על הפרק
היינו בסדנת חוסן ביערות הכרמל, ואחרי שהזמינו אותנו, למי מאיתנו יש לב להגיד לא? בפרק הזה נשתף את התובנות המרכזיות מהסדנה, ונסביר איך ליישם עקרונות חוסן בשגרת העבודה והחיים. אל תפספסו!
תמלול הפרק המלא
עשהאל: היי חברים יקרים, מה המצב? פרק 81 כבר כאן בפרק הזה אנחנו נדבר על סדנת החוסן שהייתי בה. אז אם עומר אדם מזמין, מי אני שאגיד לא. פרק 81, מתחילים!
גדלתי בשומרון. קשב וריכוז, המון. כדורגל, מקום ראשון. העיקר, לא לישון. אני בן 10 – הלם. סבא עשה קסם. איך בעצם? 12 – שלוקים קרים. מכירות של החיים. המצב אנוש? היצע וביקוש. 13 – פליירים כל היום. בקור. בחום. קברתי בחול. פוטרתי. למדתי. אמון מעל הכול. 16 – קוסם אמיתי. עסק פגזי. 70 אלף שקל בחודשי השיא. קוסם זה לשחק. לשחק זה לשווק. מקל הקסמים התפרק. עורכי דין. התחלתי לשווק. בפודקאסט שלי אשתף מניסיוני, לשווק ולמנכ״ל ממש כמו עשהאל. בלי פילטר או עריכות. אין סודות. שימו אוזניות. פרק של השמחות.
טוב, אז פרק 81. האמת שככה, אני בא באנרגיות טובות. בדיוק חזרתי מסדנה, סדנה מעניינת, סדנת חוסן, מטעם עמותת דובדבן. זו בעצם עמותה שמלווה את הסדיר והבוגרים והמילואימניקים של יוצאי יחידת דובדבן. יוזמה מאוד מאוד יפה. והם מייצרים סדנאות כאלו שמטרתן באמת לעזור לבוגרים ולתת כלים לחיים ושיהיה טוב. ואנחנו בעצם הולכים לדבר על הסדנה. אני גם כתבתי ככה לא מעט דברים, אז תהיה לי אפשרות להקריא מהמחברת. וזה הכל, איתי נמצא קובי. קובי, מה שלומך?
קובי: מצוין.
עשהאל: יופי, יופי. תרים טיפה את הגובה של המיקרופון כדי שיהיה לך יותר קל לדבר. אז בימים, היום אנחנו ביום שלישי. אז בימים שלישי, רביעי, חמישי, שבוע שעבר, אני הייתי בסדנה, זו נקראת סדנת חוסן, שבעצם היו שם 16 חבר'ה, שהם בעצם כולם בוגרי יחידת דובדבן בצבא. ויצא איתנו גם איזשהו פרופסור או דוקטור, בחור בשם אסף, וגם יצאה איתנו עובדת סוציאלית בשם מאיה, שאני חושב שהם עשו באמת עבודה מצוינת, ופעם נוספת אני אומר להם תודה על כך. והסדנה הזו בעצם היא סדנת חוסן, שבעצם תפקידה ללמד את הבוגרים, כל אחד בשלבו בחיים, בעצם איך להיות יותר בטוב ויותר בחוסן נפשי, וכאילו ממש להעביר את החיים בצורה טובה, ולא להילחץ מכל דבר, ואיך להתמודד עם מצבי לחץ, ואיך להרגיע את הגוף, ועוד ועוד. אז סתם עניין אותי קודם כל, קובי, איפה פוגש אותך העניין הזה? אתה בדרך כלל לחוץ? אתה לא לחוץ, אתה… איפה אתה היית שם את עצמך בסקאלה של הצורך בסדנה כזו? מ-1 עד 10-11. אני חושב שזו סדנה שכל אדם היה ממש שמח להיות אותה. כשחזרת, היית פשוט באורות, נכנסתי לך לחדר במקרה, ופתאום הייתי אסאל באורות כזה, כאילו, אחר לגמרי, רואים שעברת איזה תהליך, ונראה לי שכל אדם היה שמח, כאילו, לעבור את מה שעברת, סיפרת לי כזה בקצרה, ורק לקנא. אז כן, האמת שבאמת חזרתי בטוב, גם הרגשתי שזה היה מאוד מאוד מועיל, וגם הרגשתי שהייתה איזה מין הסכמה קולקטיבית, כשכל הקבוצה הרגישה שזה הועיל לה. זאת אומרת, זה לא היה משהו שהוא אישי שלי, ראיתי אנשים שם באמת ממש עוברים תהליך מאוד מאוד יפה.
