, נגיד, סתם דוגמה, שבוע מלחמה בצבא, אז זה שבוע רע מהגיהנום, אבל המפקד שלי, המפקדים שלי, או הקצין שלי, או הסמל שלי, הם לא ראו את זה ככה. הם ראו את זה כשבוע מדהים, כי הם כבר עשו את השבוע על תקן טירונים, כאילו, כשהם היו טירונים, ועכשיו הם באים לזה מהזווית של המפקד, אז הוא היום כאילו הרבה יותר מחובר למשימה, והוא מבין הרבה יותר טוב, כי הוא גם יותר בוגר, הוא עשה קורסי מ״כים והכל, אז הוא מבין גם מה המשמעות האמיתית של שגור המלחמה, וכאילו, כחייל אתה לפעמים אומר לעצמך, בואנה, מה זה ההנפצות האלה? למה אני שומר פה על גדר כאילו שכלום לא יכול לקרות? וראינו כבר שדברים יכולים לקרות, כן? השנתיים האחרונות הוכיחו את זה מעבר לכל ספק, אבל כטירון אתה לא מבין את המשימה עד הסוף, ולכן אתה גם לא מחובר אליה, אתה עושה אותה בצורה צולעת במינימום הנדרש, ואז גם החלק הכי מדהים זה שגם זה עובר לך מאוד מאוד לאט, ואתה רק סובל כל הדרך, ובאותו זמן שאתה עושה את זה, הרי הזמן הוא עובר לכולם, איך אומרים? גם השעה הקשה ביותר היא 60 דקות. הזמן הוא בסוף עובר לכולם באותו סימולטנית, כאילו באותו רגע. אבל אחד מרגיש שזה עוד שנה ייגמר, והשני מרגיש שוואי וואי, אני חייב לסיים, לנצל את הכל, כי עוד שנה, אני לא מספיק.

ואיפה ראיתי את זה יפה? בעוד מיליון מקומות. נגיד, סתם דוגמה, התחלנו נסיעה ארוכה, כמו שסיפרתי, לאיזה תצפית של איזה תעלה, ואז אמרתי, טוב, שעה 40, והפקקים כאילו רק מאריכים את הדרך, ואז אמרתי, טוב, איך אני הופך את המשוואה, איך אני במקום לסבול פה את כל הזמן הזה ולחכות שהוא יסתיים, אני מגיע למצב שאני ממש מקווה שאני אספיק את כל ה-1,2,3, כי אחרת, כאילו, כי יכול להיות שנגיע לפני בזמן. אז פתחתי בעצם את הספר, ואמרתי, טוב, אני עכשיו הולך לקרוא את כל הספר מבחינתי. ואז אני קולט שוואלה, אין פה נסיעה של נצח, זה כולה שעתיים, וזה גם קצת מתארך, אבל לא בהרבה. ואז פתאום הכל הפך להיות הפוך, פתאום במצב שהנסיעה לא זזה לי, פתאום היא טסה לי ברמה שאני, כאילו, סיימתי את הנסיעה, נשארו לי שלושה פרקים בספר, ואני כזה, וואי, איזה באסה, כאילו, ואני עוד מתחיל ללכת, ואני עוד קורא קצת, או במילואים. משמרת מילואים אתה עכשיו מתחיל, יש לך 8 שעות, נגיד, שמשמרת. אתה יכול להסתכל על הקירות, לחכות שזה יעבור, לא יודע מה לעשות. ואתה יכול גם לייצר לעצמך כמות משימות כזו, או תעסוקות כזו, ש8 שעות זה יהיה קצת. אתה לא יכול להספיק בך את כל 8 השעות האלו, ולכן… עכשיו, בסוף, הכל מתנקז לניגון מבפנים. בסוף, זה הניגון מבפנים. זאת הכוונה המדויקת של מה מתנגן לבן אדם בפנים. אם אתה, מה שמתנגן לך בלב זה כמו שהקצין מתייחס לשבוע המלחמה, שהוא מחובר, שהוא רוצה את השבוע הזה, שהוא לא היה מוותר עליו גם אם הוא היה יכול, שהוא לא היה מעדיף להיות בבית באותו זמן והכל, אז זה יעבור מאוד מאוד מהר, ובטוב, ובכיף. ואם אתה, כאילו, מחפש איזה מין, כמו, קצת כמו המקדם שמגיע לפה וחושב שיש פה איזה מקלדת, כאילו, איזה מישהו שאומר, אני אחפש אצל הבודה איזה משהו מאוד גדול, ואז אני אלמד אותו, ואז אני אהיה מאושר ושמח, זה לא עובד ככה.

יובל: כן.

עשהאל: כמו, אני ככה אזכיר אפילו את המשפט שראינו בחופשה, בר ואני, כשהיינו בזאנזי בר, היה רשום שם ממש יפה, אני בטוח שגם אמרתי את זה בפרק אחר, היה שביל, ואז היה רשום על השביל כזה יפה, There is no road to happiness, happiness is the road. כאילו, אין דרך לאושר, האושר זאת הדרך. אם אתה לא נהנה כל יום להגיע למשרד, לדוגמה, זה לא שאחרי מאה אלף פעם שתגיע לפה, פתאום אתה תמצא איזה משהו שמאותו יום אתה תהיה מאושר. לא, אתה צריך להרגיש שזה טוב לך כבר היום, וגם עכשיו. עכשיו, מה זה טוב? בסוף, כמו שאמרנו, אני יכול לעשות ריצה בהליכון, וזה לא יהיה הכי כיף בעולם, אבל אם אני מבין שזה נכון לי בטווח הרחוק, זה נכון לי מלמעלה, אז זה כן טוב. אז אני כן יכול לעוף על זה, כמו שהמפקד שלי עף על שבוע המלחמה, למרות שזה לא כזה כיף להרים אלונקה במשך כמה שעות, ורק פשוט ללכת. אז בקיצור, הכל מתחיל ונגמר בסוף בניגון מבפנים, ואנחנו לא רוצים להיות קיצוניים לאף צעד. לא עכשיו לחשוב שאם למשל אני, לדוגמה, אם אני עכשיו עסק, ואני רוצה למשל להתמקד רק ברווחים. אני, מבחינתי, כל שקל שהחברה יכולה להרוויח, זה מה שאני רוצה.

יובל: עכשיו,

עשהאל: סתם דוגמה, בואו ניקח כל מיני דוגמאות שקרו לי בשנים האחרונות. פתאום אתה מגלה, טעות אנוש, זה קורה, זה קרה גם לי, שאיזה עובד שעבד אצלי לפני, בתחילת הדייר, באיזה 2018 או משהו, פתאום הוא שלח לי מייל שהוא ראה שאיזה משהו ברכיב שכר שלו, לא יודע מה היה חסר, וחסר לו איזשהו תשלום כזה או אחר. עכשיו, אני ישר הולך בודק עם הרואה חשבון, ואני קולט שהוא צודק, וואלה בן אדם צודק, היה חסר לו בתלוש איזה ארבע וחצי אלף שקל, כמובן מצטבר ששנתיים ומשהו שהוא עבד אצלי. באותו רגע העברה כאילו בנקאית לבן אדם, ותודה שלום, יכול לבוא בן אדם, ואני מכיר מלא חברות שהיו מתנהלות ככה, והיה אומר, תקשיב, אתה סתם מפגר, יש התיישנות על הכסף, עבר מספיק זמן, לא בטוח שהעובד צודק, לא. אבל זה בעיניי כמו ההוא שמתרכז בלהשיג רק, אין, רק שורת הרווח. אבל שאלה, זה נראה למישהו בכלל הגיוני שאני אלך לישון בלילה ואני אגיד לעצמי, גנבתי היום כסף במודע? זה נראה למישהו הגיוני כאילו רק רווח זה מה שמשנה? לא. יש עוד דברים שמשנים. מה זה, זה הגיוני שבן אדם,

יובל: כאילו,

עשהאל: שהוא עבד אצלי עכשיו, בואי, בסוף הוא עבד אצלי, אז הוא לא ירוויח 100,000 שקל בחודש. את יודעת, הוא הרוויח שכר, לא יודע, 12, 13, 14, 15, 10, 8 לפעמים, לא יודע כמה, כאילו, את יודעת, זה גם השתנה לאורך התקופה. אז בן אדם כאילו שעושה, נותן את הלב ואת הנשמה, והוא היה באמת בחור טוב, בסוף מגלה שאני טעיתי, אז אני עכשיו אתחיל להתרכז ברווח והפסד? זה לא הגיוני. זו הקיצוניות שמדברים עליה, שבסוף, איך אומרים?

יובל: זהו, באמת רציתי לדייק את הקיצוניות, כי אני מרגישה שהקיצוניות היא דווקא כן משנה פה, כאילו, זה בסוף היה המסע שלו. וגם אצלנו לפעמים יש כן הספק, כאילו, כן נקודות. למשל, אנחנו מתרכזים במשהו שקשור לעורכי דין, משהו של מכירות פה, ואנחנו כן עושים מהפכה, ואנחנו כן מחליטים, ובסוף זה, זה אוסר אותנו מה שאנחנו, וזה המסע שגם הסוכנות הזאת עוברת, וזה, כל המסקנות וכל הכול, גם הפודקאסט וגם ה… כאילו, כן, אני מרגישה שהקיצוניות היא כן חלק מהמסע, אבל אני מניחה שיש לזה כל מיני…

עשהאל: בואי נדייק את זה רגע, נגיד, סתם דוגמה. עכשיו אנחנו עושים פרק. האם זה מכניס כסף לחברה באופן ישיר? זאת אומרת, האם כשנסיים את הפרק, אנחנו נשלח אותו לברון מרוטשילד, והוא יעביר לנו את ה-100,000 דולר הקבועים על כל פרק. כנראה שזה לא יקרה.

יובל: נכון.

עשהאל: אוקיי, אז זו דוגמה ללא להיות קיצוני בשום דבר, בקטע של, נגיד, פה הקיצוניות בעסק, זה רווחים. אני רוצה כמה שיותר להרוויח… לא, לא. עכשיו, סתם דוגמה. עשינו נופש חברה, נכון? נכון. עשינו על זה פרק שלם. הנופש זו לא פעילות שמכניסה כסף לחברה, ולא רק זה, היא מוציאה גם כסף.

יובל: נכון.

עשהאל: לקנות מחשבים איכותיים, לדוגמה. מישהו יכול לבוא ולהגיד, תקשיב, זה עולה מלא כסף.

יובל: נכון.

עשהאל: לקנות כיסאות חדשים, לקנות ציוד, להביא עיצוב לכניסה למשרד. יש עוד כל כך הרבה דוגמאות של דברים שעושים, כי אנחנו מבינים שאנחנו לא רוצים להיות קיצוניים ברק להרוויח כסף. ואם זה לא מרוויח לי באותה שנייה, אני לא קונה. נכון. גם הלקוחות שלנו, אגב, שעושים עכשיו קידום אורגני, אז הם גם מבינים את זה שיש פה עוד משהו שהוא מעבר, ולא כל שקל עכשיו ששמתי, אני צריך לראות באותו רגע 100 שקל חזרה, אלא יש גם עניין של לטרוח בערב שבת, לאכול בשבת, וכל זה. נכון. אז זה ככה גם משהו שהוא חשוב, וגם בכללי, זה לא רק עניין של הלא להיות מורכז רק ברווח, אלא גם להיות בן אדם, אלא גם יותר בקטע גם של לא לפספס את הערכים בדרך. זאת אומרת שמבחינתי, למשל, תרבות ארגונית זה דבר שהוא אחד החשובים. אני, כשפתחתי את העסק, לא ידעתי מה זה תרבות ארגונית. לא ידעתי, לא הכרתי את זה בכלל. והמון דברים קרו בניהול של העסק שלא הצלחתי להתמודד איתם, כי לא הייתה תרבות ארגונית. פשוט לא הייתה. והיה לי מאוד קשה להתמודד עם טענות, נגיד, סתם דוגמה, עובד היה יכול לבוא ולהגיד לי תקשיב זה לא התפקיד שלי לעשות 1, 2, 3. זה לא התפקיד שלי. ואתה אומר לעצמך בלב כזה, וואי זה באמת לא התפקיד שלו, מה אני יכול להגיד לו? זה לא התפקיד שלו כאילו. אבל למה אין תרבות ארגונית שמגדירה ומסבירה שהעסק פה זה עסק שהתרבות הארגונית שלו אומרת שכל אחד עושה מה שצריך ולא רק מה שהוא מוכשר ולא רק מה שבמסגרת התפקיד שלו? עכשיו, כשאין תרבות ארגונית מסודרת בנושא והיא לא כתובה או שהיא לא ידועה או שלא מדברים עליה, אז מאוד קשה באמת לגייס את האנשים לטובת העניין, אבל ברגע שאתה יודע לייצר תרבות ארגונית, ואתה, עכשיו, בתרבות ארגונית זה חייב לבוא גם לשני הכיוונים. זאת אומרת, מצד אחד אני יכול לבוא ולבקש עכשיו ממישהו משהו שלא קשור בשום צורה לתפקיד, מצד שני, אני גם בדברים הטובים צריך להתייחס לדברים בצורה הזו. כאילו, נגיד עכשיו, סתם, תן דוגמה, אם עכשיו נעמי מבקשת כיסא חדש, בסדר, לא נוח לה הכיסא, אז גם אני אגיד לה אין בעיה ואני אזמין לה את הכיסא כי אני גם כן לא נצמד ל… רגע, יש לך כבר כיסא? רשום בהסכם שיש לך כיסא? לא, אז אני לא עושה. כאילו, הרעיון זה לייצר איזושהי הדדיות כתרבות ארגונית שהיא…

יובל: נכון, ההדדיות אבל היא גם באותו הרגע, היא לא רק גם ביחס שלך כמעסיק. אני חושבת גם בסוף, אפשר להסתכל על זה לכל מיני כיוונים, אבל בסוף, אם אני לא עושה רק את המשבצת שלי ואני עושה גם עוד, לא יודעת, שתיים, שלוש משבצות מסביב, אני רוכשת עוד סקילים, אני צומחת, אני…

עשהאל: חד משמעית. זאת אומרת… חד משמעית. זה חלק, בדיוק, זה כאילו, בדיוק הקטע של המפקד, איך הוא רואה את שבוע המלחמה. הוא רואה את עצמו עכשיו מתכונן לקראת השביעי לעשירי הבא. ככה הוא רואה את הדברים. הוא מבחינתו באמת מחובר למשימה. מבחינתו זה לא איזה, כמו, לא יודע, איזה סיפורי אגדות על כוח צביקה. כאילו שפעם, פעם, ביום כיפור, אז התפלשו לישראל טנקים, אבל היום, כאילו, הטירון המצוי, הוא אומר לעצמו, זה לא יכול לקרות, אבל המפקד מתייחס לכאילו, היום, היום הולכת להיות חדירה, ומה אנחנו עושים. אז זה באמת באמת קשור לניגון. אני אתן עוד כמה דוגמאות נחמדות לדברים שהם כאילו, מצד אחד לא מקדמים את הריסכיות של החברה, מצד שני, אני חושב שהם לא פחות חשובים מזה. אז לדוגמה, אני, היה לי הרבה מאוד שנים שקובי, חבר שלי, שדיברנו עליו כבר הרבה בפודקאסט, הוא גם עשה איתי כמה פרקים, אז היה לי באמת חלום כזה לפני עשר שנים שאנחנו נמצא את הדרך לעבוד מאותו משרד, ואז נוכל לאכול ארוחת צהריים ביחד, ויהיה נחמד והכול. הגשמתי את זה עכשיו, להגיד לך שזה עונה בצורה ישירה על המטרה של רווח? אולי אפילו, אולי הפוך אפילו.

יובל: זה עונה על החלומות שלכם אבל? כן. זה מתייצב כאילו עם מה שדמיינתם עליהם?