בוא נדבר רגע על איך הסדנה קשורה לעסק. אז מי שיודע ומי שלא, לא משנה אם הוא עובד עם הקהל בארץ, הקהל בחו״ל, זה באמת לא העניין, לעבוד זה תקופה לחוצה, בסדר? כאילו, לקיים עסק, לנהל לקוחות, לתת סרוויס, כאילו, לישראלים עוד. זה כאילו, באמת, הקצה של כמה לחץ בן אדם יכול שיהיה לו בחיים. וברגע שאין לנו את הכלים להיות בקור רוח ולהירגע ולהצליח לראות את המציאות במשקפיים קצת יותר נקיות וקצת יותר בצורה הגיונית ולהיות בטוב, אז הרבה יותר קשה לנהל עסק בצורה הזו. ואני בתור בעל עסק, ככה באמת הציעו לי להצטרף לסדנה הזו ממש, באמת, שלושה שבועות, שבועיים לפני, ואמרתי לעצמי בלב כזה, וואו וואו, אני בתקופה ממש לחוצה, ואז הדבר השני שעלה לי לראש זה, מתי אי פעם לא הייתי בתקופה לחוצה, ב-11 השנים האחרונות שהעסק קיים. אז אם אני כאילו, זה קצת מתחבר לפרק האחרון שעשינו, לדעתי, שאם אני אגיד על דברים, לא, עכשיו זו תקופה לחוצה, אני לא אעשה כלום. ולכן, מה שנקרא, בגלל שזו תקופה לחוצה, כדאי שתצא לסדנה מהסוג הזה, כי זו סדנה של איך להתמודד בסופו של יום עם מצבי לחץ. אז ככה, מאוד מאוד נהניתי. גם אחרי הסדנה, אני מבטיח לך שימשיך הלחץ, פשוט כנראה נתנו לך שם כלים להתמודד עם זה, או סתם לפרק לחץ ולהטעין את זה מחדש. נכון, וגם הרגשתי שהסדנה, המון חבר'ה סביבי, הרגשתי שהם שומעים את הדברים האלה פעם ראשונה. ואצלי, זה היה ממש כמו המשך של המון המון התעסקות שלי בנושאים האלו לאורך השנים האחרונות. אז כאילו, הייתה איזו תחושה שאני המתקדמים, באמת, כאילו, נגיד אם עכשיו עשינו תרגולים של מיינדפולנס למשל, אז לי זה היה מאוד קל, כי מה הוא עשה, 11 דקות? כאילו, זה קשקוש, אני היום עושה מיינדפולנס שעה ורבע גם, ולא יוצא מהעוגנים שלי. אז כאילו, 10 דקות, 11 דקות, היית צריך לראות אנשים שם לא מצליחים לשבת 5 דקות, ועם קצת תרגול, ואיך שאני חווה את הדברים, ויש כמה שנים שאני כבר מתרגל את זה, אז לי זה היה מאוד מאוד קל. אז הרגשתי שזה כזה כמו חזרתי לאיזה כיתה ב' כזה, שאני כבר סיימתי את התיכון בהקשר הזה, שזה באמת היה נחמד. קיבלתי גם פרופורציה קצת על כמה התקדמתי בנושא, כי רק כשראיתי אנשים מתחילים בזה, אז הבנתי כמה אני התקדמתי בשנים האחרונות, והכל גם באמת במקרה. אתה זוכר שנסענו לסיני? בטח. אז שם נפגשתי עם הדבר הזה. כאילו, אני במעבר באילת, הייתי צריך לבחור ספר, בחרתי סתם ספר, הוא אומר לי, יש לך עוד אחד מתנה בשקל או משהו כזה, ומי שם הכל התחיל בסיפור הזה, אז זה ככה באמת נחמד. אגב, בסיני אפילו לא פתחתי את הספר, רק אחרי הקיצר הזיות, זה באמת התגלגל בצורה קוסמית כזו או אחרת. לפני שאני מתחיל להקריא קצת את הסיכום שלי של הסדנה מהמחברת, יש איזה משהו שאתה היית רוצה לשאול, להתייחס? משהו מקדים?
קובי: לא, היה מעניין, שזה לא היה חבר'ה שלך מהיחידה. ושמחתי על כך.
עשהאל: ששמחת על כך, זה היה חבר'ה אחרים. ואותי דווקא התעניינתי בקטע החברתי, איך הסתדרת איתה, מאיך היה השילוב, הרי זה לא כזה טבעי, פתאום מביאים לך מכל הגילאים, מכל הצורות. וזה לא החבר'ה היחידים שאתה רגיל אליהם, שכבר עשית איתם סדנאות, עשית סדנה בחול ענקית.
קובי: נכון.
עשהאל: עם החבר'ה שלי מהסדיר. אז מאוד מעניין אותי מה היה שונה, כאילו, בהרגשה שלך, בפעילות? אתה יודע, זה קצת כמו הכדורגל שאני משחק. כשאני הולך ומשחק עם הקבוצה שכבר כולם מכירים ואני מכיר אותם, אז זה דבר אחד. אבל כשאני הולך ומצטרף לקבוצה שאף פעם לא שיחקתי איתם, אני נהנה הרבה יותר. למה? כי אין את הדעות הקדומות. ואני לא יכול, נגיד, לא למסור לשחקן, כי אני יודע שהוא גרוע. כי אני לא יודע אם הוא גרוע או לא, אז אני מוסר לו, וגם כנל הפוך, הם מוסרים, כי הם לא יודעים אם אני טוב או לא, ומגלים את זה תוך כדי משחק. כשאתה משחק עם אנשים שאתה כבר משחק איתם מלא זמן, לפעמים אתה רואה בן אדם שכל רגע מאבד את הכדור אז לא בא לך למסור לו וגם עוד לא התחיל המשחק, הם שמים אותי עם אותם אנשים שהם גרו, כאילו חלקם באמת לא בכיוון, ואז עוד לא התחיל המשחק, אני כבר באנרגיה שהפסדתי. אז הרבה פעמים לבוא למשהו שהוא חדש, שאף אחד לא מכיר אותך, זה דבר מאוד חיובי, וזה נקרא סדנה הטרוגנית, שזה בעצם אומר שאף אחד לא באמת היה באותו מחזור של מישהו אחר, וככה גם היה, אני הכרתי שם בקושי שני אנשים מהמילואים, וזהו. את רוב האנשים לא הכרתי בכלל, אבל אני חייב להגיד שכשעשיתי את הסיכום, וגם רשמתי את זה, באמת, הרגשתי שאני זוכר את השמות של כולם בעל פה, שאין אחד שלא יצא לי לעשות איתו שיחה עמוקה, לא שיחה של מה נשמע, איך אתה מרגיש יופי, אלא שיחה שבה הגענו לרבדים ולעומק ושיתוף כזה, אפילו חלק מהדברים מאוד רגישים, והרגשתי נפלא, פשוט, כן, אני לא אשקר, היה גם נוכח העניין הזה, שאנשים כן, הם התנהגו כמו אנשים שמגיעים להכיר אנשים לשלושה ימים. זאת אומרת, שגם אם עכשיו היה לי קונפליקט עם איזה מישהו שם, נגיד, והוא גם היה דומיננטי מאוד אפילו, אז לא נכנסו לקונפליקט יותר מדי. כאילו, הבינו, שמע, אין מה לריב, או אין מה להתחיל עכשיו לעשות פה באמת להתייחס לבן אדם כמו שהייתי רוצה להתייחס, כי זה כולה שלושה ימים, אז בוא נעביר אותם בטוב, זה כזה קצת כמו איזה דוד שאתה רואה פעם בחצי שנה, אז אתה לא, עכשיו תתחיל לריב איתו על ביבי לא ביבי, או על שמאל ימין, או על… אתה אומר, פשוט, בוא נהיה בטוב, עזוב אותך, גם ככה אנחנו מתראים פעם באף פעם. לעומת זאת, אם עכשיו אתה במשרד, עובד עם מישהו שאתה רואה כל יום שמונה-תשע שעות ומפריע לך שהוא מוריד, לא יודע מה שאני ממציא, שהוא מוריד נעליים וזה עושה ריח מסריח, אז אתה לא תגיד, טוב, שלושה ימים, לא נורא, יאללה. אתה אומר, וואללה, אני פה כל השנים עכשיו איתו, כדאי לדבר איתו.
קובי: זה ההבדל בין סטוץ לזוגים.
עשהאל: נכון, נכון, זה ממש ככה. כן. אני אפילו לא רוצה להגיד מה יותר טוב, זה פשוט ההבדל. והאתגר כאילו יותר קשוח, לא? בהמשך לשיחתנו אתמול או שלשום, שלשום, שהמחויבות או תהליך שהוא רפטטיבי, שקורה יותר מפעם אחת, זה בעיניי הצלשת הרעש, זה יכול לייצר את ההרגשה הכי טובה, וזה גם יכול להיות הקושי הכי גדול, שמשהו בהתמדה ולא פעם אחת, שאתה מתחייב למשהו, שאתה מתמיד בו, שזה לא רק אם בא לך, זה בדיוק ההבדל. אז אני מתחיל להקריא מהמחברת, ואני אעצור ככה בנקודות כאלו ואחרות, ואם תרצה לשאול משהו, אז בכיף.