עשהאל: כן,

יובל: כן,

עשהאל: וואלה, כן,

יובל: כאילו,

עשהאל: תשמעי, אני אגיד לך את האמת,

יובל: אנחנו,

עשהאל: הייתי רוצה יותר לשבת איתו, ויותר כזה להתראות איתו,

יובל: זה פחות קורה,

עשהאל: אבל כן זה הכיוון הנכון בהחלט וזה הרבה יותר מחובר מאשר בעבר. אז הנה דוגמה למשהו שבאמת עשיתי, או האוכל של מאיר, יש לנו פה היום, ארוחות, עניינים, גם, זה לא משהו, זה מה שהחברה מפסידה עליו כסף, אבל לדעתי זה מייצר פה איזשהו הוואי ואיזשהו חיבור בין אנשים שהוא נדיר. פיטורים של לקוחות, אני לפני שבוע, שבועיים, משהו כזה, יצא לי לפטר לקוח, וגם זה אתה כאילו בסוף אתה גודע נתיב כסף לחברה אבל אתה מבין שיש עוד דברים ואם נגיד סתם דוגמה במקרה הזה למה עשיתי את זה, כי הצוות שקידם את אותו לקוח זה כבר כל כך, הלקוח הזה כל כך שחק את הצוות הזה שכבר הבנתי שזה כאילו הולך לאבדון ועדיף לי להרוויח את הצוות מאשר עוד 5-6-7 אלף שקל בחודש אז זאת הסיבה שעשיתי את זה, הנופש של החברה בקיצור יש הרבה דברים שאנחנו היום עושים שהם לא בהכרח מקדמים את הרווח זה גם קצת רוב המבצעים שאנחנו עושים וובינרים ונותנים ערך והכל כי אנחנו מבינים שזה קצת יותר רחב מזה והמסר הרביעי והאחרון מהספר זה שבעצם אנחנו רוצים להיות מנכ״לים שאנחנו בעצם מעודדים הקשבה זאת אומרת אנחנו אבל לא הקשבה כאילו כמו לנתונים זאת אומרת זה לא שעכשיו אם תביא לי נתונים אני אגיד אה וואו מצוין אלא יותר כזה לקולות פנימיים גם של עצמי וגם של הסביבה שלי. אני אדבר רגע איפה זה בספר אז קודם כל בספר סידהארתא בעצם הגיע להארה באלף שהוא בעצם מבין שכאילו שברגע שהוא מצליח להקשיב לנהר עצמו וללמוד ממנו אז זה בעצם הרבה יותר יעיל והרבה יותר מלמד אותו מאשר שהוא למד מהכוהנים או מהנזירים או מכל מיני כאלו ואחרים ובסוף זה כאילו פחות מסתדר עם ההיגיון כי ההיגיון אומר שאם תלך לאוניברסיטה למשל אתה תלמד הרבה יותר טוב לא יודע מה שיווק אבל פה בא בן אדם ובמילים אחרות אם רגע נקביל את זה לתקופה שלנו כי הספר הזה הוא מדבר על שנה מאוד מאוד איזה 1940 ולא יודע ושש או משהו כזה כאילו זה ממש לפני הרבה מאוד זמן אבל אם נקביל את זה רגע לעולם שלנו אז זה קצת כמו נגיד מישהו שלמד להיות איש מכירות ממש טוב אבל הוא למד את זה כי באפריקה הוא גדל בבית עם חמישים עם עשרים אחים והיה צריך לצאת לעבוד כבר מגיל ארבע והוא היה עומד בצומת אז הוא למד איך למכור את המצתים מהחיים ואז הוא הפך להיות כאילו ממש מוכר טוב זה כאילו יותר בסגנון הזה אז כאילו אנחנו כן בסופו של יום נרצה ללמוד את הדברים בפרקטיקה והרבה פעמים גם הלימוד דווקא מהנהר מה שנקרא מהחיים עצמם שזורמים שקורים שזה לפעמים הרבה יותר ילמד אותנו וייתן לנו כלים מאשר ללכת לאיזה מורה שיראה לך תיאורטית איך שלב אחר שלב אחר שלב אז זה ככה גם עניין של אינטואיציה כי בסוף הוא הרגיש זה לא נכון לכל אחד הוא הרגיש אבל שהנהר באמת מצליח ללמד אותו יותר טוב מאשר המורים החיצוניים ואנחנו גם חלה לחזור ליער עוד הפעם נכון בספר הוא גם נותן המון המון תיאורים מאוד יפים על איך הוא נגיד שומע את הנהר ואיך הנהר אומר ככה ואיך הנהר צוחק ואיך הנהר זה ואיך הנהר זה אז באמת הוא מבחינתו באמת הפנימית שלו הוא לא יודע איך להסביר את זה ליקום או לאנשים אבל הוא מבחינתו הנהר עשה עבודה יותר טובה מאשר המורים שלו. עכשיו, זה העניין של הלהקשיב לקול הפנימי שלך. עכשיו, זה לא רק קול הפנימי שלך, המטרה היא גם להקשיב למנהלים יחד איתך, לעובדים יחד איתך, ללקוחות שלך, כאילו, אבל כן לדעת בסופו של יום להקשיב, ולהקשיב לקולות פנימיים. זאת אומרת, לא הכול אפשר להסביר על הפיקסל למה זה וזה הולך לקרות. עכשיו, זה קורה המון המון פעמים אצלנו בסוכנות. לצורך העניין, כמעט כל פעם שיש איזשהו אתגר עם לקוח או איזושהי בעיה שנוצרת והכול, כמעט תמיד את יכולה לשאול את ליאור, מנהל המחלקה אצלנו, אני מגיע לליאור ואני אומר לו, תקשיב, הלקוח הזה והזה צריך לעשות עליו ישיבה, זה לא הולך לכיוון חיובי. עכשיו, הלקוח עוד לא התלונן, עוד לא אמר כלום. אנחנו יודעים אבל לקרוא את זה, ואנחנו יודעים לקרוא את זה פשוט כי זה בדיוק מהפרקטיקה, פשוט כי אני עושה את זה כל כך הרבה שנים, וכבר ראיתי כל כך הרבה אתרים ולקוחות ומקרים שאני פשוט יודע לחבר את הנקודות וזה קורה לבד, וזה לא מה שאני עכשיו יכול להסביר לך אם תראי 1, 2, 3 אז תדעי ש… אלא זה איזושהי הרגשה פנימית כזאת שאני באמת יודע היום כבר הרבה יותר טוב להרגיש אותה. אגב, גם הרבה פעמים כשעובד חדש מגיע לעסק ואתה קולט שזה לא הולך לשום מקום, שזה לא הולך לכיוון הנכון, וזה הרבה פעמים לא יהיה, נגיד מישהו יכול לבוא ולשאול אותי, אבל למה? ואני לא תמיד אגיד לו,

יובל: תקשיב,

עשהאל: ההספק שלו היה 3 מתוך 5 ולא 5 מתוך 5,

יובל: לא,

עשהאל: זה לפעמים כאילו באמת עניין של, תקשיב, ככה, אני לא יודע להסביר את זה, ככה אני מרגיש וזהו. ואני לא בן אדם גם כזה מאוד רוחני ומאוד תלוש כזה, באמת שלא, אני פשוט באמת מאמין אבל שכן, שבסוף כוח הרצון הוא זה שמוביל פה, ואם אני מספיק רוצה שהעסק יצליח, אז הרבה פעמים גם יהיו לי כוחות פנימיים מאוד מאוד חיוביים. אגב, גם בחודשים שעשינו בהם מלא מכירות, מלא מכירות, אבל אני, בעל העסק יודע, לדוגמה, שהמכירות רובן היו חד פעמיות, ולא בקטע של ריטיינרים, אז זה אומר שחודש הבא אני דווקא ההפך, כאילו באותו חודש מכרתי מלא, אבל לרוב זה היה רשיונות חד פעמיות ולא ריטיינרים, ולהפך, ריטיינרים דווקא סיימו התקשרות למשל, אז אני יודע מול עצמי שהולכות להיות בעיות, הולך להיות איזשהו קושי או אתגר כזה או אחר, ולא תמיד אנשים סביבי יבינו את זה עד הסוף, מכיר ומבין ויודע לקרוא את התמונה המלאה, אז אתה כן מצליח לעלות על הדברים האלה בזמן. אגב, אני כמנכ״ל החברה, אז אני אף פעם לא יכול להגיע למצב שאני מבין ב-100% באיזשהו תחום. לדוגמה, אני לא יכול לדעת ב-100% כמוך את התהליך של פרסום תוכן חדש בכל הפלטפורמות. אני מניח, יחסית בקלות, שייקח לי יותר זמן ויותר בדיקות ויותר טלפונים ויותר מה שאת רוצה, הכל יותר ממך לעלות נגיד פוסט עכשיו בכל הפלטפורמות. ואני גם מניח שאני לא אעשה את הכספים בדקדוק כל כך משמעותי כמו שבר או אוהדי עושות. ואני מניח גם שאני לא אוכל להבין את דיגי פארם וברמת הפיקסל של איזה פיתוחים קרו בשבוע האחרון כמו עדן. זאת אומרת, כי אני כמנכ״ל החברה, אני לא יכול להבין ב-100% בכל דבר. אבל אני עדיין חייב, מחובתי, אם אני רוצה שהעסק שלי יצליח, למרות שאני לא יכול להבין ב-100% אני חייב להבין 200% בכל דבר. חייב. אני לא יכול, תביני, אין לי את היכולת. זה לא יקרה. אם אני ואת עכשיו נשב ונעלה שנינו פוסט, כנראה שאת תעשי את הרבה יותר מהר. ועדיין, למרות שאני לא יכול, אני חייב להבין כל דבר, לשאוף לפחות, להבין אותו ב-200%. ואז, גם אם עכשיו אני יושב איתך לדוגמה, ואנחנו מדברים על משהו שקשור לבאמת תחומך לגמרי בצורה מאוד מאוד ברורה ומובהקת. אבל מאיזושהי סיבה, זה לא אמור לקרות, אבל זה לפעמים יכול לקרות, מאיזושהי סיבה אני אבין באיזשהו קול פנימי שלי שזה לא נכון מה שאנחנו הולכים לעשות. לא יודע למה, אין לי איך להסביר לך למה, אבל אני מבחינתי, כבן אדם שמאוד מחובר לחברה, מאוד רוצה בהצלחתה, ואין,

יובל: באמת,

עשהאל: ברמה הכי גבוהה שיש, אז אני כן, בסופו של יום, צריך לדעת ללכת עם הקולות הפנימיים, גם שלי וגם של הסביבה שלי. וקול פנימי זה משהו שלא תמיד אפשר להסביר אותו, הוא המון המון פעמים יגיע דווקא מהמקום של נגיד אימא לילד שלה, יש לה קול פנימי מטורף כאילו ברמה, עכשיו אתה לא, אין איך להסביר את זה במילים יותר מדי, זה פשוט מעשים של המון זמן, וככל שזה יותר ויותר שנים ככה זה יותר ויותר קשר משמעותי, והמעשים הם אלו שגורמים בסוף לקול הפנימי להתחדד. ואגב, תמיד תמיד תמיד, 80 ינצח 100, ולכן הרבה פעמים גם כשהבן אדם מולי הוא באמת צודק במה שהוא אומר, אבל אני לוקח עוד שיקולים ועוד דברים של מהירות, של תקציב, אז אני יכול גם מול עצמי לדעת, זה לא ריאלי, למרות ש-1, 2, 3, אז גם זה מאוד מאוד חשוב. ואני לא יכול לסבול את התופעה הזאת שלפעמים בעלי עסקים מרשים לעצמם להגיד, שמע, אני לא כזה מבין בזה, אין דבר כזה, אין לך את הפריבילגיה לא להבין במשהו בעסק שלך. פשוט אין לך את הפריבילגיה, אני מתנצל, אם אתה לא רוצה להבין, תביא מנכ״ל, תהיה בעלים, ואז אתה יכול באמת להבין פחות. אבל אם אתה מנכ״ל החברה, אתה חייב להבין את זה. וגם אם אתה לא מבין, תספר לעצמך סיפור שאתה הכי מבין בעולם, ואתה תבין יופי. זה קצת כמו עובדים, שבסוף אתה בא לבן אדם ואתה אומר לו, צריך לעשות 1-3, ואז אתה רואה שהוא לא מצליח לעשות 1-3 ואתה אומר לעצמך בלב, כאילו, איך הוא לא, מה, איך יכול להיות, כאילו? עכשיו, הסיבה האמיתית שהוא לא מצליח לעשות את אותה פעולה, זה לא כי הוא לא יודע, זה כאילו לא באמת רוצה לדעת, כאילו זה לא בקטע רע, פשוט אם החיים שלו היו תלויים בזה, אז הוא כן היה יודע. זה קצת כזה כמו שאנשים יכולים להגיד, אין, אני לא יכול להפסיק לשן סיגריות. אבל סתם שאלה, וזה גם יום ממש ממש שאני מרגיש מתאים לשאול את זה. היום הודיעו על שחרור החטופים. אני ממש, כולנו מקווים בלב שלם שזה באמת יקרה ושהכול יצא לפועל כמו שמתכננים והכול. אבל בסופו של יום, עכשיו, אם נדבר רגע על הדבר הזה מהזווית שאני רוצה לדבר עליה, את יודעת איזה בעיות, באיזה סדר גודל יש לחטופים עצמם? זה משהו שאת ואני לא משנה כמה נחשוב שאנחנו יכולים להבין את זה, אנחנו לא יכולים להבין את זה ואנחנו גם לא צריכים אפילו לנסות להבין את זה. זה אומר שאם בטעות היה חטוף שהיה רגיל לעשן, הוא כבר לא מעשן. ברור. עכשיו, לא רק שהוא לא מעשן, הוא גם כנראה לא שם לב שהוא אפילו לא מעשן, כי מה שנקרא, כשכואבת לך הזרת ופתאום קיבלת כדור בראש, אז הזרת כבר לא כואבת. ככה זה עובד. אז בסופו של יום אנחנו רוצים להיות מסוגלים לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות, ולא להגיד אני לא יכול, אני לא רוצה, קשה לי, כל מיני בלבולי מוח, כל מיני דברים של אנשים קטנים, כי בסופו של יום כולם יכולים להיות קופאים ברמי לוי, ואין לי שום בעיה עם קופאים ברמי לוי, להפך, אני עף על זה, ואני חושב שכל עבודה מכבדת את בעליה והכל, אבל כל אחד בסוף יכול להיות קופאי ברמי לוי, ואם בן אדם מחליט שהוא רוצה לעשות משהו קצת מעבר בחיים שלו, ואני מניח שהקהל ששומע אותנו, אז כן, הוא רוצה לעשות משהו שהוא קצת מעבר, הוא צריך להבין שזה מגיע קודם כל מסבל, מאתגר. ולכן, אם עכשיו יש הזדמנות ממש מצוינת לנסוע בקורקינט, בשיא הגשם, עם קור אימים, ושהבגדים רטובים, ושגם אני אחרי אימון, אז אני גם מזיע, והכל ביחד, ויש הזדמנות לעשות עכשיו נסיעה של 25 דקות בקורקינט, that sounds like a plan, זה נשמע מצוין, זה נשמע כמו משהו שאם אני אעבור אותו, כנראה שהדברים אחרי זה ייראו לי מאוד מאוד קטנים. אז לא לפחד, ולא לדפוק חשבון לאף אחד, בסוף אנחנו צריכים ללכת אחרי הלב שלנו. חלק מהעניין הזה של ההקשבה, וזה גם כאילו להקשיב לצוות שלך. בסוף, אחד הדברים היפים שאני כל הזמן רואה, זה שגם ים, למשל, כשהוא סיים פה עכשיו את העבודה שלו, אז פתאום ראיתי איך אנשים אחרים בסוכנות, כאילו צופפו שורות ולקחו את התפקיד ממנו. זאת אומרת, זה לא קרה עד היום שהוא באמת כבר לא היה פה, וכל הזמן שהוא היה פה, אז אמרנו לעצמנו בלב, מי יעשה את זה? מי יצליח? מי? אבל דווקא ביום שהוא עזב, פתאום התחילו דברים באמת להסתייע. אותו סיפור עם עדי, אחד לאחד. עדי הייתה פה, עכשיו היא יצאה לחופשת לידה לפני איזה שבועיים או משהו כזה. כל היום רק העסיקה אותנו המחשבה של מי יעשה את התפקידים שלה? וברגע שעדי לקחה צעד אחורה, אז בר לקחה צעד קדימה, ויובל לקחה צעד קדימה, והדסה לקחה צעד קדימה, ואופק לקח צעד קדימה, ועוד כל כך הרבה אנשים לקחו פה צעד קדימה, אני לא עכשיו אמנה את כולם, אבל כל אחד לקח בעצם צעד קדימה, וחיפה, ולקח כמה תחומים של אחריות מעדי. בסופו של יום, כמנהל, כמנכ״ל, צריך להבין שאנשים בסביבה שלך, הם לא יכולים לגדול כל עוד יש כאילו, נקרא לזה, עשבים גבוהים מהם שלוקחים את כל השמש. רק כשבעצם העשבים שלוקחים את השמש היום, קוטעים אותם או עוצרים אותם או משהו, אז בעצם אחרים יכולים להתחיל לראות שמש. אז גם זה עניין מאוד מאוד חשוב שצריך להכיר. אני אסיים באיזה ככה מסר אופטימי שגם מאוד ליווה אותי לאורך הקריאה של הספר וראיתי איך אני מאוד מאוד מתחבר וגם הספר בסוף מוביל לזה. זה דבר ראשון, אנחנו צריכים להיות שלמים עם עצמנו. בסוף יותר חשוב מלהפסיק לעשות משהו או להתחיל לעשות משהו, יותר חשוב זה פשוט לאהוב את עצמנו למרות שלא הפסקנו או למרות שלא עשינו. הרי בסוף מה הוא מגלה? בסוף כשהוא מגיע לנהר, בסוף הוא קולט שכאילו, הרי הוא פוגש שם בסוף, אני לא אעלה וגם לא רציתי לסכם ולעלות יותר מדי, אבל בסוף הוא פוגש, הבן אדם שמעביר אותו את הנהר,

יובל: כאילו,

עשהאל: זה השותף שלו שיצא איתו בהתחלה בדרך,

יובל: ואז הם נפרדו. זהו, אני חשבתי, אבל אמרתי מה, הוא לא זיהה אותו.