קובי: אוקיי.
עשהאל: אז ככה, 17 לשני 26. בשעה 9 הגעתי למלון, שזה מוקדם, ביקשו מאיתנו להגיע בשעה 11-20, אם אני לא טועה, אבל אני אמרתי, לא, אם אני כבר לא מגיע לעבודה באותו יום, אז זה קצת כמו חתונה, אני לא מגיע לחתונה בחופה, אני מגיע מתי שרשמו שצריך להגיע לקבלת פנים, וזה תמיד אני הראשון, אבל אז אני נהנה מכל האירוע. אז אמרתי, אני רוצה להגיע ממש מוקדם, ותראה איזה יופי. היינו ביערות הכרמל, במלון מאוד מאוד מוצלח, ואני מגיע לשם ב-9 בבוקר, ואני אומר לזאת בקבלה, היי, אני רוצה להיכנס לארוחת בוקר. היא אומרת לי, מטעמי אתה? אני אמרתי, אני מהחבר'ה של הסדנה, של עמותת דובדבן. היא אומרת לי, בסדר גמור, זה 200 שקלים. אומר לה, אח, לקחי אשראי. לפני שהיא לוקחת לי את האשראי, היא מרימה טלפון לבן אדם האחראי, או משהו כזה. אומרת לו, היי, יש לי פה מישהו מהעמותה, הגיע עכשיו, רוצה להיכנס לארוחת בוקר. אז הוא אומר לה, תכניסי אותו ואל תגבי לו תשלום. כל כך אהבתי את זה, לא כי חסכתי פה 200 שקל, אלא כי כאילו הם במוד של נתינה. הרי כנראה שהמלון, הוא מקבל כסף, אבל כנראה שהוא מקבל פחות כסף ממה שהוא מוכר חופשה לבן אדם רגיל. ובגלל שהם במוד של וואלה, לתת למילואימניקים, לתת לאנשים שעשו שירות משמעותי, אז הם מנסים למצוא את הדרך לתת לך כמה שיותר, לא כמה שפחות או מה שרשום בחוזה. זה קצת מזכיר את השיחה שהייתה לנו לפני יומיים, שהחבר'ה של קרן, שהם נותנים לה עוד 6,000 שקל על עוד טיפולים כאלו ועל עוד פעילויות, בן אדם יותר ממש מגיע לו כי אתה רוצה בטובתו, כי אתה אוהב אותו, כי אתה רוצה שזה יסתייע ושלא רק לפי מה התחייבתי ומה אני חייב, אז עפתי על זה. אז נכנסתי לארוחת בוקר, באמת היה נחמד, נתנו לי להיכנס לארוחת בוקר ללא עלות, ואז ירדנו לאולם ארז. קישקשנו ככה חבר'ה שהתחילו להגיע לסדנה לפני הזמן והכל, ואגב, מאוד אהבתי את זה גם שכשאני הגעתי לשם וראיתי אנשים פעם ראשונה, אז כולם היו באווירה כזה של באים להכיר, מחפשים את השיחה, כאילו אנשים לא היו בטלפונים, אתה מבין? אנשים ממש דיברו, ועל השנייה הראשונה נכנסתי לאיזה מעגל כזה, היי, מה נשמע, מה קורה? הרגשתי טוב. ובשעה 11 בעצם התחלנו, התיישבנו באיזשהו מעגל, מעגל של כיסאות, והתחלנו איזשהו סבב. יוד, אני אנסה לצנזר את השמות, או כאילו שזה יהיה קצת יותר הגיוני, אבל יהודה גם פה, וגם עוד בחור מהמילואים, שאיכשהו אני אף פעם לא זוכר את השם שלו, ואז כשהתחיל הסבב, אז מסתבר שקוראים לו יוסי, והוא עושה איתי מילואים, ואני כל פעם אומר לעצמי, איך אני יכול לזכור את השם שלו, ואני לא רוצה לזכור את השם שלו, אבל הוא גם היה. ואז בעצם התחלתי, אנשים התחילו לספר על עצמם, אז קודם כל, אני אישית, ששאלו אותי, אני כתבתי את זה, אז אני אלך לפי הסדר במחברת. אז היה שם בחור בשם, כאילו התחילו להריץ שמות, וכל מי שפחות עניין אותי, אז לא התייחסתי. אבל אז הגיע בחור בשם ישי, בשלושה קווים תחתונים, מעניין ליצור איתו קשר, למצוא את הדרך לעשות איתו שיחות במסע הזה, בסדנה הזו, כי הוא אמר, אני עוסק בתחום החינוך, אבל איך שהוא אמר את זה, ואיך שהוא נראה, והרמה של הבן אדם והכול, הרגשתי שהוא לא עובד סוציאלי, אלא שהוא מנהל של משהו, שיש לו תיכון, שיש לו בית ספר, שיש לו ישיבה, שיש לו משהו יותר רציני. אז אמרתי, אני חייב לדבר איתו. היה עוד בחור בשם עמרי, שהוא איש מכירות, בן 23, אבל רשמתי את זה כי הוא דיבר בנחישות מסוימת, שהזכירה לי את עצמי בגיל 23. כאילו, ממש ראית בן אדם שהוא בשיא של הכוח שלו, של העשייה שלו. הצוות המלווה עם אסף ומאיה, כמו שאמרתי, הייתה שיחת פתיחה, ואז הייתה הפסקה קצרה, ורשמתי לעצמי שלא פתחתי את הטלפון בהפסקה. לא בכוונה, פשוט לא יצא, כי זה לא עניין אותי, כי רציתי לדבר שם עם אנשים.
ואז בעצם נתנו לנו הסבר של לחצים ודאגות, זה או מחשבות על העבר או על העתיד. בהווה הכל טוב, שזה בעצם החלק של המיינדפולנס, שכל הזמן, ללא הפסקה, יצורים מפגרים לגמרי, אנחנו גם בעסקים, גם בחיים האמיתיים, אפילו לקראת השינה חלקנו, כל היום מחשבות על או קדימה או אחורה. עכשיו, זה קצת מצחיק, כי ההווה, בן אדם עכשיו נגיד יושב במעגל, הוא לחוץ מזה שאולי הוא נגיד היה לו רעיון עבודה באותו שבוע והוא מחכה לתשובה, אז הוא כל היום במחשבות, מה, מתי יגידו לי כבר תשובה שכן או שלא, מה אני אעשה אם יגידו לא, מה אם אני אעשה אם יגידו לי שהתקבלתי ו… עכשיו, כאילו, אחי, אתה יכול להמשיך להיות לחוץ ככה עד 120, אבל ההווה כרגע בזמן אמת, הכל טוב. אין לך איך להשפיע על הסיטואציה, אתה במלון, יש לך אוכל טוב, יש לך חברים טובים, יש לך תוכנית, אין מה להיות לחוץ, כאילו. כל הלחצים שלנו, כל המחשבות הטורדניות והכול. זה הכל על בסיס או שאתה חושב על דברים שהיו בעבר, או על דברים שאתה חושש מהם בעתיד. אז ככה התחילה הסדנה, וכבר ברגע שזה התחיל מזה, אז אמרתי לעצמי כזה, או אני הולך להיות טוב בזה, כי אני מאוד מקפיד על הסיפור של לחיות את ההווה כבר הרבה מאוד שנים, וזה גם כל כך משפר לי, שיפר לי את החיים, שאני אומר לעצמי בלב, בוא'נה, יש פה אנשים שלא מכירים את זה, איך אין בגרות במיינדפולנס, זה כאילו הזיות. אני יכול להבין את העבר, כאילו, אבל את העתיד, אז למה אתה לחוץ בעסק? אתה חי רק את היום, מה התאריך? זה הקטע אבל שאני לא לחוץ בעסק, אני מתכנן את העתיד שלי בעסק, אבל לא בזמן שאני לא בעסק. אם עכשיו אני בבית, במרפסת, זה הגיוני לתכנן את ההמשך של העסק? כן, אתה דואג לעסק, מה זאת אומרת? אתה עושה המון המון פעולות כאילו בשביל העתיד של העסק. מצוין, אז אם עכשיו אני נכנס למוד ששעה של עשייה, עשייה, לא מחשבות, עשייה, שאני עכשיו דואג למה אני רוצה בשנה הקרובה, מצוין, אז זה מה שאתה עושה בהווה. מתי אנשים עושים את המחשבות האלה? שהם רואים טלוויזיה, שהם בשיחה עם חבר והיא לא מעניינת אותו, שהם משחקים כדורגל והם מחכים בחוץ, שהם רואים טלוויזיה ולא מתעניינים, שהם תמיד עושים משהו אחר, ותוך כדי הם חושבים על המחשבות של העסק. אם עכשיו מה שאתה עושה זה רק דואג לעסק, אז אין שום בעיה, כי אתה בהווה, ההווה הוא שאתה דואג