עשהאל: אז הוא לא זיהה ואז הוא אמר לו זה אני, אבל בסוף כאילו, המצחיק הוא שהשותף שלו אומר לו, תראה, אתה, אני נשארתי פה עם הבודה והכל, והנה, אני בנהר והכל רגיל. אתה הלכת, עשית סיבוב, בקטע כאילו של חיים שלמים, אתה 40-50 שנה הסתובבת, ובסוף איפה אנחנו נפגשים? באותו נהר, עוברים אותו ביחד. כאילו, זה לא, זה בסוף, מה שנקרא, הכל מעגלי, וזה לא משנה איזה דרך, אתה עשת ב-40 שנה, או איזה אני,

יובל: הנה,

עשהאל: אנחנו פה באותו מקום. אז להיות שלם עם עצמך, לא צריך כל היום להתענות, לא צריך כל היום לחשוב, את יודעת, אנחנו חיים היום באיזה עידן שהכל באינסטגרם מאוד נוצץ, וכל אחד מעלה רק את ההצלחות שלו. פעם ראית מישהו באינסטגרם מעלה, נכשלתי היום, אני בדיכאון, לא יודע מה, חר על החיים שלי. זה לא קורה, כאילו, זה כמעט לא קורה, זה כאילו, רוב האנשים מעלים לך תמונות מחו״ל, כאילו כולם, יש להם חו״ל כל היום, כולם מעלים מכוניות, כולם מעלים הצלחות, ילדים מאושרים, כאילו הילדים לא קמים באמצע הלילה, כאילו הכל דופק. אז אני נותן לזה מין תחושה, שכאילו, למה לא אני, מה שנקרא? אבל בפועל, זה הכל שטויות במיץ עגבניות, ואיך אמרנו? בסוף הכל זורם בתוך הנהר, והכל נשטף, והכל מחזורי, ולא לספר יותר מדי סיפורים. אגב, הרבה פעמים גם אנשים מדמיינים איזה מישהו, נגיד, שהוא מצליח בעיניהם, אז הם חושבים שאצלו,

יובל: כאילו,

עשהאל: אין שאלות, והכל פשוט. נגיד, סתם, בן אדם עכשיו אומר לעצמו, אה, בטח החיים שלו, אומר אדם, נגיד, מושלמים, יש לו מלא כסף, הם לא, הם לא באמת היו בנעליים שלהם, הם לא יודעים בכלל מה בפועל קורה מאחורי כל התקשורת וכל היחסי ציבור והשיווק וכל זה. אז כאילו, בסופו של יום, הכי חשוב זה להיות שלמים עם עצמנו, לאהוב את עצמנו ואת הבחירות שלנו. זה קצת כמו בשיר של ארתור, מה שנקרא, כי זהו הסוד, זהו הסוד, תאהב את עצמך. זה הסיפור, להיות שמחים בחלקנו, לא כל הזמן לחפש, רגע, איפה יש יותר, רגע, איפה, יכלתי גם זה, יכלתי גם זה, כי אין לזה סוף בסופו של יום. אפשר להגיד את זה על כל דבר, זה קצת כמו אתה מחפש חנייה ל… לא יודע, לחנות ליד הבימה, אני יודע, ואז אתה רואה חנייה 100 מטר מהיד, אתה אומר, רגע, אולי יש 50 מטר, אתה רואה 50, אולי יש 20 מטר, אולי… בסוף אתה מוצא את עצמך שלוש שעות מסתובב, כי אתה לא לקחת את החנייה ההיא, ואת החנייה ההיא, אז העניין הוא גם באמת להיות שמח, להיות שמחים בחלקנו. ונסיים עם משפט ככה, שבאמת אמרנו אותו גם במהלך הפרק, אין דרך לאושר. כל הדרך, כאילו, כל הבדיקות האלה וכל ההתנסויות האלו, זה בסופו של יום הסיפור. וזאת הסיבה גם שגברת שיאץ, הוא הביאה לי את הספר הזה. כי היא הביאה לי את זה בהקשר של דיברנו על לחפש משמעות, וסיפרתי לה על איזה תהליכים מסוימים שעברתי לפני 10 שנים, באיזו מסגרת מסוימת, ושפתאום היום אחרי 10 שנים אני כזה מרגיש שאולי שווה לי כן קצת לבחון את הנושא פעם נוספת, אבל מזווית של מבוגר. ואז היא כאילו, במילים אחרות, אמרה לי, בוא תקרא את הספר. כי היא ניסתה כאילו להגיד לי, לא שזה לא חשוב כל מה שאני עושה, אבל כאילו היא ניסתה להגיד לי, במה שתאמין, זה מה שיעבוד לך. כאילו אם תאמין שנגיד עכשיו מה שבאמת יעשה לך טוב זה התהליכים האלה, ובאמת תהיה שקוע בזה, ולא תחפש רגע איך התהליך הזה, אני מגיע לאיזה נקודה מאוד ספציפית, ששם אני עולה לשמיים ואני אהה… אלא דווקא תהנה מהדרך שאותו עניין מוביל אותך, או אותה דת, או אותה, לא יודע, חברה, או אותו… דווקא ליהנות כל הדרך אל אותה מטרה, זה מה שבסוף משיג את המטרה. כן, לגמרי הבנתי את המסר שגבירת שיאצון ניסתה להסביר לי, אני חייב להגיד שיכלתי להבין אותו גם אם הייתי קורא רק את חצי הפרק האחרון.

יובל: הוא רק נמוד מ-35?

עשהאל: ממש, דווקא מ-35 זה באמת רוב המסר של הספר, אבל כן, בסופו של יום, אין דרך לאושר, האושר מגיע מתוך הדרך. יובל, משהו נוסף שתרצי להוסיף, כל דבר שבא לך?

יובל: לא, אני מחכה לשמוע איך היה אחרי הטיפול הבא, שתספר על הספר והמסקנות.

עשהאל: מי יודע. יאללה, פרק 58, אנחנו מסיימים. לספר קראו סידהארתא, זה ס, י, ד, ה, א, ר, ת, א, כן, מוזר. כתוב…

יובל: זה יהיה רשום גם בשם הפרק, אז…

עשהאל: לגמרי, אז מי שרוצה לקרוא אותו מוזמן, ואנחנו נתראה בפרק הבא. יאללה, ביי.

עשהאל: היי חברים יקרים, מה המצב? פרק 58 כבר כאן בפרק הזה דיברנו על זה שחזרתי מיוון וקיבלתי מגברת שיאצו לפני הנסיעה ספר שקוראים לו סידהארתא אז קראתי אותו והנה אנחנו כאן עם כל המסקנות והתובנות. פרק 58, מתחילים!

גדלתי בשומרון. קשב וריכוז, המון. כדורגל, מקום ראשון. העיקר, לא לישון. אני בן 10 – הלם. סבא עשה קסם. איך בעצם? 12 – שלוקים קרים. מכירות של החיים. המצב אנוש? היצע וביקוש. 13 – פליירים כל היום. בקור. בחום. קברתי בחול. פוטרתי. למדתי. אמון מעל הכול. 16 – קוסם אמיתי. עסק פגזי. 70 אלף שקל בחודשי השיא. קוסם זה לשחק. לשחק זה לשווק. מקל הקסמים התפרק. עורכי דין. התחלתי לשווק. בפודקאסט שלי אשתף מניסיוני, לשווק ולמנכ״ל ממש כמו עשהאל. בלי פילטר או עריכות. אין סודות. שימו אוזניות. פרק של השמחות.

טוב, אז בוקר טוב, פרק 58. יובל, מה שלומך?

יובל: בסדר גמור, מה עניינים?

עשהאל: בסדר גמור, מצוין, תודה רבה שאת מתלווה אליי לעוד פרק, מעריך את זה מאוד. האמת היא שאתמול, ממש ככה אחר הצהריים, נחתתי בחזרה מיוון, וממש ככה נחתתי ישר לאירוסין של אחותי,

יובל: ברכה. מזל טוב, זה כבר אירוסין מספר, מי סופר? ממש, ממש,

עשהאל: אבל כבר יש לי שלושה אחים שמתחתנים בקצב מטורף, אז כן, אז הלכתי ככה, כאילו, אנחנו קבענו את החופשה הזאת, הרי הרבה לפני שהיא קבעה את האירוסין, אבל שורה התחתונה, ידעתי שאני חוזר, נגיד, נוחת באיזה ארבע, והאירוסין בשש, אז כאילו, את יודעת, כזה, ישר, מה שנקרא, כשהגעתי לאירוסין, אז סיפרתי לאחותי שהמטוס, כאילו, לפני שהוא נחת בנתב״ג, הוא עשה כזה סיבוב בשמיים, הוא הפיל אותי, הצניח אותי חופשי, עשיתי שוק ירך, קמתי והגעתי, ממש…

יובל: אורח חיים סטנדרטי שלך, לא נשמע לי חריג בכלל.

עשהאל: ככה זה הרגיש, באמת שכן. אני חייב להגיד גם שהיה כזה קצת מאפן ביוון.

יובל: וואלה.

עשהאל: כן, כי מזג האוויר היה גרוע. כל הזמן היה גשם, והיה טפטוף מעצבן, ולא היה נעים, ומזג האוויר באמת משפיע. וזה קטע, כי כשחזרתי לישראל, אז אני כזה נוחת בישראל, והיה חם ברמות מטורפות. עכשיו, היום בבוקר אני כזה, יום חמישי היום, אז שבע בבוקר אני כבר נמצא בחוף גורדון, רוצה לשחק פוג'י וולי, ובשבע…

יובל: הבאת את הגשם איתך, בקיצור.

עשהאל: תקשיבי, את לא מבינה בכלל איזה גשם, אני לא יודע איך להסביר את זה. בשבע, ארבעים, חמש בערך, נפתח גשם.

יובל: כן.

עשהאל: עשיתי סרטון בווידאו,

יובל: כאילו,

עשהאל: יוצאי בטלפון, משהו מטורף לגמרי. כל הרחוב היה פשוט מטורף, כמה גשם ירד, ואני החלטתי שאין לי סבלנות, שאני רוצה להגיע למשרד בזמן והכל. החלטתי לנסוע לכל הדרך בלי לעצור ובלי לחכות מתחת למחסה או משהו, והיה באמת הרבה הרבה סבל, אני חייב להגיד, הרבה הרבה סבל. זה היה ממש מאתגר, קולי, הייתי סחוט מים ברמה מטורפת, אבל מי זוכר מה שנקרא. אבל הנה, חזרנו ואנחנו בישראל והכל, סך הכל בסדר. כן חשוב לי גם להגיד שביוון היה גם לא כזה משהו, ואני מראה איך דברים קטנים, שלפעמים אנחנו, נגיד, בעסק, אנחנו לא מבינים שדברים קטנים הם המשפיעים, כי בדברים הגדולים, בדרך כלל רוב העסקים בנישה הם פחות או יותר בסדר, אבל הדברים הקטנים בדרך כלל הם אלה שמשפיעים על אם אני אקנה ממך או ממישהו אחר, אם אני אצא מרוצה ממך, אם אני אשאיר לך ביקורת חיובית או שלילית, אם אני אמליץ עליך. אז נגיד סתם, ביוון הם לא כמו בישראל נולדים בני אפס וגדלים כאילו בעגלה, שם הם נולדים בני עשרים, אין עגלות, אין ילדים בכלל, הכל כאילו רק אנשים מבוגרים, בר ואני היחידים שהיינו שם עם דבש ועגלה. אז נגיד סתם דוגמה, בכבישים אין מדרכות, כאילו גם מדרכה יכולה להיות עם מדרגות במדרכה.

יובל: וואו.

עשהאל: מדרגות במדרכה, זה משהו מטורף.

יובל: אין גם נכים.

עשהאל: אין כלום, אני אומר לך, זה כולם שם מדהימים, אם יש נכה, ישר זורקים אותו לים, לא יודע, כן, זה מטורף לגמרי. קיצר, אז חוסר נגישות מטורף לעגלה. כל אתונה, עליות ירידות ברמה, כמו שאני זוכר בצבא, כשהיינו נכנסים לכפרים ערביים, אלה המקומות היחידים שאני זוכר שהיו כאלו עליות וירידות. מטורף לגמרי. הקטע הכי מטורף זה שגם עשינו הרבה הליכות, כי אנחנו אוהבים ללכת פחות עכשיו לנסוע, ואמרנו, טוב, נעשה נגיד הליכה עשרים וחמש דקות לאיזה כיכר מאוד מפורסם שם, ואז אנחנו הולכים, וכל הדרך עלייה. עלייה אבל קשוחה ברמה של מטורף. ואז אתה מגיע לשם, ואז אתה אומר, טוב, נחזור הביתה אחרי כמה שעות, ואז עוד פעם יש עלייה. זה כאילו יש עלייה בהלוך, עלייה בחזור, אין ירידות. זה משהו מדהים. קיצר, אז לא כל כך היה לנו מדים ביוון, וגם הדירה עצמה, אני לא אגיד שהיא לא הייתה טובה, בסוף היה בקומה הראשונה בריכה כאילו פנימית כזה, ומים מחוממים, והדירה הייתה ארבע קומות עם מעלית בפנים, וכאילו כן היה מצד אחד נראה טוב, מצד שני, בדיוק כמו שאמרתי לפני זה על הפרטים הקטנים, בפרטים הקטנים הם נפלו בהכל. השירותים, המים לא יורדים כמו שצריך. מים חמים במקלחת, לא בדיוק יש.

יובל: קומן שמש.

עשהאל: בדיוק. איך זה נקרא? המים החמים בבריכה, אז מסתבר שהם לא בדיוק נקיים, כאילו הם כזה רואים שכבה של שמן כזה עליונה, וקיצר, בדברים הקטנים הם באמת נפלו, ודווקא הדברים הקטנים הם בדרך כלל איזה שמשפיעים יותר על איך אנחנו נרגיש באותו עניין. עכשיו, לפני שיצאתי ליוון, אז ככה היה לי ביום, נראה לי, אנחנו יצאנו ליוון באיזה יום אולי רביעי, לא יודע, לא יודע בדיוק מתי, שלישי אם אני לא טועה, כן,

יובל: שלישי. אה, נכון.

עשהאל: וביום שלישי באותו יום גם היה לי מפגש עם גברת שיאצו. אני עושה שיאצו, אני מאוד נהנה מזה, אבל אני לא כזה, אני לא באמת, כאילו, אולי כבר אמרתי את זה בפרקים קודמים, אבל אני לא כזה עכשיו הולך לשם כי אני מאמין באמת שהשיאצו הוא מאוד חשוב וטיפולי, או משנה אפילו משהו. אני טוען שזה ממש כמו סתם לעשות נעים בראש או משהו, כאילו זה רגיל לגמרי, אבל דווקא השיח עם גברת שיאצו, עם הבחורה שעושה את זה, וההכלה שלה, והטיפים שלה, והנקודת המבט שלה, זה דווקא הרבה יותר מעניין אותי, יחד, כמובן, עם כשהטיפול עצמו מתחיל, אז אני גם אוהב לעשות את הנשימות שלי והכול, זה גם מאוד גורם לי להרגיש טוב. אבל באותו סשן, אז דיברתי עם גברת שיאצו קצת על, כמו על משמעות ועל דברים שהם יחסית גדולים, אולי קצת על דתות, קצת על… ואז היא אמרה לי, תשמע, אתה אמר עכשיו אתה טס ליוון, אני אביא לך ספר, תקרא אותו, וזה הכול, תהנה, כאילו. אמרתי לה, תקשיבי, יש לי כבר ספר שאני מתכנן לקרוא, אבל יאללה, תביאי את הספר הזה, יהיה בסדר מה שנקרא, ולקחתי את הספר. ועכשיו, אני בדרך כלל לא קורא ספרים כאלה, כי זה סיפור בסוף שהוא מספר כאילו באיזשהו מקום על מעשה שקרה עם בודה וכל זה, אבל הוא לא ספר עסקי. ואני כמעט אף פעם לא קורא כאלה ספרים, אבל אמרתי, אני אקרא את זה כי בסוף אני, כמו בפרק שעשינו על לעשה לך רב, אז כאילו בסוף אני כן מחזיק מגברת שיאצו והכל, ומשתדל כאילו, אם אני בסוף הולך לעשות את זה הטיפולים ולהקשיב לה ולדבר איתה ושהיא תקשיב לי והכול, אז אני כאילו משתדל כזה כן להקשיב לה, ולא כזה לעשות את הדברים בכאילו. אז כן, הלכתי וקראתי את הספר והכול, והקשבתי למה שהבטחתי לה. אגב, בראייה לאחור אני שם לב שהספקתי לקרוא את הספר כמעט תמיד רק בנסיעות. זאת אומרת, תחשבי כמה זמן פנוי היה לי נגיד בווילה, אבל כמעט אף פעם לא פתחתי את הספר סתם ככה באמצע היום וקראתי. תמיד היה, נגיד עשינו נסיעה שעה וארבעים לראות איזו תעלה שהרומאים התחילו לחפור, או היוונים ומישהו ואחרים סיימו, או לא בדיוק יודע מה, אבל זה דברים שקרו כאילו לפני הרבה מאוד שנים. אז הדרך לשם הייתה ארוכה. אז בדרך למשל, קראתי 60-70% מהספר, כאילו, וזה קטע כי כשאתה נמצא בווילה ויש לך עוד אופציות של מה אפשר לעשות, ללכת לבריכה, לשחק בטלפון, לראות טלוויזיה, להיות עם בר, לצאת למסעדה, לשתות קפה, אז פתאום אתה כאילו לא, אתה פחות בוחר לפתוח את הספר, אבל דווקא כשזה נסיעה, אז זה באמת גרם לי כזה הרבה יותר לפתוח את הספר. באופן כללי גם, כאילו ההתחלה של כל דבר, כמו נגיד לקום לפוצ'יבולי בשבע בבוקר, אז מה הדבר, לדעתך, הכי קשה בללכת לפוצ'יבולי בשש בבוקר?

יובל: להתעורר פיזית.