להמשך של העסק. אבל רוב הפעמים אנשים עושים את הדברים האלה לא כשהם במוד של עשייה, אלא שהם פשוט עושים משהו אחר, ותוך כדי הם בכלל לא במקום שהם נמצאים, אלא הם בראש במקום אחר. זו רמה מאוד גבוהה. יש לנו חבר משותף, אני לא אגיד את השם שלו, שאנחנו יכולים להעביר ערב ובית של מישהו וליהנות והכול. אנחנו מדברים על נושאים בכלל לא קשורים לכסף והכול, ופתאום בלי שום קשר הוא מתחיל לדבר על הבעיה שלו של העסק. נכון. זה אומר שהוא לא איתנו. נכון. הוא באמת באמת בעולמות שלו, והוא טרוט בעסק שלו, הוא עוד לא יצא מזה. בדיוק, בדיוק. אתה יושב עם חברים שלך ביום שישי, אין בעיה לעלות דברים שקשורים לעסק, באמת, אבל לא הגיוני שאתה קולט, שאתה יושב עם בן אדם והוא לא מקשיב לך בכלל. ועכשיו, לא שהוא לא מקשיב כי הוא בן אדם רע, פשוט כי הוא לא מיינדפול לסיטואציה, הוא במוח שלו, בכלל לא בשיחה. הוא רק נראה שהוא בשיחה. אז זה הסיפור. בחלק שלי במעגל הראשון של ההיכרות, סיפרתי שמבחינתי אני מצפה להיות חלק מהסדנה. לא בטלפון, לא בטרדות של עבודה, להיות בסדנה ובאמת לחוות ולהפיק ערך ומנוחה. ואז רשמתי, אני בהחלט זקוק למנוחה. מעניין.
אסף התחיל להסביר שכשהמוח שלנו מזהה סכנה, וואי, זה כזה חשוב החלק הזה, איך לא מלמדים את זה בבית ספר במקום הגיאוגרפיה, אני יודע, תשמע איזה דבר מטורף. אסף התחיל להסביר שכשהמוח שלנו מזהה סכנה או אפילו רק לחץ, הוא מתייחס לזה כאל איום פיזי. הדופק מתחזה כדי שכל השרירים יהיו מתוחים. גם נעילת לסטות, שזה קורה לי לא מעט, זה מלחץ ובמקום של גוף שמוכן לתגובה מהירה. במצבים כאלו אין רגש, אין יצירתיות, יש רק או שחור או לבן. מי איתי, מי נגדי. פייט אור פלייט. זה הקטע. עכשיו, מאיפה זה מגיע? זה מגיע מהמוח הזוכלי. הרי המוח שלנו הוא מחולק לכמה חלקים, והחלק הכי קדום, הכי בסיסי של המוח שממנו כל המוח התפתח זה המוח הזוכלי, והמוח הזוכלי זה במילים אחרות, יש פה אריה מולי. אני לא יכול עכשיו להתחיל להתעסק במחשבות, רגש, הוא יאהב אותי, הוא ישנא, או שאתה בשתי שניות הקרובות תצליח לטפס גבוה על עץ, או שאתה מת, אחי. אז הגוף לא יכול, אז הגוף למד להתאים את עצמו לסיטואציה ולהיות קפוץ ברמה מטורפת ולהיכנס לאיזה, מרגישים את זה הרי, זו ממש הרגשה שהיא פיזית. אז אנחנו כל הזמן, בסופו של יום, לא, כאילו, רובנו עוברים למצב הזה לא ברצוננו בכלל. פתאום אתה כזה באיזה דמיין שנייה מצב, נגיד, שאתה קם בבוקר ומשהו לא הולך טוב, ואתה ממשיך ועוד דבר לא הולך טוב, ואז עוד דבר לא הולך טוב, אתה כבר באיזה, יש לך כאבים בגוף מהדבר הזה. וזו הכוונה בעצם של הסוויץ' הזה, שפתאום המוח חושב שאתה במצב הישרדותי כזה, שכדאי שהוא יהיה ממש, יש אנשים שזה מתבטא בחרחורים כאלה, או בנשימות מואצות, או כל אחד ואיך שהלחץ אצלו מתבטא. אז במצב שגרתי, לא במצב של הישרדות, אפשר לחשוב יותר, להיות נינוח, לקבל החלטות באמת, ולא ממקום של הישרדות. יש את המוח הזוכלי, המוח היונקי והמוח האנושי. לעיתים, המוח הזוכלי מקבל החלטה להיכנס למוד הישרדותי, למרות