עשהאל: יפה, להתעורר, או בן אדם שעכשיו יוצא, נגיד, סתם, יוצא לריצה. מה החלק הכי קשה?

יובל: לקום מהספה ו…

עשהאל: לשים את הנעליים. לשים את הנעליים זה החלק הכי קשה. אם שמת את הנעליים, זהו, אתה כבר אחרי האירוע, הכל טוב, אתה תחזור, אבל לשים את הנעליים זה החלק המורכב, ואנחנו צריכים לדעת להיות אנשים ששמים את הנעליים. כאילו שבסוף אם אנחנו מגדירים לעצמנו משהו, אנחנו לא איזה, אני אפילו לא רוצה להגיד בעל חיים, כי גם בעלי חיים הם מעולים, אבל אנחנו, כאילו, יש לנו תבונה, ואנחנו חייבים לדעת לבחור בעצמנו, ולא רק ללכת אחרי התאוות או מה בא לי באותו רגע, או… זה פשוט לא מוביל לשום מקום, וכאילו, תראי גם כמה דתות, זה משותף להן שהקטע הזה של תאוות, של כאילו, אל תעשה רק מה שבא לך, זה כזה מין, כי למה? כי בסוף, לא משנה באיזה דת תבחר, יהודית, נוצרית, קתולית, מוסלמית, לא יודע מה, אני חושב שיש מכנה משותף שבסוף כולם מבינים שהדרך לחיים המשמעותיים, הטובים, המאושרים, זה לא רק לעשות מה שבא לך, זה לדעת, כאילו, מצד אחד לעשות דברים שבא לי, אבל מצד שני גם לעשות דברים שפחות בא לי, כדי להשיג מטרה אחרת שמאוד בא לי להשיג. וזה תמיד, הרבה פעמים זה עובר דרך הסבל הזה. אגב, כשאני אומר סבל, אז אני גם, כאילו, היום נגיד שהייתי בפוצ'י וולי והתחיל גשם מבול ברמה של, שבאמת, ברמה שביוון כל החופשה לא היה לנו כזה גשם והכל ביחד. קיצר, אז כאילו אמרתי לעצמי כזה בלב, בוא נהיה איזה חרא זה לנסוע בקורקינט פה, ככה בגשם, ואיזה רחוק אני גם, אני בגורדון, יש לי נסיעה עכשיו 25 דקות במינימום על קורקינט, כשלא יורד גשם,

יובל: כאילו,

עשהאל: זה הזמן שזה לוקח. ואז אמרתי לעצמי בלב כזה, יאללה, אז בוא נעשה את זה. כאילו, כמה מורכב זה כבר יכול להיות? מה יקרה? מה, אני אמות? מה, אני חולה? לא נראה לי, יאללה, שטויות. ובאמת, באמת נסעתי את זה והיה כאילו מאוד מאתגר, אבל זאת בדיוק הסיבה שעשיתי את זה, כי אני מאוד מאוד אוהב את הקטע הזה של הלאתגר את עצמי. בכללי, אגב, בחופשה, זה לא הספר היחיד שקראתי. הספר השני, גם קראתי עוד ספר, וזה גם היה מאוד מאוד נחמד לסיים שני ספרים במכה. לפני שאני ניגש ככה לספר עצמו, ולמה למדתי ממנו, ועל מה הוא מדבר, עוד כמה דברים קטנטנים. אז קודם כל, כשהגענו ליוון, אז הלכנו לעשות ביקור באיצטדיון שנערכה באולימפיאדה הראשונה. ומקום עם 50 אלף מקומות, וכאילו, מקום ממש ענק. ואז כשאנחנו באנו לשם לביקור, אז כזה שאלנו, ראינו שמקימים במה מאוד גדולה. שאלנו, מי מופיע פה ומתי? אז אמרנו, מחר רובי וויליאמס. עכשיו, בואי, זה לא שאני איזה מעריץ גדול של רובי וויליאמס, כן? אני בקושי יודע שניים שלושה שירים שלו, בר יודעת הכל, אבל אני ידעתי שניים שלושה שירים בקושי, אבל כאילו זה קצת כזה כמו הביאו לך את הכל עד אליך, אז רק לקחת את הביס, אם לא תיקח את הביס זה קצת מוזר, אז הלכנו גם להופעה של רובי וויליאמס, ודווקא בהופעה מאוד מאוד למדתי ממנו על הקטע הזה של איך הוא מייצר מערכת יחסים עם הקהל. הוא כאילו מאוד מאוד חשוב לו, שזה גם האמונה שלי, שהקהל ירגיש שהוא הכוכב, זאת אומרת, לא רובי וויליאמס, אלא הקהל עצמו הוא הכוכב, והוא מלא מלא מלא בהופעה מעלה אנשים לבמה, ויורד לקהל, ורואים מצלמה כזאת, עם מסכי ענק שהוא מדבר עם אנשים, ושכאילו זה ממש היה יפה לראות כמה הוא שונה בנוף, בזה שהוא מאוד מאוד מאוד לא מרוכז בעצמו כפרפורמר, ויותר כזה בקהל שלו, אז גם זה היה מאוד מאוד נחמד לראות. עוד איזה כמה דברים קטנטנים, אז עשינו כזה סיבוב בטיילת של יוון, ואז ראיתי פתאום איזה לוח שחמט כזה גדול, יפה, מכרסינה, משהו באמת הצגה, אז אני כזה נכנס לחנות, ואז בר כאילו מגיעה, רואה אותי שאני כמה דקות שם, היא נכנסת, היא אומרת לי, יאללה, מה אתה מסתכל על זה יותר מדי? אתה גם ככה לא תקנה את זה, זה יקר כאילו, אז…

יובל: וואי, אתה הכי תקנה את זה.

עשהאל: אז אמרתי לה, מוכר, אנחנו ניקח את זה? ברור. ואז בר אמרה לי, אז בגלל שאמרתי את זה, נכון? אז אמרתי לה, כן, אז קניתי גם את השחמט, וזה גם פה, וזה מאוד נחמד, וזה גם כזה משהו שהוא מגניב, אני מספר את זה.

יובל: אז חבל שלא הבאנו את זה, אפילו הוא פה.

עשהאל: נכון, נכון, את צודקת, עוד לא הספקתי לפרוס את זה, אבל האמת שכאילו, אני בעיקר מספר את זה, כי, כאילו, זה חלק ממה שנותן לי את המוטיבציה ליצור ולעשות, וכשאני עכשיו מגיע למשהו שאני רואה שאני רוצה אותו, אז בואו לא נגזים, נגיד בווגאס, כשהייתי בווגאס, היה שם לוח שחמט שרציתי, אבל הוא ביקש ממני לפני משלוח 25.5 אלף שקל, אוקיי? אז את זה לא הסכמתי, אבל פה, כשזה היה עכשיו לוח שחמט בכמה אלפי שקלים, אז יאללה, סבבה, כאילו, זרמתי עם זה, וקניתי את זה, כי בסוף אני רוצה להרגיש שהעבודה שאני עושה והמאמצים שלי, הם באמת שווים משהו, וזה לא הכל אגדה והכל בכאילו, כי את יודעת איך האמונה שלי אומרת, שזה לא כמה כסף הרווחת, או זה כמה כסף הוצאת. כאילו, אם בסוף לא השתמשת בכסף שהרווחת במהלך החיים שלך, אז זה מאוד מוזר, ולמה הרווחת אותו מלכתחילה? היית יושב וקורא ספר, זה נראה לי יותר נחמד. חוץ מזה, גם סתם, זוכרת שסיפרתי לך שנסעתי לאירוסין של ברכה, אז בגלל שבמהלך החופשה נתתי את הרכב לאח שלי כדי שיהיה איתו, אז סיכמתי איתו שכאילו גם הוא מגיע לאירוסין, אז אני אקח כבר את הרכב ממנו בבית שמש. אז הייתי צריך להגיע לבית שמש בדרך אחרת. אז אמרתי, בוא ניקח רכבת, גם ככה בנתב״ג זה ברכבת והכול. בוא ניקח רכבת. ותקשיבי, אני בטוח שאנשים לא… את מגיעה ברכבת אגב, או בעיני? לא. אני בטוח שאנשים שנוסעים ברכבת כל יום לא מעריכים את זה בשיט.

יובל: אחלה רכבת ישראל.

עשהאל: תקשיבי, זה מטורף לגמרי. התחבורה היחידה בישראל שעובדת בעיניי זאת רכבת ישראל. זה מדהים. זה לא רכבת ישראל, זה טסלה ישראל. זה כאילו אתה יושב, ולא מבין מה אנשים מתלהבים מהטסלה של אילון מאסק בחו״ל, שהיא נוסעת לבד. הרכבת גם נוסעת לבד. לא רק שהיא נוסעת לבד, היא נוסעת כמו טרקטורון, דרך השטחים. היא אפילו לא מוגבלת לכבישים, את יודעת כמה פעמים נסענו וראיתי שאנחנו באמצע שטח כאילו, ויש גם מסילות ברזל, היא נוסעת ואין עוד כאילו פקקים או רכבות ליד או תאונות, זה לא קורה כמעט, כאילו זה ממש ממש ממש נוח, ואני ממש התאהבתי בזה, אמרתי בואנה, גם אנשים שעובדים פה ומבחינתי גם הם מגיעים מבית שמש, אם הם נוסעים ברכבת והם קרובים לתחנת רכבת, וואלה פאנן לגמרי. קיצר אז זה גם משהו שככה גיליתי והיה באמת נחמד. אגב, לא משנה כמה הרכבת תהיה טובה, אין לי ספק שאם אני אדבר פה עם אנשים במשרד שמגיעים כל יום, הם יתלוננו והם יגידו כמה זה גרוע וכמה זה לא נחמד וכמה זה, כי ככה זה בסוף, הטבע שלנו הוא הרבה הרבה להתלונן. ודבר אחרון, לפני שאני נכנס לתקציר של הספר עצמו, זה שכאילו בסוף חזרנו כזה, כאילו חזרנו מחול ואנחנו פותחים את המזוודות אתמול בערב, אנחנו מסתכלים שנייה על מה יש בתוך המזוודות ואנחנו רואים שיש רק מתנות. כאילו, כל כך נהנינו פשוט מלקנות מתנות לאחיינים שלי, לכל מיני, גם לך קניתי מתנה.

יובל: וואלה.

עשהאל: באמת, כאילו מצאתי את עצמי פשוט, כל פעם שראיתי איזה משהו ממש שווה, כאילו שאני חושב שוואלה יש לי מישהו בראש שוואלה יכול ממש לשמוח מזה, אז קנינו את המתנה ובסוף יצא שחזרנו לארץ עם איזה 50-60 מתנות, אני לא מגזים. אתמול הגעתי לאירוסים של ברכה, נתתי לכל האחיינים, זה הרבה אנשים, כאילו, כל אחד מתנה ייחודית, לא כולם אותו דבר. ממש מצאנו איך היא תקבל משהו עם קריסטלים, כי היא בדיוק מתעניינת במדע והוא יקבל משהו שקשור למשחק קופסא, וזה קיצר, בובה, וקיצר היה ממש ממש נחמד, וסתם זה כזה כיף, כי בסוף אני, זה מאוד קשור גם לעסקים. בסוף, מה זה עסק מצליח? עסק מצליח זה עסק שנותן, זה עסק שאנשים רוצים לקבל ממנו, ואני חושב שבן אדם היום שרוצה להצליח בעסק שלו, הוא צריך לסגל גם לחיים הפרטיים שלו, וגם לפני שהוא מגדיר את עצמו כאיזו הצלחה גדולה, או לפני שיש לו הרבה כסף, לתת, לתת, תיתן, תיתן, הכל בסדר, זה הכל מעגל אחד גדול, זה גם חלק מהספר. בסוף הכל חוזר למקור, בסוף הכל כמו נהר, שהמים ממשיכים, ושוטפים, והכל, ולא משנה מה קרה באיזשהו מקום בעולם, אם היה חג, או אם היה משהו לא טוב שקרה, או המים ממשיכים, והגלים ממשיכים, ומתנפצים, וככה זה לנצח, וקיצר, אז כאילו, מה שנקרא, להתקדם, ופשוט להתעסק בחיובי, ולתת, והכל בסדר. אז זה גם כן היה נחמד שמצאנו את עצמנו בעיקר בעיקר עסוקים בלקנות ולת. בואו נדבר קצת על הספר עצמו. אז קודם כל, הספר עצמו זה לא ספר ארוך, זה ספרון כזה, עם עמודים יחסית קצרים, סדר גודל של 140 עמודים, 150 עמודים, משהו כמו 140 עמודים. אני רק זוכר שאמרתי לעצמי בלב, לזכור שבעמוד 135, אז יש שם את, כאילו, מבחינתי, כל הספר הוא ממש מעולה ונחמד, אבל עמוד 135 יכל לסכם אותו יותר טוב אפילו, ששם באמת יש את הלב של מה שבעצם הספר רוצה.

יובל: כל סיפור הוא בפני עצמו?

עשהאל: ספר אחד, עם סיפור אחד.

יובל: כן, נוח. אה, חשבתי שאמרת שהוא מורכב כאילו מסיפורים קצרים.

עשהאל: לא, זה ספר אחד שהוא פשוט עמודים קצרים, אה, עמודים קצרים, סליחה. כאילו זה פשוט עמוד, זה לא, לא, זה לא דף וגם לא חצי, זה פחות מזה לדעתי. ויש רק 140 עמודים, משהו כזה, אבל עדיין בעמוד 135 הזה יש שם ממש את המסר הרציני, אז מי שרוצה לקרוא את הספר עצמו, את כולו, יכול לקרוא, ומי שרוצה לקרוא רק את החלק הבאמת מהותי, אז עמוד 135 זה ממש הפרק האחרון, הוא באמת לדעתי זה שעושה את הסדר. הספר עצמו, הוא בעצם מדבר על בחור בשם סידהארתא, שזה בעצם סוג של, מהאמונה של בודה וכל הדבר הזה, ושבעצם סידהארתא, זה בעצם בן אדם שהוא בעצם הגיע ממעמד כהנים גבוה בהודו, זה נקרא ברמינים, זה סוג של כהנים כאלה, ובעצם כבר מילדות הוא, מדובר על בן אדם שמאוד הצליח, מאוד כזה מיוחס, וככה הצליח גם במסגרות הלימודיות שהוא היה והכול, אבל הוא עדיין כל הזמן, כל הזמן, למרות שהוא כזה מבריק, ולמרות שהוא נולד בכזו משפחה מיוחסת והכול, הוא תמיד מרגיש איזושהי ריקנות פנימית, למרות שהוא יודע מלא, כי הוא מגיע ממשפחה שכל הזמן לומדים, והוא עדיין מרגיש איזושהי ריקנות פנימית שהוא לא מצליח למלא, ובסופו של יום הוא מחליט שהוא הולך לעזוב את הבית שלו, שזה המקום הבטוח שלו, המקום שהיה לו בו כסף, והמקום שהיה לו בו משפחה והכול, והוא בעצם רוצה ללכת ולמצוא איזושהי הארה, באלף, כאילו משהו שהוא ככה תגליתי, משהו ככה קצת יותר עמוק, יותר משמעותי, ולצליח לדרך של חיפוש. עכשיו, כשהוא בעצם הולך והוא מנסה להיפרד מחבר שלו שנקרא גובינדה, אז בעצם גובינדה מחליט שהוא מצטרף אליו. וככה למעשה הם בעצם הולכים ביחד ומשנים את החיים שלהם, והם בעצם מצטרפים לסגפנים הנודדים, שזה בעצם כמו סוג של נזירים, שהם בעצם מוותרים על כל התענוגות והם חיים חיים של סגפנות. זאת אומרת, אם לא צריך לאכול, מינימום שקיעה, הכל כזה מאוד מאוד מינימליסטי. והמטרה בסופו של יום, כשהם לומדים, זה שהם רוצים לתאר את הגוף על ידי כל האיסורים האלו.

יובל: קשור ליום כיפור קצת.

עשהאל: ממש ככה, בדיוק עכשיו זה היה, גם היינו שם בזמן יום כיפור,

יובל: נחמד.

עשהאל: אז קיצר, הוא בעצם ממש הולך ולומד איך לא לאכול, ואיך לישון ביער, ואיך להסתפק במינימום, מינימום, מינימום של מה שחייב רק כדי לחיות. ובסופו של יום, הוא מבין שגם אחרי כל המאמץ שהוא עשה, הוא לא באמת מוצא אמת. זאת אומרת, הוא כן, כאילו, הוא רואה שזה הכל מחזורי. זאת אומרת, הוא רעב היום, מוקרי, אז הוא מתגבר על הרעב, אבל מחר הוא שוב פעם רעב, ומחרתיים הוא שוב פעם רעב. שום דבר פה לא, הוא כל הזמן מדבר על זה, שזה הכל מחזורי, הכל חוזר על עצמו. אין פה שום דבר שהוא אמיתי, אין פה שום דבר שהוא משמעותי, משמעותי, שהוא שונה, שהוא מעבר למה שהוא כבר הכיר לפני זה. בקיצור, הוא בסופו של יום מחליט, הוא בעצם שמע על בודה, אוקיי? והוא בעצם מחליט, בודה זה כאילו בן אדם, זקן כזה, גם נזיר מסוים והכול, והוא החליט שהוא בעצם הולך לשמוע אותו, ממש ללכת וכאילו לנסות להיות תלמיד שלו. והם הולכים והם מוצאים אותו, ובסופו של יום לא משנה כמה דברי טעם בודה אמר לגובינדה ולסידהארתא, בסופו של יום סידהארתא מבין שכאילו איך הוא אומר לו? אומר לו, אחי, אתה צודק בהכל, באמת הכל נכון, אבל הידע כידע הוא לא מקדם אותי לשום מקום. זה שעכשיו אתה יושב ומסביר לי על מהות החיים ועל מה צריך לעשות ועל איך לצאת מהגוף ועל איך כל הדברים הכי משמעותיים והכי נשגבים והכי נעלים, בסוף הידע כידע לא תורם לי בכלום, רק מימוש מעשי של מה שאתה מלמד אותי, רק זה יכול באמת לקדם אותי, ואין לי מה להישאר פה להיות תלמיד שלך, כי זה רק ללמוד, אנחנו לא באמת מתנסים פה. ודווקא גווינדה החליט כן להישאר עם הבודה, שזה ככה גם עניין. אז בעצם פה הם נפרדים, וסידהארתא מחליט ללכת לעיר שנקראת סבתי, שם בעצם הוא פוגש בקמלה, שקמלה, קמלה, קמלה, זו בעצם מישהי יפייפייה, שהיא בעצם מגיעה ממעמד מאוד מאוד גבוה, וממנה הוא בעצם לומד את כל מה שקשור לאהבה, עונג, יחסי מין, כאילו ממש כזה מכיר דרכם מה שנקרא עולם אחר. עכשיו חשוב לי רגע להגיד, הוא היה נזיר, זה אומר שהוא לא היה, לא רק לא מקיים יחסי מין, אלא הוא גם לא היה בכלל מתראה, כאילו הוא היה מאוד כזה סגפן, ופתאום הוא כזה החליט לנסות,

יובל: לנסות,

עשהאל: להעיז, בדיוק, להעיז, אז הוא הולך, ובעצם הוא מכיר את הקמלה הזאת, ובעצם היא כאילו סוג של אומרת לו, שומע, אני לא, כאילו אני לא אצא עם מישהו שהוא במעמד שלך, אתה, זה כאילו מאוד לאו כזה. ואז הוא שואל אותה, מה אני צריך לעשות כדי לצאת איתך, או משהו כזה? ואז היא אומרת לו, אתה צריך להיות עשיר, כאילו אתה צריך להיות עכשכסף. אז הוא הולך בעצם לאיזה איש עסקים בשם קמאסוואמי, שזה בעצם למיטב זיכרוני, איך קוראים לו? קמלה, כאילו היא קשורה אליו באיזושהי צורה, אולי עובדת אצלו, לא יודע בדיוק מה? אז היא בעצם מחברת ביניהם, והוא מתחיל בעצם לעבוד אצלו, ואחרי שהוא בעצם מתחיל לעבוד אצלו, אז הוא מתחיל להתעשר. זאת אומרת, הוא מצליח מאוד במה שהוא עושה, והוא באמת עם קמלה, זאת אומרת, מצד אחד יש לו את החיים עם קמלה.

יובל: הוא רונט ההון שלו בעצמו, הוא לא אומר להם, באתי במשפחה.

עשהאל: בדיוק. הוא ממש מצליח ככה לעשות את הדברים בצורה מאוד מאוד טובה, הוא מצליח לקבל הרבה מאוד כסף, ומתחיל גם אפילו לעשות את מה שהרבה אנשים שיש להם כסף עושים, פתאום הוא מתחיל קצת להמר, הוא מתחיל קצת לבזבז, לא מחזיר את ההלוואות שלו בזמן, כל מיני דברים מהסוג הזה. והוא בסוף קולט שכל התענוגות החומריות האלו וכל מה שהוא השיג, בסוף מסב לו רק סבל וכאב. והוא לא בשביל זה, מה שנקרא, הגיע לשנות את החיים שלו לעיר. ומה שהוא בעצם החליט לעשות זה שהוא לפני, ככה, הוא באמת הגיע לאיזשהו מצב גרוע, אז הוא אמר, יאללה, אני חוזר ליער. אני חוזר ליער, אני בטוח שאני אמצא שם אולי משהו מעניין. ואז הוא בעצם מגיע ליער ורואה שיש שם נהר, אז הוא החליט בעצם שהוא הולך לעבור את הנהר. וכשהוא בעצם עושה, לוקח בעצם את הבן אדם שיעביר אותו את הנהר, אז הוא מתחיל ככה לדבר עם אותו בן אדם שמעביר לו את ה… שמעביר אותו בנהר, ואותו בן אדם מספר לו שהוא בעצם מאמין בנהר. זאת אומרת, הכל זה, הכל מה שצריך זה רק להקשיב לנהר, ומהנהר אפשר ללמוד בעצם המון המון דברים, בין אם זה עכשיו על מחזוריות החיים, או שהכול קשור אחד לשני, וזורם, ושהכול באמת קורה. עכשיו, חשוב להגיד שבהתחלה, ההתחלה, כשסידהארתא היה בעצם חי כסגפן, זאת אומרת, בחלק השני של החיים שלו, אז הוא כבר היה בנקודה הזו שבה הוא כאילו הולך ומקשיב לנהר והכול, וזה לא הספיק לו. ועכשיו הוא כאילו חוזר פעם שנייה למקום הזה של הנהר, אבל קצת מזווית אחרת, וככה הוא בעצם מגלה שהחוכמה האמיתית, זאת אומרת, התבונה, המשמעות של מה שהוא בעצם מחפש, זה לא נמצא באיזשהו מקום מאוד מאוד ספציפי, או באיזשהו היבט מסוים של החיים, זה בעצם יותר קשור לכאילו שמכל דבר אפשר ללמוד, שזה נמצא בכל מקום, שדווקא החיפוש הזה אחר איזה משהו מאוד מוצק, מאוד ידוע, שזה מה שצריך לעשות, ומי שיעשה ככה אז יהיה לו עושר, או יהיה לו חיים כאלו ואחרים, זו הטעות, שהוא יותר מחפש דווקא את הדבר שיכול להשתנות, כי זה קצת כמו הנהר, שבסוף לא משנה מה קורה, ואיזה אסונות, ואיזה דברים גדולים או קטנים קורים בעולם, הנהר ממשיך לזרום, ואפשר ללמוד ממנו המון המון המון דברים, וככה למעשה סידהארתא בסוף הספר, מוצא שלווה, אהבה, הבנה עמוקה, ומגיע להערה שהוא כל כך חיפש. אז זה ככה מבחינת הספר. עכשיו בואו נדבר, קודם כל, איך, איך, כאילו, אני בסוף קראתי את הספר, וכזה אמרתי לעצמי בלב, בוא'נה, אפשר לסכם את זה ממש בכמה משפטים, באמת, כאילו, 140 עמודים, איך הגעתם לזה, אבל, אבל כאילו…

יובל: רצו להעביר אותך את המסע שלו.

עשהאל: ממש ככה, אבל יותר מזה, כאילו, בסוף, ה… איך אני אגיד את זה? הספר הוא, הוא כאילו מנסה, בסוף הוא כאילו כתוב בקטע פריקי, זאת אומרת, אף פעם לא קראתי ספר שהיה לי כל כך קשה לקרוא את הספר עצמו, כי המילים שם מאוד מאוד גבוהות, והכל כזה מאוד, באמת, מילים שאף פעם לא קראתי, והייתי בטוח שאני לא אסתדר, אבל באמת בגלל שרציתי כל כך לקרוא את זה וכי רציתי לסיים את הספר ואמרתי ואללה אני זה לא רציני אני ישבתי עם גברת שיאצוי הביאה לי את הספר מה אני אחזור אליה אני אגיד לה לא קראתי בסוף מה אני רציתי לבוא עד שבוע אחרי כאילו לחזור אליה להגיד ואללה קראתי. קיצר, אז אני לא בטוח שהייתי קורא את זה בכל הזדמנות, אבל יצא שקראתי את זה, וזה גם סוג של המסר של הספר, שכאילו, אם יוצאים, מגלים דברים נפלאים. כאילו, בסוף ישבתי, קראתי את הספר, כן הצלחתי ליהנות, כן הצלחתי להפיק מזה הרבה מסרים, ובאמת באמת היה נחמד. אז בואו נדבר על ארבעה מסרים מרכזיים שאני הוצאתי מהספר, שאפשר ללמוד בעצם על העולם שלנו, עולם העסקים, עולם השיווק. אז ככה, דבר ראשון, ניסיון תמיד ינצח ידע. אני תמיד אומר שאם יש לי אפשרות לקבל במועמד שיש לו ארבע שנות ניסיון או ארבע שנות לימודים, אני תמיד אקח את הבחור עם הניסיון. אז לא משנה כמה ספרים נקרא או כמה קורסים נעשה, שום דבר לא באמת יכול להחליף ניסיון מעשי. זה קצת כמו בספר שסדרת המבין שלא משנה כמה הוא ילמד אצל הסגפנים, או אצל הבודה, או אצל הברמנים, או באמת בכל מקום שהוא היה, זה לא באמת הולך ללמד אותו יותר מדי, זה לא יביא לו את התשובות שהוא מחפש, הוא חייב לצאת לעולם ולחוות את הדברים בעצמו. אז אם אנחנו רגע מדברים על עסקים, אז עדיף תמיד, תמיד, תמיד כישלון מפואר מחלומות במגירה. תמיד עדיף לנסות ולהיכשל מאשר להישאר במקום. היזמים הכי מצליחים הם לא כאלה שרק מדברים, אלא הם כאלו שגם עושים, ואין מה לעשות. בסוף, כשאתה עושה בקצב גבוה, לא הכל יצא מושלם, אבל לעשות. כל הקטע הזה של ידע, זה כבר לא מספיק. את יודעת, היום יש ChatGPT, את יכולה לדעת איך מכינים פצצות אטום, ואת יכולה לדעת איך, באמת, כל דבר שאת רק רוצה. האם בפועל אנחנו מכינים פצצות אטום, או עושים דברים כאלה גדולים? לא, לא כזה. כאילו, בסוף היישום הוא זה שמגדיר אותנו, ולא הידע. אז גם אנחנו, אני חייב להגיד, בסוכנות, אנחנו מאוד מאוד מאמינים בעניין הזה של פרקטיקה, והנה כמה דוגמאות, אם תרצי להוסיף גם מעצמך, אז בכיף. דבר ראשון, יש לנו את הקורס שלנו שהחלטנו לקרוא לו ללמוד SEO, והוא נקרא קורס SEO, פרקטיקה נטו. כי אנחנו בעצם הפכנו את השיטה, בזמן שכולם עושים בוא תלמד את התיאוריה ואז תתחיל לתרגל, אנחנו עושים הפוך. אנחנו קודם כל תתחיל לתרגל, אחר כך נסביר לך מה עשית. כי ההטמעה דרך השריר, דרך העשייה, לדעתי הרבה יותר חזקה מאשר להסביר לבן אדם תיאוריה, ואז עכשיו בואו ניישם את זה. עוד דבר זה שאחד הכנסים שעשינו בבית ציוני אמריקה, אז קראנו לו פרקטיקה נטו, גם כן, מרוב שאנחנו מאמינים במסר הזה. יש איזה קטע כזה, שגם מבחינת הפרקטיקה, שלא משנה, כאילו, לא משנה איזה עובד אני אגייס, אני שמתי לב כזה בשנים האחרונות, שלא משנה כמה ניסיון תיאורטי היה לאותו בן אדם, הוא אומר לי, אני למדתי תואר בזה, ועשיתי ככה, ועשיתי התמחות פה, ועשיתי, בסוף, איך שהוא מתחיל לעבוד פה, תוך שבועיים הוא מגלה שהוא לא באמת יודע כלום, ותוך חצי שנה הוא מתחיל לגלות שאשכרה הוא משתפר, ותוך שנה הוא כבר הופך להיות ממש סבבה במה שהוא עושה, תוך שנתיים הוא כבר הופך להיות מקצוען, ואחרי זה זה כבר חבר'ה שבעיקר בעיקר עושים מעבר,

יובל: כאילו,

עשהאל: ממש אנשים שאו שהם מגיעים פה לתפקיד מאוד משמעותי, או שהם פותחים משהו בעצמם, זה גם אחלה, אבל הם בעצם כאילו מגיעים לאיזה מין רמה שהיא הרבה יותר גבוהה ממה שהם הגיעו. עכשיו, זה קטע, כי בסוף הבן אדם מגיע, והוא אומר לי, תשמע, ישראל, אני יודע SEO, למדתי, עשיתי תואר בשיווק, עשיתי, מה לא שמעתי, את כל האופציות הנראה לי האפשריות שמעתי, ועדיין, אחד אחרי השני, בסוף כשהם מגיעים לפה לפרקטיקה, הם נופלים כמו זבובים, והם מתחילים מאפס. אז בסוף הפרקטיקה זה מה שמכין אותנו, ולא התיאוריה. דבר נוסף זה, כאילו, סתם בקטע הזה של פרקטיקה, אז כאילו, איך התחילה פוצ'יבולי? פוצ'יבולי התחיל מזה שחבר שלי מהצבא אמר לי באחת השבתות, בוא נשב, נצפה בחוף פרישמן באיזה אליפות העולם שיש, ואז אתה יושב שם, ואתה רואה את האנשים קופצים ועושים את כל מה שצריך, ואתה אומר לעצמך,

יובל: אה,

עשהאל: זה קל, מה זה, זה שטויות, אני בטוח שאני אצליח לעשות את זה. איך הוא אמר לי? הוא אמר לי, תשמע, אתה לא מגיע עם הראש בקפיצה מעל הרשת. עכשיו, אני אומר לו בחזרה, רגע, האלה שעכשיו אנחנו מסתכלים עליהם פה משחקים באליפות העולם, הם מגיעים לרשת? כן, אז אני מוכן להתערב שגם אני מגיע לרשת. אין דבר כזה שאחד מהם, לא משנה מי, לא משנה כלום, שהיא מגיעה לרשת ואני לא מגיע לרשת. עכשיו, התחלתי לעשות אימונים, ואני לא מגיע לרשת. אבל האמנתי באלף שעמים שאני כן מגיע, כי בתיאוריה זה היה נראה לי מעשים ממש, אבל פתאום מגיעה הפרקטיקה, פתאום אתה קולט שזה לא מגיעים כאילו למגרש והכל כזה באיזי, ואז עושים קפיצה אחת והולכים הביתה. לא, אתה כבר תשוש, אתה כבר רץ, אתה עושה חימום, אתה… זה גם לא כזה פשוט בכללי, ויש חול, ויש קיצר. אז הפרקטיקה בסוף היא זו שמכתיבה את הקצב ואת ההתקדמות, ולא התיאוריה. זה גם כזה מאוד דומה לסיפור עם הספינה, שיש ספינה מאוד מאוד גדולה, וכזה כולם לא יודעים איך הספינה תקועה, וכל יום שהיא עומדת הוא הפסד של המון המון כסף, ואז מזמינים איזשהו טכנאי אחרי שלא יצליחו להזיז אותה בשום צורה, הטכנאי מגיע, נותן לה איזה נגיעה קלה, והספינה ממשיכה לרוץ. ואז כזה כולם באים ואומרים, מה, על הנגיעה הקטנה הזאת אתה רוצה אלפי דולרים או הרבה כסף? ואז כאילו הוא אומר, כן, אבל תחשוב כמה יישום פרקטי וכמה שנים אני עושה את זה כדי שאני אצליח לעשות את זה באמת בנגיעה כל כך קטנה.