שבפועל אין כל סכנה. זה כמו שאתמול קרה לי בשיחה עם מישהו, לא משנה מי, אחד העובדים, שלא נתפס, וואי, אני זוכר את זה, שלא נתפס בעיניי, שלקוח שולח הודעות בקבוצה, ופשוט לא מקבל תשובה. היה איזה סיטואציה, שאני נכנס לאיזה קבוצה של, קבוצת וואטסאפ של אחד הלקוחות פה, אני רואה שהלקוח שולח כמה וכמה הודעות ביום שלפני, ואין תשובה מהצד שלנו. נכנסתי לכזה אמוק, שקראתי לאותו בן אדם, התחלתי איתו את השיחה, ולא הרגשתי שאני עכשיו באמת יכול להקשיב למה שהוא אומר. כי הייתי בכזה טירוף של, כאילו, ראיתי שחור, יעני, יעני, איך יכול להיות שאנחנו נותנים פה שירות ללקוח, הוא שולח הודעות בעשר וחצי בבוקר, בשתיים בצהריים ובשלוש וחצי בצהריים, מילא יקבל תשובה של, היי אני בודק עם אסאל ומעדכן, היי אני, לא יודע, קיבלתי, אני מחזיר תשובה, שום תשובה. אז המוח שלי נכנס למצב הישרדות כזה, למרות שאין אריה ואין סכנה אמיתית, ואז אתה כבר עובד באיזה, אתה כבר לא יודע אפילו איך מילים יוצרות לך מהפה, ואיך אמרת ככה, וכלום, הכל לא רציונלי. זאת הכוונה ב… שהמוח נכנס למוד הישרדותי. ואיך אני יוצא מזה? הרי זה לא טוב ש… או, או. אז הנה, על זה אנחנו בדיוק רוצים לדבר. אבל הדרך המרכזית לצאת מזה, זה להיות מסוגל בזמן אמת לראות את זה. ואיך אתה מסוגל לראות את זה בזמן אמת? זה פשוט כי אתה צריך לתרגל את הפעולות שאתה אמור להישאר בהן, אם לא היית נכנס למצב הלחוץ.
אני אתן דוגמה מעולם אחר. אני הרבה שנים רקדתי בצ'אטה, והיה איזה קטע שהיה איזה שיעור שאני לא אשכח, צריך לעשות, שזה בעצם להשאיר את הרגליים צמודות, ורק את הברכיים לפתוח. לפתוח ולסגור. ואני אף פעם לא עשיתי את התנועה הזאת, כי אין שום סיבה שאני אעשה את התנועה המוזרה הזאת בחיים האמיתיים שלי. ואני רואה כאילו את המדריכה עושה את זה, ואני אומר לה, תקשיבי, זה לא נפתח לי ונסגר לי, אני לא יודע איך לשלוט על השרירים האלה בכלל, כי אני לא… אז היא באה, היא לוקחת את הרגליים שלי וממש מראה לי כאילו את התנועה באופן פיזי, ואז פתאום היא אומרת לי, עכשיו תעשה. ואז אני מצליח לעשות את זה, ואני אומר לה, וואי, כאילו, לא ידעתי בכלל שהברכיים יכולות לזוז תאורטית בכאלה תנועות. ואז הבנתי שיש עניין של זיכרון שריר, שאם הגוף שלי למשל לא יודע איך זה מרגיש כשאני רגוע, אז יהיה לי קשה להרגיע אותו כשאני לא רגוע. זאת אומרת, לפעמים צריך פשוט לתרגל את העניין של, נגיד, אם בן אדם למשל רגוע, אז הוא אמור להיות בנשימות עמוקות, שרפתיות. אתה יודע, כאלה… זה כאילו נשימה רגילה, כשאתה בלחץ, אז זה יותר כזה… ואם בן אדם לא רגע מנסה לתרגל את המצב של הנשימה שאתה בטוב, אז כשאתה בלחץ, בטח לא תצליח להגיד בוא נהיה בטוב. אז הכל זה בסופו של יום תרגולים שמראים לך איך להתנהל כשאתה בטוב, ואז כשאתה לא בטוב, אתה אמור לדעת איך אתה בעצם אמור לשנות את הסיטואציה ולהיות בטוב. זה בגדול המשחק. לא הצלחתי להבין איך במקרה של העובד הזה, אתה היית אמור לעשות משהו אחר, כאילו. לדוגמה, הייתי יכול להגיד לעצמי, רגע, אתה בלחץ מוגזם