יובל: מתקשר לפרק קודם שלנו,

עשהאל: דרך אגב,

יובל: עם הצביי שהגיע עם המברשת הקטנטנה,

עשהאל: הדירה שלך. נכון, מטורף, מטורף. כי הוא באמת, את רואה, גם לפי עכשיו, בן אדם התלבש אותו צביי, ואת כבר מבינה שהוא מקצוען, זה לא הדירה הראשונה, וגם לא המאה שהוא צובע, הוא כבר עשה את הכל גם עם רולר עם כל הדירה, וגם עם מברשת, והוא יודע מה נכון, אפילו רק על בסיס ההסתכלות שלו על המרחב הוא כבר יודע איך הוא הולך לצבוע את זה. אגב, זה כזה מין משהו שהוא מאוד מוטיבי, זאת אומרת אולי גם את בגזרה של השיווק או של דברים שקשורים לחיים שלך, את יכולה להסתכל על איזשהו משהו ולהגיד לעצמך, זה הולך להיות שיווק ממש טוב סביב זה, או שזה הולך להיות משהו שהולך להצליח. כי קשה כאילו להסביר תאורטית איך את יודעת, או איך אני יודע, או איך הצביי הזה ידע. זה פשוט דברים שאתה כבר עשית, כבר ראית, ואתה פשוט יודע איך הדברים מתנהגים, כי לא תמיד הם התנהגו ככה, אבל רוב הסיכויים שכן, או בסבירות גבוהה שכן. זה ממש מה שנקרא ניסיון מעשי. ובכללי כזה חשוב לי להגיד גם שבסוף, כשאנחנו מרגישים שמשהו עכשיו הוא, בואו נדבר על זה כאילו מהנקודה הנכונה. נגיד עובד עכשיו חדש מגיע לסוכנות, הרבה פעמים אני מרגיש שבריאיון, או אפילו בדיבור לפני הריאיון, הוא כאילו מצפה באיזשהו מקום שהוא יגיע, ואז אנחנו נפתח לו איזו מקלדת כזאת הצדדית שיש לנו פה בסוכנות, שאנחנו פיתחנו, שאם לוחצים על הכפתור הירוק אז הלקוח שולח ברכות בוואטסאפ, ואם לוחצים על האדום אז המיקומים שלו עולים, ואם לוחצים על הצהוב אז הדוח משוגר אוטומטית, וכאילו יש איזה מין תחושה שאנחנו קוסמים, שאנחנו לא מקדמי אתרים, שאנחנו קוסמים, ואז כשבן אדם בעצם מגיע מהתיאוריה שהוא לומד איך שאני אכתוב טייטל, אז זה יהיה טוב לגוגל, והוא יקלוט אותי, ואז הוא פתאום מגיע, והוא רושם את הטייטל, והוא רואה שכלום לא קורה, כאילו זה לוקח זמן, ואז הוא פתאום מסיים את הטייטל ואומרים לו עכשיו עוד אחד, ואז הוא אומר טוב יאללה בכיף, עוד אחד, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ואז 200 ביום, ואז 20 ימים כאלו ברצף, ואז אתה כזה פתאום אומר לעצמך, וואו וואו, רגע, מה זה? ככה זה עובד כאילו? וכזה אתה מסתכל סביבך, ואנחנו פה בסוכנות כבר הרבה אנשים, ואתה רואה שכאילו עוד 35 אנשים סביבך עושים את זה, ואתה כזה אומר, בואנה, כאילו, אשכרה עובדים, זה עבודה סיזיפית, זה עבודה מורכבת, זה עבודה שדורשת. ויש איזה מין בלבול כזה שהם בטוחים בתיאוריה שזה הולך להיות מאוד מאוד קל ופשוט, ואז בפרקטיקה זה פתאום נראה הרבה יותר מורכב. אבל חשוב לי להגיד משהו. כשבן אדם עכשיו מרגיש שמשהו מורכב, סימן שהוא בעלייה. כשעכשיו אנחנו מרגישים משהו שהוא מאתגר אותנו, סימן שאנחנו בהתקדמות. גם אני, אני אשתף ואגיד, שאנחנו כרגע נמצאים בסוכנות במצב שאנחנו עם כמות העובדים הכי גדולה שהייתה פה אי פעם, אנחנו לדעתי על למעלה מ-35 עובדים, אני לא מגזים בכלל, שזה מטורף לגמרי, וגם בשבילי זה צעד רציני. אני אף פעם לא הייתי לא במימדים האלה, ולא בתוכנית העסקית בסדר גודל הזה, וזה הכל כאילו מאוד כזה באיזשהו מקום אולי קצת מלחיץ, אולי קצת סוגר, אולי קצת דורש אומץ, דורש משאבים, דורש… אז כאילו גם אני הרבה יכול להרגיש בתקופה האחרונה איזשהו אתגר מסוים. אבל אני תמיד מזכיר לעצמי שדווקא זה שזה מרגיש אתגר, סימן שאני בדרך הנכונה, כי בסוף הגדילה תמיד מגיעה. יש לנו גם פרק שלם על זה של קודם יוצאים, אחר כך נכנסים. זאת אומרת, קודם כול אתה מוציא את הכסף, מביא את העובדים, אחר כך אתה מוצא את הלקוחות ואת מי בעצם משלם על כל החגיגה. אז גם אני באופן אישי מאוד מאוד מרגיש את זה, וזה לא שבתיאוריה לא אמרו לי איך זה ירגיש כשיהיו לי 35 עובדים, אמרו לי ותיארו לי והכל תיאורטית מדהים, אבל בפרקטיקה, כשעכשיו פתאום זה קורה בפועל, זה קצת יותר מורכב מזה. אז זה ככה המסר הראשון שלנו על הספר, שבעצם הניסיון הוא יותר חשוב מהידע עצמו. המסר השני זה הסתגלות וזרימה. ההצלחה שלנו בעסק תלויה ביכולת שלנו להסתגל למציאות המשתנה. אז לא חסרות דוגמאות למציאות משתנה במדינת ישראל.

יובל: גם פה בעסק, לדעתי, יש לנו הרבה.

עשהאל: נכון, נכון מאוד. השינויים הם באמת בקצב מסחרר, ואנחנו חייבים חייבים לדעת איך להשתלב בתוך הדבר הזה. אז אם רגע נדבר על הספר, אז בעצם הנהר, גם בסיבוב הראשון, אבל בעיקר בסיבוב השני של סידהארתא, הוא בעצם מלמד אותו על המחזוריות של החיים, ועל כך שהכל זורם. בסופו של יום, את ואני נגיע לשיבה טובה, ניקבר איפשהו, נהפוך לאפר, האפר הזה יהפוך לאדמה, האדמה תצמיח פרחים ועצים, והכל בעצם חוזר, זה הכל אותו דבר, זה הכל חזרתי. את יודעת כמה אנשים היו בטוחים שאי אפשר להסתדר בלעדיהם, שהעולם כאילו זה רק, כאילו אם בן גוריון נגיד ימות, או אם גולדה תמות, אז כאילו אין, זהו. אין עוד מי שיעשה את זה, ואז כאילו הוא מת, והכל ממשיך, והכל קורה, והכל… אז מה שנקרא הנהר, הוא באמת מלמד שהכל זורם והכל מחזורי, אז איך אנחנו בעצם יכולים ליישם את זה בעסקים?

צריך להבין שהשוק הוא כל הזמן משתנה, ולא צריך אפילו לצפות לזה שהשוק יהיה סטטי. הטכנולוגיה גם כן מתפתחת בקצב מסחרר כל העולמות של ה-AI וכל זה. אם עכשיו העסק שלנו הוא נדבק לשיטות עבודה ישנות ולא מוכן להתחדש, אין מה לעשות, זה לא הולך לעבוד והוא הולך להיכחד כנראה, יש בעצם, זאת אומרת, אנחנו חייבים ללמוד להקשיב לנהר. מה זה אומר? להיות מודע לשינויים, להקשיב ללקוחות שלנו ולהתאים את עצמנו. אם עכשיו למשל אני רואה שהרבה מהלקוחות מרגישים שאחד השירותים שאני מציע להם במשך הרבה מאוד זמן הוא כבר לא רלוונטי מאיזושהי סיבה, לא משנה למה, אז להיות קשוב. את יודעת, אנחנו בעבר היינו מוכרים כמויות תוכן מטורפות פה, מטורפות. היום התוכן הוא אל מול מוצרים אחרים לפחות, הוא נמכר הרבה פחות. למה? כי המציאות השתנתה, כי דברים השתנו, אז כאילו צריך לדעת איך לשחק עם הדבר הזה.

אגב, ב-2015, כשאני התחלתי רק בקידום והלכתי לישון ובערב יישמתי את מה שלמדתי בקורס והכנסתי כמה כישורים בדפי בית וקמתי בבוקר וכל האתרים היו במקום ראשון, ב-2015 זה עבד לי כאילו נפלא והמשכתי אחרי זה גם לקבל לקוחות וזאת השיטה שעשיתי וזה עבד מדהים מדהים מדהים, אבל אחרי כמה שנים זה הפסיק לעבוד. אז מה נגיד, אוקיי זה הפסיק לעבוד אז כאילו יאללה אז SEO is dead מה שנקרא? זה כאילו קצת מצחיק, יש משפט בתחום שלנו שאומר SEO is dead, כאילו מספידים את ה-SEO, זהו SEO מת, ובפועל אנחנו כבר לא יודע כמה נכנסים נראה לי לעשור השלישי של פעילות של גוגל והכול דופק כאילו כמו ביום הראשון.

יובל: רק צריך לדעת לעשות התאמות.

עשהאל: בדיוק, עשור שני, עשור שלישי. בקיצור, צריך פשוט לדעת להתאים את עצמנו ולהזיז את עצמנו לכיוון הנכון. זה גם קצת מזכיר את זה שהרבה פעמים עובדים יכולים להגיד לעצמם, בואנה, יש AI, וואו, אני מקווה שזה לא יחליף אותי, או… עכשיו, אל תהיה, כאילו, מה זה יחליף אותי? את יודעת מה המקצוע הכי נפוץ בשנות ה… את יודעת, לפני נגיד 100 שנה, או 150 שנה, מה היה המקצוע הכי נפוץ כאילו בעולם? כן. לנקות את החרא של הסוסים מהרחובות.

יובל: אה, וואו, לא. אני הלכתי לזה.

עשהאל: כי כולם היו נוסעים עם סוסים, כולם עם סוסים, והיה צריך שמלא אנשים ינקו.

יובל: צבוע.

עשהאל: והיה גם, כמובן, אנשים שהתעסקו בפרסות של הסוסים, לא יודע, להחליף אותן, או לתקן אותן, כן,

יובל: זה רכב ציבורניים,

עשהאל: לא יודע בדיוק איך זה עובד. ואז בעצם הגיע פורד והמציא את הרכב.

יובל: רכב, נכון.

עשהאל: ואז אמרו, בואנה, אנחנו כולנו, לא הולכים לעבודה, אבל הם לא לקחו בחשבון שברגע שיש רכב אז יש תחנות דלק שלא היה לפני זה, ויש צמידים.

יובל: מעריכה תעשייתית.

עשהאל: בדיוק. אז כאילו, גם בנושא הזה הכל משתנה. אין דבר כזה משהו שמפסיק, שנכחד, שזה לא עובד ככה. את יודעת, אפילו העולם, יודעים להראות בהיסטוריה שהיו פה כבר כמה פעמים שהעולם סוג של התאפס. קרו פה כאילו דברים מאוד גדולים. גם, אגב, לפי הדת, כאילו, היו פה מבול, לא משנה באמת המאמין, היה פה איזה משהו מאוד גדול, שכמעט הכחיד את הכל, ובסוף הנה את ואני פה וזה לא הוכחד. אז כאילו, בסוף הכל מחזורי וצריך להכיר את העניין הזה ולסגל את המציאות המשתנה. אגב, גם כשאני נכנסתי לסיפור של קידום אתרים ב-2014-15, משהו כזה, אז זאת הייתה מציאות משתנה לכל הקולגות.

יובל: זאת אומרת,

עשהאל: כל הקולגות שלי לא עפו על זה, בטח ובטח בהתחלה, שמגיע פה שחקן חדש שגם מתבלט וכותב ולא מתבייש וחושף את עצמו והכול. גם להם זאת הייתה מציאות שמשתנה, ואם אותן חברות לא עשו שינויים ואדפטציות והתאמות, אז כנראה שגם הן נמחקו. כאילו, ככה זה עובד. צריך לדעת להתאים את עצמנו למציאות המשתנה. המסר השלישי שלמדנו מהספר זה על איזון והימנעות מקיצוניות. מה הכוונה? אם אני עכשיו רוצה לחפש, נגיד, איזושהי משמעות או משהו גדול, עצם החיפוש של כל הזמן להתעסק בלחפש ולחפש ולחפש ולחפש, או אפילו העושר החומרי, זאת אומרת, לא להיכנס, לא לעשות שום דבר בקיצוניות מאוד מאוד משמעותית, כי עצם ההתחפרות בתוך הדבר זה הרבה פעמים מה שמוביל, עלול להוביל אותנו לכישלון, וזו נקודה מאוד מעניינת.

עשהאל: אני אתן לה זווית קצת אחרת. הרבה פעמים בחיים, במיוחד בצבא חוויתי את זה הרבה, אבל גם עכשיו אפילו בנסיעה מחוף גורדון לבית חוויתי את זה, שבעצם זה לא שיש לאנשים באמת בעיה לסבול. הם פשוט, גם אני נגיד, אני פשוט רוצה לבחור לסבול. אני לא רוצה שמישהו אחר, נגיד, יגיד לי, עכשיו צריך לסבול. אני מעדיף כזה להגיד, אני רוצה לסבול ולכן אני עושה את זה. עכשיו, נגיד, סתם דוגמה, שבוע מלחמה בצבא, אז זה שבוע רע מהגיהנום, אבל המפקד שלי, המפקדים שלי, או הקצין שלי, או הסמל שלי, הם לא ראו את זה ככה. הם ראו את זה כשבוע מדהים, כי הם כבר עשו את השבוע על תקן טירונים, כאילו, כשהם היו טירונים, ועכשיו הם באים לזה מהזווית של המפקד, אז הוא היום כאילו הרבה יותר מחובר למשימה, והוא מבין הרבה יותר טוב, כי הוא גם יותר בוגר, הוא עשה קורסי מ״כים והכל, אז הוא מבין גם מה המשמעות האמיתית של שגור המלחמה, וכאילו, כחייל אתה לפעמים אומר לעצמך, בואנה, מה זה ההנפצות האלה? למה אני שומר פה על גדר כאילו שכלום לא יכול לקרות? וראינו כבר שדברים יכולים לקרות, כן? השנתיים האחרונות הוכיחו את זה מעבר לכל ספק, אבל כטירון אתה לא מבין את המשימה עד הסוף, ולכן אתה גם לא מחובר אליה, אתה עושה אותה בצורה צולעת במינימום הנדרש, ואז גם החלק הכי מדהים זה שגם זה עובר לך מאוד מאוד לאט, ואתה רק סובל כל הדרך, ובאותו זמן שאתה עושה את זה, הרי הזמן הוא עובר לכולם, איך אומרים? גם השעה הקשה ביותר היא 60 דקות. הזמן הוא בסוף עובר לכולם באותו סימולטנית, כאילו באותו רגע. אבל אחד מרגיש שזה עוד שנה ייגמר, והשני מרגיש שוואי וואי, אני חייב לסיים, לנצל את הכל, כי עוד שנה, אני לא מספיק.

ואיפה ראיתי את זה יפה? בעוד מיליון מקומות. נגיד, סתם דוגמה, התחלנו נסיעה ארוכה, כמו שסיפרתי, לאיזה תצפית של איזה תעלה, ואז אמרתי, טוב, שעה 40, והפקקים כאילו רק מאריכים את הדרך, ואז אמרתי, טוב, איך אני הופך את המשוואה, איך אני במקום לסבול פה את כל הזמן הזה ולחכות שהוא יסתיים, אני מגיע למצב שאני ממש מקווה שאני אספיק את כל ה-1,2,3, כי אחרת, כאילו, כי יכול להיות שנגיע לפני בזמן. אז פתחתי בעצם את הספר, ואמרתי, טוב, אני עכשיו הולך לקרוא את כל הספר מבחינתי. ואז אני קולט שוואלה, אין פה נסיעה של נצח, זה כולה שעתיים, וזה גם קצת מתארך, אבל לא בהרבה. ואז פתאום הכל הפך להיות הפוך, פתאום במצב שהנסיעה לא זזה לי, פתאום היא טסה לי ברמה שאני, כאילו, סיימתי את הנסיעה, נשארו לי שלושה פרקים בספר, ואני כזה, וואי, איזה באסה, כאילו, ואני עוד מתחיל ללכת, ואני עוד קורא קצת, או במילואים. משמרת מילואים אתה עכשיו מתחיל, יש לך 8 שעות, נגיד, שמשמרת. אתה יכול להסתכל על הקירות, לחכות שזה יעבור, לא יודע מה לעשות. ואתה יכול גם לייצר לעצמך כמות משימות כזו, או תעסוקות כזו, ש8 שעות זה יהיה קצת. אתה לא יכול להספיק בך את כל 8 השעות האלו, ולכן… עכשיו, בסוף, הכל מתנקז לניגון מבפנים. בסוף, זה הניגון מבפנים. זאת הכוונה המדויקת של מה מתנגן לבן אדם בפנים. אם אתה, מה שמתנגן לך בלב זה כמו שהקצין מתייחס לשבוע המלחמה, שהוא מחובר, שהוא רוצה את השבוע הזה, שהוא לא היה מוותר עליו גם אם הוא היה יכול, שהוא לא היה מעדיף להיות בבית באותו זמן והכל, אז זה יעבור מאוד מאוד מהר, ובטוב, ובכיף. ואם אתה, כאילו, מחפש איזה מין, כמו, קצת כמו המקדם שמגיע לפה וחושב שיש פה איזה מקלדת, כאילו, איזה מישהו שאומר, אני אחפש אצל הבודה איזה משהו מאוד גדול, ואז אני אלמד אותו, ואז אני אהיה מאושר ושמח, זה לא עובד ככה.

יובל: כן.

עשהאל: כמו, אני ככה אזכיר אפילו את המשפט שראינו בחופשה, בר ואני, כשהיינו בזאנזי בר, היה רשום שם ממש יפה, אני בטוח שגם אמרתי את זה בפרק אחר, היה שביל, ואז היה רשום על השביל כזה יפה, There is no road to happiness, happiness is the road. כאילו, אין דרך לאושר, האושר זאת הדרך. אם אתה לא נהנה כל יום להגיע למשרד, לדוגמה, זה לא שאחרי מאה אלף פעם שתגיע לפה, פתאום אתה תמצא איזה משהו שמאותו יום אתה תהיה מאושר. לא, אתה צריך להרגיש שזה טוב לך כבר היום, וגם עכשיו. עכשיו, מה זה טוב? בסוף, כמו שאמרנו, אני יכול לעשות ריצה בהליכון, וזה לא יהיה הכי כיף בעולם, אבל אם אני מבין שזה נכון לי בטווח הרחוק, זה נכון לי מלמעלה, אז זה כן טוב. אז אני כן יכול לעוף על זה, כמו שהמפקד שלי עף על שבוע המלחמה, למרות שזה לא כזה כיף להרים אלונקה במשך כמה שעות, ורק פשוט ללכת. אז בקיצור, הכל מתחיל ונגמר בסוף בניגון מבפנים, ואנחנו לא רוצים להיות קיצוניים לאף צעד. לא עכשיו לחשוב שאם למשל אני, לדוגמה, אם אני עכשיו עסק, ואני רוצה למשל להתמקד רק ברווחים. אני, מבחינתי, כל שקל שהחברה יכולה להרוויח, זה מה שאני רוצה.

יובל: עכשיו,

עשהאל: סתם דוגמה, בואו ניקח כל מיני דוגמאות שקרו לי בשנים האחרונות. פתאום אתה מגלה, טעות אנוש, זה קורה, זה קרה גם לי, שאיזה עובד שעבד אצלי לפני, בתחילת הדייר, באיזה 2018 או משהו, פתאום הוא שלח לי מייל שהוא ראה שאיזה משהו ברכיב שכר שלו, לא יודע מה היה חסר, וחסר לו איזשהו תשלום כזה או אחר. עכשיו, אני ישר הולך בודק עם הרואה חשבון, ואני קולט שהוא צודק, וואלה בן אדם צודק, היה חסר לו בתלוש איזה ארבע וחצי אלף שקל, כמובן מצטבר ששנתיים ומשהו שהוא עבד אצלי. באותו רגע העברה כאילו בנקאית לבן אדם, ותודה שלום, יכול לבוא בן אדם, ואני מכיר מלא חברות שהיו מתנהלות ככה, והיה אומר, תקשיב, אתה סתם מפגר, יש התיישנות על הכסף, עבר מספיק זמן, לא בטוח שהעובד צודק, לא. אבל זה בעיניי כמו ההוא שמתרכז בלהשיג רק, אין, רק שורת הרווח. אבל שאלה, זה נראה למישהו בכלל הגיוני שאני אלך לישון בלילה ואני אגיד לעצמי, גנבתי היום כסף במודע? זה נראה למישהו הגיוני כאילו רק רווח זה מה שמשנה? לא. יש עוד דברים שמשנים. מה זה, זה הגיוני שבן אדם,

יובל: כאילו,

עשהאל: שהוא עבד אצלי עכשיו, בואי, בסוף הוא עבד אצלי, אז הוא לא ירוויח 100,000 שקל בחודש. את יודעת, הוא הרוויח שכר, לא יודע, 12, 13, 14, 15, 10, 8 לפעמים, לא יודע כמה, כאילו, את יודעת, זה גם השתנה לאורך התקופה. אז בן אדם כאילו שעושה, נותן את הלב ואת הנשמה, והוא היה באמת בחור טוב, בסוף מגלה שאני טעיתי, אז אני עכשיו אתחיל להתרכז ברווח והפסד? זה לא הגיוני. זו הקיצוניות שמדברים עליה, שבסוף, איך אומרים?

יובל: זהו, באמת רציתי לדייק את הקיצוניות, כי אני מרגישה שהקיצוניות היא דווקא כן משנה פה, כאילו, זה בסוף היה המסע שלו. וגם אצלנו לפעמים יש כן הספק, כאילו, כן נקודות. למשל, אנחנו מתרכזים במשהו שקשור לעורכי דין, משהו של מכירות פה, ואנחנו כן עושים מהפכה, ואנחנו כן מחליטים, ובסוף זה, זה אוסר אותנו מה שאנחנו, וזה המסע שגם הסוכנות הזאת עוברת, וזה, כל המסקנות וכל הכול, גם הפודקאסט וגם ה… כאילו, כן, אני מרגישה שהקיצוניות היא כן חלק מהמסע, אבל אני מניחה שיש לזה כל מיני…

עשהאל: בואי נדייק את זה רגע, נגיד, סתם דוגמה. עכשיו אנחנו עושים פרק. האם זה מכניס כסף לחברה באופן ישיר? זאת אומרת, האם כשנסיים את הפרק, אנחנו נשלח אותו לברון מרוטשילד, והוא יעביר לנו את ה-100,000 דולר הקבועים על כל פרק. כנראה שזה לא יקרה.

יובל: נכון.

עשהאל: אוקיי, אז זו דוגמה ללא להיות קיצוני בשום דבר, בקטע של, נגיד, פה הקיצוניות בעסק, זה רווחים. אני רוצה כמה שיותר להרוויח… לא, לא. עכשיו, סתם דוגמה. עשינו נופש חברה, נכון? נכון. עשינו על זה פרק שלם. הנופש זו לא פעילות שמכניסה כסף לחברה, ולא רק זה, היא מוציאה גם כסף.

יובל: נכון.

עשהאל: לקנות מחשבים איכותיים, לדוגמה. מישהו יכול לבוא ולהגיד, תקשיב, זה עולה מלא כסף.

יובל: נכון.

עשהאל: לקנות כיסאות חדשים, לקנות ציוד, להביא עיצוב לכניסה למשרד. יש עוד כל כך הרבה דוגמאות של דברים שעושים, כי אנחנו מבינים שאנחנו לא רוצים להיות קיצוניים ברק להרוויח כסף. ואם זה לא מרוויח לי באותה שנייה, אני לא קונה. נכון. גם הלקוחות שלנו, אגב, שעושים עכשיו קידום אורגני, אז הם גם מבינים את זה שיש פה עוד משהו שהוא מעבר, ולא כל שקל עכשיו ששמתי, אני צריך לראות באותו רגע 100 שקל חזרה, אלא יש גם עניין של לטרוח בערב שבת, לאכול בשבת, וכל זה. נכון. אז זה ככה גם משהו שהוא חשוב, וגם בכללי, זה לא רק עניין של הלא להיות מורכז רק ברווח, אלא גם להיות בן אדם, אלא גם יותר בקטע גם של לא לפספס את הערכים בדרך. זאת אומרת שמבחינתי, למשל, תרבות ארגונית זה דבר שהוא אחד החשובים. אני, כשפתחתי את העסק, לא ידעתי מה זה תרבות ארגונית. לא ידעתי, לא הכרתי את זה בכלל. והמון דברים קרו בניהול של העסק שלא הצלחתי להתמודד איתם, כי לא הייתה תרבות ארגונית. פשוט לא הייתה. והיה לי מאוד קשה להתמודד עם טענות, נגיד, סתם דוגמה, עובד היה יכול לבוא ולהגיד לי תקשיב זה לא התפקיד שלי לעשות 1, 2, 3. זה לא התפקיד שלי. ואתה אומר לעצמך בלב כזה, וואי זה באמת לא התפקיד שלו, מה אני יכול להגיד לו? זה לא התפקיד שלו כאילו. אבל למה אין תרבות ארגונית שמגדירה ומסבירה שהעסק פה זה עסק שהתרבות הארגונית שלו אומרת שכל אחד עושה מה שצריך ולא רק מה שהוא מוכשר ולא רק מה שבמסגרת התפקיד שלו? עכשיו, כשאין תרבות ארגונית מסודרת בנושא והיא לא כתובה או שהיא לא ידועה או שלא מדברים עליה, אז מאוד קשה באמת לגייס את האנשים לטובת העניין, אבל ברגע שאתה יודע לייצר תרבות ארגונית, ואתה, עכשיו, בתרבות ארגונית זה חייב לבוא גם לשני הכיוונים. זאת אומרת, מצד אחד אני יכול לבוא ולבקש עכשיו ממישהו משהו שלא קשור בשום צורה לתפקיד, מצד שני, אני גם בדברים הטובים צריך להתייחס לדברים בצורה הזו. כאילו, נגיד עכשיו, סתם, תן דוגמה, אם עכשיו נעמי מבקשת כיסא חדש, בסדר, לא נוח לה הכיסא, אז גם אני אגיד לה אין בעיה ואני אזמין לה את הכיסא כי אני גם כן לא נצמד ל… רגע, יש לך כבר כיסא? רשום בהסכם שיש לך כיסא? לא, אז אני לא עושה. כאילו, הרעיון זה לייצר איזושהי הדדיות כתרבות ארגונית שהיא…

יובל: נכון, ההדדיות אבל היא גם באותו הרגע, היא לא רק גם ביחס שלך כמעסיק. אני חושבת גם בסוף, אפשר להסתכל על זה לכל מיני כיוונים, אבל בסוף, אם אני לא עושה רק את המשבצת שלי ואני עושה גם עוד, לא יודעת, שתיים, שלוש משבצות מסביב, אני רוכשת עוד סקילים, אני צומחת, אני…

עשהאל: חד משמעית. זאת אומרת… חד משמעית. זה חלק, בדיוק, זה כאילו, בדיוק הקטע של המפקד, איך הוא רואה את שבוע המלחמה. הוא רואה את עצמו עכשיו מתכונן לקראת השביעי לעשירי הבא. ככה הוא רואה את הדברים. הוא מבחינתו באמת מחובר למשימה. מבחינתו זה לא איזה, כמו, לא יודע, איזה סיפורי אגדות על כוח צביקה. כאילו שפעם, פעם, ביום כיפור, אז התפלשו לישראל טנקים, אבל היום, כאילו, הטירון המצוי, הוא אומר לעצמו, זה לא יכול לקרות, אבל המפקד מתייחס לכאילו, היום, היום הולכת להיות חדירה, ומה אנחנו עושים. אז זה באמת באמת קשור לניגון. אני אתן עוד כמה דוגמאות נחמדות לדברים שהם כאילו, מצד אחד לא מקדמים את הריסכיות של החברה, מצד שני, אני חושב שהם לא פחות חשובים מזה. אז לדוגמה, אני, היה לי הרבה מאוד שנים שקובי, חבר שלי, שדיברנו עליו כבר הרבה בפודקאסט, הוא גם עשה איתי כמה פרקים, אז היה לי באמת חלום כזה לפני עשר שנים שאנחנו נמצא את הדרך לעבוד מאותו משרד, ואז נוכל לאכול ארוחת צהריים ביחד, ויהיה נחמד והכול. הגשמתי את זה עכשיו, להגיד לך שזה עונה בצורה ישירה על המטרה של רווח? אולי אפילו, אולי הפוך אפילו.

יובל: זה עונה על החלומות שלכם אבל? כן. זה מתייצב כאילו עם מה שדמיינתם עליהם?

עשהאל: כן,

יובל: כן,

עשהאל: וואלה, כן,

יובל: כאילו,

עשהאל: תשמעי, אני אגיד לך את האמת,

יובל: אנחנו,

עשהאל: הייתי רוצה יותר לשבת איתו, ויותר כזה להתראות איתו,

יובל: זה פחות קורה,

עשהאל: אבל כן זה הכיוון הנכון בהחלט וזה הרבה יותר מחובר מאשר בעבר. אז הנה דוגמה למשהו שבאמת עשיתי, או האוכל של מאיר, יש לנו פה היום, ארוחות, עניינים, גם, זה לא משהו, זה מה שהחברה מפסידה עליו כסף, אבל לדעתי זה מייצר פה איזשהו הוואי ואיזשהו חיבור בין אנשים שהוא נדיר. פיטורים של לקוחות, אני לפני שבוע, שבועיים, משהו כזה, יצא לי לפטר לקוח, וגם זה אתה כאילו בסוף אתה גודע נתיב כסף לחברה אבל אתה מבין שיש עוד דברים ואם נגיד סתם דוגמה במקרה הזה למה עשיתי את זה, כי הצוות שקידם את אותו לקוח זה כבר כל כך, הלקוח הזה כל כך שחק את הצוות הזה שכבר הבנתי שזה כאילו הולך לאבדון ועדיף לי להרוויח את הצוות מאשר עוד 5-6-7 אלף שקל בחודש אז זאת הסיבה שעשיתי את זה, הנופש של החברה בקיצור יש הרבה דברים שאנחנו היום עושים שהם לא בהכרח מקדמים את הרווח זה גם קצת רוב המבצעים שאנחנו עושים וובינרים ונותנים ערך והכל כי אנחנו מבינים שזה קצת יותר רחב מזה והמסר הרביעי והאחרון מהספר זה שבעצם אנחנו רוצים להיות מנכ״לים שאנחנו בעצם מעודדים הקשבה זאת אומרת אנחנו אבל לא הקשבה כאילו כמו לנתונים זאת אומרת זה לא שעכשיו אם תביא לי נתונים אני אגיד אה וואו מצוין אלא יותר כזה לקולות פנימיים גם של עצמי וגם של הסביבה שלי. אני אדבר רגע איפה זה בספר אז קודם כל בספר סידהארתא בעצם הגיע להארה באלף שהוא בעצם מבין שכאילו שברגע שהוא מצליח להקשיב לנהר עצמו וללמוד ממנו אז זה בעצם הרבה יותר יעיל והרבה יותר מלמד אותו מאשר שהוא למד מהכוהנים או מהנזירים או מכל מיני כאלו ואחרים ובסוף זה כאילו פחות מסתדר עם ההיגיון כי ההיגיון אומר שאם תלך לאוניברסיטה למשל אתה תלמד הרבה יותר טוב לא יודע מה שיווק אבל פה בא בן אדם ובמילים אחרות אם רגע נקביל את זה לתקופה שלנו כי הספר הזה הוא מדבר על שנה מאוד מאוד איזה 1940 ולא יודע ושש או משהו כזה כאילו זה ממש לפני הרבה מאוד זמן אבל אם נקביל את זה רגע לעולם שלנו אז זה קצת כמו נגיד מישהו שלמד להיות איש מכירות ממש טוב אבל הוא למד את זה כי באפריקה הוא גדל בבית עם חמישים עם עשרים אחים והיה צריך לצאת לעבוד כבר מגיל ארבע והוא היה עומד בצומת אז הוא למד איך למכור את המצתים מהחיים ואז הוא הפך להיות כאילו ממש מוכר טוב זה כאילו יותר בסגנון הזה אז כאילו אנחנו כן בסופו של יום נרצה ללמוד את הדברים בפרקטיקה והרבה פעמים גם הלימוד דווקא מהנהר מה שנקרא מהחיים עצמם שזורמים שקורים שזה לפעמים הרבה יותר ילמד אותנו וייתן לנו כלים מאשר ללכת לאיזה מורה שיראה לך תיאורטית איך שלב אחר שלב אחר שלב אז זה ככה גם עניין של אינטואיציה כי בסוף הוא הרגיש זה לא נכון לכל אחד הוא הרגיש אבל שהנהר באמת מצליח ללמד אותו יותר טוב מאשר המורים החיצוניים ואנחנו גם חלה לחזור ליער עוד הפעם נכון בספר הוא גם נותן המון המון תיאורים מאוד יפים על איך הוא נגיד שומע את הנהר ואיך הנהר אומר ככה ואיך הנהר צוחק ואיך הנהר זה ואיך הנהר זה אז באמת הוא מבחינתו באמת הפנימית שלו הוא לא יודע איך להסביר את זה ליקום או לאנשים אבל הוא מבחינתו הנהר עשה עבודה יותר טובה מאשר המורים שלו. עכשיו, זה העניין של הלהקשיב לקול הפנימי שלך. עכשיו, זה לא רק קול הפנימי שלך, המטרה היא גם להקשיב למנהלים יחד איתך, לעובדים יחד איתך, ללקוחות שלך, כאילו, אבל כן לדעת בסופו של יום להקשיב, ולהקשיב לקולות פנימיים. זאת אומרת, לא הכול אפשר להסביר על הפיקסל למה זה וזה הולך לקרות. עכשיו, זה קורה המון המון פעמים אצלנו בסוכנות. לצורך העניין, כמעט כל פעם שיש איזשהו אתגר עם לקוח או איזושהי בעיה שנוצרת והכול, כמעט תמיד את יכולה לשאול את ליאור, מנהל המחלקה אצלנו, אני מגיע לליאור ואני אומר לו, תקשיב, הלקוח הזה והזה צריך לעשות עליו ישיבה, זה לא הולך לכיוון חיובי. עכשיו, הלקוח עוד לא התלונן, עוד לא אמר כלום. אנחנו יודעים אבל לקרוא את זה, ואנחנו יודעים לקרוא את זה פשוט כי זה בדיוק מהפרקטיקה, פשוט כי אני עושה את זה כל כך הרבה שנים, וכבר ראיתי כל כך הרבה אתרים ולקוחות ומקרים שאני פשוט יודע לחבר את הנקודות וזה קורה לבד, וזה לא מה שאני עכשיו יכול להסביר לך אם תראי 1, 2, 3 אז תדעי ש… אלא זה איזושהי הרגשה פנימית כזאת שאני באמת יודע היום כבר הרבה יותר טוב להרגיש אותה. אגב, גם הרבה פעמים כשעובד חדש מגיע לעסק ואתה קולט שזה לא הולך לשום מקום, שזה לא הולך לכיוון הנכון, וזה הרבה פעמים לא יהיה, נגיד מישהו יכול לבוא ולשאול אותי, אבל למה? ואני לא תמיד אגיד לו,

יובל: תקשיב,

עשהאל: ההספק שלו היה 3 מתוך 5 ולא 5 מתוך 5,

יובל: לא,

עשהאל: זה לפעמים כאילו באמת עניין של, תקשיב, ככה, אני לא יודע להסביר את זה, ככה אני מרגיש וזהו. ואני לא בן אדם גם כזה מאוד רוחני ומאוד תלוש כזה, באמת שלא, אני פשוט באמת מאמין אבל שכן, שבסוף כוח הרצון הוא זה שמוביל פה, ואם אני מספיק רוצה שהעסק יצליח, אז הרבה פעמים גם יהיו לי כוחות פנימיים מאוד מאוד חיוביים. אגב, גם בחודשים שעשינו בהם מלא מכירות, מלא מכירות, אבל אני, בעל העסק יודע, לדוגמה, שהמכירות רובן היו חד פעמיות, ולא בקטע של ריטיינרים, אז זה אומר שחודש הבא אני דווקא ההפך, כאילו באותו חודש מכרתי מלא, אבל לרוב זה היה רשיונות חד פעמיות ולא ריטיינרים, ולהפך, ריטיינרים דווקא סיימו התקשרות למשל, אז אני יודע מול עצמי שהולכות להיות בעיות, הולך להיות איזשהו קושי או אתגר כזה או אחר, ולא תמיד אנשים סביבי יבינו את זה עד הסוף, מכיר ומבין ויודע לקרוא את התמונה המלאה, אז אתה כן מצליח לעלות על הדברים האלה בזמן. אגב, אני כמנכ״ל החברה, אז אני אף פעם לא יכול להגיע למצב שאני מבין ב-100% באיזשהו תחום. לדוגמה, אני לא יכול לדעת ב-100% כמוך את התהליך של פרסום תוכן חדש בכל הפלטפורמות. אני מניח, יחסית בקלות, שייקח לי יותר זמן ויותר בדיקות ויותר טלפונים ויותר מה שאת רוצה, הכל יותר ממך לעלות נגיד פוסט עכשיו בכל הפלטפורמות. ואני גם מניח שאני לא אעשה את הכספים בדקדוק כל כך משמעותי כמו שבר או אוהדי עושות. ואני מניח גם שאני לא אוכל להבין את דיגי פארם וברמת הפיקסל של איזה פיתוחים קרו בשבוע האחרון כמו עדן. זאת אומרת, כי אני כמנכ״ל החברה, אני לא יכול להבין ב-100% בכל דבר. אבל אני עדיין חייב, מחובתי, אם אני רוצה שהעסק שלי יצליח, למרות שאני לא יכול להבין ב-100% אני חייב להבין 200% בכל דבר. חייב. אני לא יכול, תביני, אין לי את היכולת. זה לא יקרה. אם אני ואת עכשיו נשב ונעלה שנינו פוסט, כנראה שאת תעשי את הרבה יותר מהר. ועדיין, למרות שאני לא יכול, אני חייב להבין כל דבר, לשאוף לפחות, להבין אותו ב-200%. ואז, גם אם עכשיו אני יושב איתך לדוגמה, ואנחנו מדברים על משהו שקשור לבאמת תחומך לגמרי בצורה מאוד מאוד ברורה ומובהקת. אבל מאיזושהי סיבה, זה לא אמור לקרות, אבל זה לפעמים יכול לקרות, מאיזושהי סיבה אני אבין באיזשהו קול פנימי שלי שזה לא נכון מה שאנחנו הולכים לעשות. לא יודע למה, אין לי איך להסביר לך למה, אבל אני מבחינתי, כבן אדם שמאוד מחובר לחברה, מאוד רוצה בהצלחתה, ואין,

יובל: באמת,

עשהאל: ברמה הכי גבוהה שיש, אז אני כן, בסופו של יום, צריך לדעת ללכת עם הקולות הפנימיים, גם שלי וגם של הסביבה שלי. וקול פנימי זה משהו שלא תמיד אפשר להסביר אותו, הוא המון המון פעמים יגיע דווקא מהמקום של נגיד אימא לילד שלה, יש לה קול פנימי מטורף כאילו ברמה, עכשיו אתה לא, אין איך להסביר את זה במילים יותר מדי, זה פשוט מעשים של המון זמן, וככל שזה יותר ויותר שנים ככה זה יותר ויותר קשר משמעותי, והמעשים הם אלו שגורמים בסוף לקול הפנימי להתחדד. ואגב, תמיד תמיד תמיד, 80 ינצח 100, ולכן הרבה פעמים גם כשהבן אדם מולי הוא באמת צודק במה שהוא אומר, אבל אני לוקח עוד שיקולים ועוד דברים של מהירות, של תקציב, אז אני יכול גם מול עצמי לדעת, זה לא ריאלי, למרות ש-1, 2, 3, אז גם זה מאוד מאוד חשוב. ואני לא יכול לסבול את התופעה הזאת שלפעמים בעלי עסקים מרשים לעצמם להגיד, שמע, אני לא כזה מבין בזה, אין דבר כזה, אין לך את הפריבילגיה לא להבין במשהו בעסק שלך. פשוט אין לך את הפריבילגיה, אני מתנצל, אם אתה לא רוצה להבין, תביא מנכ״ל, תהיה בעלים, ואז אתה יכול באמת להבין פחות. אבל אם אתה מנכ״ל החברה, אתה חייב להבין את זה. וגם אם אתה לא מבין, תספר לעצמך סיפור שאתה הכי מבין בעולם, ואתה תבין יופי. זה קצת כמו עובדים, שבסוף אתה בא לבן אדם ואתה אומר לו, צריך לעשות 1-3, ואז אתה רואה שהוא לא מצליח לעשות 1-3 ואתה אומר לעצמך בלב, כאילו, איך הוא לא, מה, איך יכול להיות, כאילו? עכשיו, הסיבה האמיתית שהוא לא מצליח לעשות את אותה פעולה, זה לא כי הוא לא יודע, זה כאילו לא באמת רוצה לדעת, כאילו זה לא בקטע רע, פשוט אם החיים שלו היו תלויים בזה, אז הוא כן היה יודע. זה קצת כזה כמו שאנשים יכולים להגיד, אין, אני לא יכול להפסיק לשן סיגריות. אבל סתם שאלה, וזה גם יום ממש ממש שאני מרגיש מתאים לשאול את זה. היום הודיעו על שחרור החטופים. אני ממש, כולנו מקווים בלב שלם שזה באמת יקרה ושהכול יצא לפועל כמו שמתכננים והכול. אבל בסופו של יום, עכשיו, אם נדבר רגע על הדבר הזה מהזווית שאני רוצה לדבר עליה, את יודעת איזה בעיות, באיזה סדר גודל יש לחטופים עצמם? זה משהו שאת ואני לא משנה כמה נחשוב שאנחנו יכולים להבין את זה, אנחנו לא יכולים להבין את זה ואנחנו גם לא צריכים אפילו לנסות להבין את זה. זה אומר שאם בטעות היה חטוף שהיה רגיל לעשן, הוא כבר לא מעשן. ברור. עכשיו, לא רק שהוא לא מעשן, הוא גם כנראה לא שם לב שהוא אפילו לא מעשן, כי מה שנקרא, כשכואבת לך הזרת ופתאום קיבלת כדור בראש, אז הזרת כבר לא כואבת. ככה זה עובד. אז בסופו של יום אנחנו רוצים להיות מסוגלים לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות, ולא להגיד אני לא יכול, אני לא רוצה, קשה לי, כל מיני בלבולי מוח, כל מיני דברים של אנשים קטנים, כי בסופו של יום כולם יכולים להיות קופאים ברמי לוי, ואין לי שום בעיה עם קופאים ברמי לוי, להפך, אני עף על זה, ואני חושב שכל עבודה מכבדת את בעליה והכל, אבל כל אחד בסוף יכול להיות קופאי ברמי לוי, ואם בן אדם מחליט שהוא רוצה לעשות משהו קצת מעבר בחיים שלו, ואני מניח שהקהל ששומע אותנו, אז כן, הוא רוצה לעשות משהו שהוא קצת מעבר, הוא צריך להבין שזה מגיע קודם כל מסבל, מאתגר. ולכן, אם עכשיו יש הזדמנות ממש מצוינת לנסוע בקורקינט, בשיא הגשם, עם קור אימים, ושהבגדים רטובים, ושגם אני אחרי אימון, אז אני גם מזיע, והכל ביחד, ויש הזדמנות לעשות עכשיו נסיעה של 25 דקות בקורקינט, that sounds like a plan, זה נשמע מצוין, זה נשמע כמו משהו שאם אני אעבור אותו, כנראה שהדברים אחרי זה ייראו לי מאוד מאוד קטנים. אז לא לפחד, ולא לדפוק חשבון לאף אחד, בסוף אנחנו צריכים ללכת אחרי הלב שלנו. חלק מהעניין הזה של ההקשבה, וזה גם כאילו להקשיב לצוות שלך. בסוף, אחד הדברים היפים שאני כל הזמן רואה, זה שגם ים, למשל, כשהוא סיים פה עכשיו את העבודה שלו, אז פתאום ראיתי איך אנשים אחרים בסוכנות, כאילו צופפו שורות ולקחו את התפקיד ממנו. זאת אומרת, זה לא קרה עד היום שהוא באמת כבר לא היה פה, וכל הזמן שהוא היה פה, אז אמרנו לעצמנו בלב, מי יעשה את זה? מי יצליח? מי? אבל דווקא ביום שהוא עזב, פתאום התחילו דברים באמת להסתייע. אותו סיפור עם עדי, אחד לאחד. עדי הייתה פה, עכשיו היא יצאה לחופשת לידה לפני איזה שבועיים או משהו כזה. כל היום רק העסיקה אותנו המחשבה של מי יעשה את התפקידים שלה? וברגע שעדי לקחה צעד אחורה, אז בר לקחה צעד קדימה, ויובל לקחה צעד קדימה, והדסה לקחה צעד קדימה, ואופק לקח צעד קדימה, ועוד כל כך הרבה אנשים לקחו פה צעד קדימה, אני לא עכשיו אמנה את כולם, אבל כל אחד לקח בעצם צעד קדימה, וחיפה, ולקח כמה תחומים של אחריות מעדי. בסופו של יום, כמנהל, כמנכ״ל, צריך להבין שאנשים בסביבה שלך, הם לא יכולים לגדול כל עוד יש כאילו, נקרא לזה, עשבים גבוהים מהם שלוקחים את כל השמש. רק כשבעצם העשבים שלוקחים את השמש היום, קוטעים אותם או עוצרים אותם או משהו, אז בעצם אחרים יכולים להתחיל לראות שמש. אז גם זה עניין מאוד מאוד חשוב שצריך להכיר. אני אסיים באיזה ככה מסר אופטימי שגם מאוד ליווה אותי לאורך הקריאה של הספר וראיתי איך אני מאוד מאוד מתחבר וגם הספר בסוף מוביל לזה. זה דבר ראשון, אנחנו צריכים להיות שלמים עם עצמנו. בסוף יותר חשוב מלהפסיק לעשות משהו או להתחיל לעשות משהו, יותר חשוב זה פשוט לאהוב את עצמנו למרות שלא הפסקנו או למרות שלא עשינו. הרי בסוף מה הוא מגלה? בסוף כשהוא מגיע לנהר, בסוף הוא קולט שכאילו, הרי הוא פוגש שם בסוף, אני לא אעלה וגם לא רציתי לסכם ולעלות יותר מדי, אבל בסוף הוא פוגש, הבן אדם שמעביר אותו את הנהר,

יובל: כאילו,

עשהאל: זה השותף שלו שיצא איתו בהתחלה בדרך,

יובל: ואז הם נפרדו. זהו, אני חשבתי, אבל אמרתי מה, הוא לא זיהה אותו.

עשהאל: אז הוא לא זיהה ואז הוא אמר לו זה אני, אבל בסוף כאילו, המצחיק הוא שהשותף שלו אומר לו, תראה, אתה, אני נשארתי פה עם הבודה והכל, והנה, אני בנהר והכל רגיל. אתה הלכת, עשית סיבוב, בקטע כאילו של חיים שלמים, אתה 40-50 שנה הסתובבת, ובסוף איפה אנחנו נפגשים? באותו נהר, עוברים אותו ביחד. כאילו, זה לא, זה בסוף, מה שנקרא, הכל מעגלי, וזה לא משנה איזה דרך, אתה עשת ב-40 שנה, או איזה אני,

יובל: הנה,

עשהאל: אנחנו פה באותו מקום. אז להיות שלם עם עצמך, לא צריך כל היום להתענות, לא צריך כל היום לחשוב, את יודעת, אנחנו חיים היום באיזה עידן שהכל באינסטגרם מאוד נוצץ, וכל אחד מעלה רק את ההצלחות שלו. פעם ראית מישהו באינסטגרם מעלה, נכשלתי היום, אני בדיכאון, לא יודע מה, חר על החיים שלי. זה לא קורה, כאילו, זה כמעט לא קורה, זה כאילו, רוב האנשים מעלים לך תמונות מחו״ל, כאילו כולם, יש להם חו״ל כל היום, כולם מעלים מכוניות, כולם מעלים הצלחות, ילדים מאושרים, כאילו הילדים לא קמים באמצע הלילה, כאילו הכל דופק. אז אני נותן לזה מין תחושה, שכאילו, למה לא אני, מה שנקרא? אבל בפועל, זה הכל שטויות במיץ עגבניות, ואיך אמרנו? בסוף הכל זורם בתוך הנהר, והכל נשטף, והכל מחזורי, ולא לספר יותר מדי סיפורים. אגב, הרבה פעמים גם אנשים מדמיינים איזה מישהו, נגיד, שהוא מצליח בעיניהם, אז הם חושבים שאצלו,

יובל: כאילו,

עשהאל: אין שאלות, והכל פשוט. נגיד, סתם, בן אדם עכשיו אומר לעצמו, אה, בטח החיים שלו, אומר אדם, נגיד, מושלמים, יש לו מלא כסף, הם לא, הם לא באמת היו בנעליים שלהם, הם לא יודעים בכלל מה בפועל קורה מאחורי כל התקשורת וכל היחסי ציבור והשיווק וכל זה. אז כאילו, בסופו של יום, הכי חשוב זה להיות שלמים עם עצמנו, לאהוב את עצמנו ואת הבחירות שלנו. זה קצת כמו בשיר של ארתור, מה שנקרא, כי זהו הסוד, זהו הסוד, תאהב את עצמך. זה הסיפור, להיות שמחים בחלקנו, לא כל הזמן לחפש, רגע, איפה יש יותר, רגע, איפה, יכלתי גם זה, יכלתי גם זה, כי אין לזה סוף בסופו של יום. אפשר להגיד את זה על כל דבר, זה קצת כמו אתה מחפש חנייה ל… לא יודע, לחנות ליד הבימה, אני יודע, ואז אתה רואה חנייה 100 מטר מהיד, אתה אומר, רגע, אולי יש 50 מטר, אתה רואה 50, אולי יש 20 מטר, אולי… בסוף אתה מוצא את עצמך שלוש שעות מסתובב, כי אתה לא לקחת את החנייה ההיא, ואת החנייה ההיא, אז העניין הוא גם באמת להיות שמח, להיות שמחים בחלקנו. ונסיים עם משפט ככה, שבאמת אמרנו אותו גם במהלך הפרק, אין דרך לאושר. כל הדרך, כאילו, כל הבדיקות האלה וכל ההתנסויות האלו, זה בסופו של יום הסיפור. וזאת הסיבה גם שגברת שיאץ, הוא הביאה לי את הספר הזה. כי היא הביאה לי את זה בהקשר של דיברנו על לחפש משמעות, וסיפרתי לה על איזה תהליכים מסוימים שעברתי לפני 10 שנים, באיזו מסגרת מסוימת, ושפתאום היום אחרי 10 שנים אני כזה מרגיש שאולי שווה לי כן קצת לבחון את הנושא פעם נוספת, אבל מזווית של מבוגר. ואז היא כאילו, במילים אחרות, אמרה לי, בוא תקרא את הספר. כי היא ניסתה כאילו להגיד לי, לא שזה לא חשוב כל מה שאני עושה, אבל כאילו היא ניסתה להגיד לי, במה שתאמין, זה מה שיעבוד לך. כאילו אם תאמין שנגיד עכשיו מה שבאמת יעשה לך טוב זה התהליכים האלה, ובאמת תהיה שקוע בזה, ולא תחפש רגע איך התהליך הזה, אני מגיע לאיזה נקודה מאוד ספציפית, ששם אני עולה לשמיים ואני אהה… אלא דווקא תהנה מהדרך שאותו עניין מוביל אותך, או אותה דת, או אותה, לא יודע, חברה, או אותו… דווקא ליהנות כל הדרך אל אותה מטרה, זה מה שבסוף משיג את המטרה. כן, לגמרי הבנתי את המסר שגבירת שיאצון ניסתה להסביר לי, אני חייב להגיד שיכלתי להבין אותו גם אם הייתי קורא רק את חצי הפרק האחרון.

יובל: הוא רק נמוד מ-35?

עשהאל: ממש, דווקא מ-35 זה באמת רוב המסר של הספר, אבל כן, בסופו של יום, אין דרך לאושר, האושר מגיע מתוך הדרך. יובל, משהו נוסף שתרצי להוסיף, כל דבר שבא לך?

יובל: לא, אני מחכה לשמוע איך היה אחרי הטיפול הבא, שתספר על הספר והמסקנות.

עשהאל: מי יודע. יאללה, פרק 58, אנחנו מסיימים. לספר קראו סידהארתא, זה ס, י, ד, ה, א, ר, ת, א, כן, מוזר. כתוב…

יובל: זה יהיה רשום גם בשם הפרק, אז…

עשהאל: לגמרי, אז מי שרוצה לקרוא אותו מוזמן, ואנחנו נתראה בפרק הבא. יאללה, ביי.

ידע שיווקי, עדכוני SEO ו-GEO, ומגמות דיגיטל - ישירות אליכם

ניתן להסיר בכל עת. ללא ספאם, מובטח.