קצת, כי בסוף כרגע אין פה באמת דינוזארו שרודף אחריך, ואין פה פעילי חמאס שחדרו לש… אין פה שום דבר שהוא באמת דורש ממני להיות בכזה מאוד. אולי ננהל את השיחה בצורה אחרת? אולי ננהל אותה בצורת שיח, וגם לשמוע ולנסות להעביר את המסר ממקום של מנהיגות, וממקום של כריזמה, וממקום של הבנה והדדיות מאשר פשוט לצעוק עליו, ובסוף הוא לא מבין כלום גם. אבל זה חוכמה לאחר מעשה, עכשיו אתה אומר את זה. בהרבה מקרים, איך גורמים לפני… בהרבה מאוד מקרים, אני מצליח לעשות את זה נפלא. אני אתן לך דוגמה. השבוע הייתה לי שיחה עם אחד העובדים, לא משנה מי, שאמר לי, תשמע, קצת חרבנתי את היחסים שלי עם המנהל שלי, ואני לא יודע מה לעשות. עכשיו, אני מודע למצב מאחורי הקלעים, כי בוא, אנחנו מתקשרים כאילו. אז יכלתי להתחיל להגיד לבן אדם, תקשיב, זה לא סבבה, אתה באמת לא ככה, ואתה… אבל אז הבנתי שזה לא יקדם אותי בשום צורה, זה לא יקדם את הסיטואציה, זה לא יקדם את העובד, זה לא יקדם את המנהל, זה לא יקדם אף אחד. אז ישבתי והסברתי לאותו עובד בצורה הכי רגועה ונינוחה שיש, למרות שלא רציתי להגיב ככה, אבל הגבתי ככה כי החלטתי שזאת התגובה היותר שתקדם אותי, והסברתי לו שאני חושב שברגע שהוא זה שיזום את השיחה עם המנהל, והוא זה שיסביר לאותו מנהל, שומע? אני יודע שפישלתי ב-1, 2, 3 ואני מצטער על זה ומתנצל ואני לא חושש שזה יקרה שוב, וממש לתת את השיחה מהמקום של אז זה יסתדר. ואז אתמול בערב, כשראיתי את אותו עובד הלך הביתה, במקרה ראיתי אותו הולך הביתה, ישר רצתי, אמרתי לו רק שאלה קטנה, איך היה בשיחה? הוא אומר לי, היה נהדר, ביי, לא צריך יותר מזה. אז כאילו זה הדוגמה של, זה קצת כמו בכדורגל שאתה מקבל קבוצה גרועה, אז האינסטינקט הראשוני זה לצעוק על כולם ולהגיד להם שהם גרועים. זה האינסטינקט הראשוני לפחות שלי. אבל אם אני חכם, ויש לי מוח, מה זה יעזור לצעוק על כולם שהם גרועים? לא עדיף לרתום אותם? לא, ברור שעדיף, כאילו. כל פעם שאתה מתעצבן או מגיב, כאילו, בקיצוניות, זה כנראה לא חכם בדרך כלל. השאלה, איך מונעים את זה? כי בטבעי שלך, כאילו, זה מה שאתה, כאילו. מונעים את זה על ידי, איך זה נקרא? התפתחות. התפתחות אישית, שאתה קולט, שאם אתה מרגיש שאתה הולך להתחיל להיכנס למצב הזה, תזהה את זה ותתנהל אחרת. זה האמת, ואני יודע שזה עכשיו נשמע למישהו שגם שומע אותנו, אבל איך? אז זה לא אבל איך. עושים תרגולים של מיינדפולנס, אני ממש יכול לעבור גם על התרגולים עצמם בפועל, וזה עובד. כאילו, אתה תראה, זה פשוט עובד. אני לא אומר, אני, אני, זה כמו כל דבר אחר בחיים. הנה, אתמול שלחתי לך לוואטסאפ. מאז עוד. ששברתי את השיא שלי שכל הזמנים שלי להיות של שחמט. הגעתי כבר קרוב ל-1350, או משהו כזה. עכשיו, איך מגיעים ל-1350? למה לא הצלחתי להגיע בזמן אמת לפני שנה? תשובה, כי צריך תרגל. וכשאתה מתרגל משהו ואתה משתפר בו, אז אתה גם אשכרה, הנה, אמרתי לך, בסדנה הוא ניסה לעשות כאילו תרגולים כאלה של מיינדפולנס, ולי זה בא הכי בקלות בעולם, אני כזה, איזה כיף, הלוואי שלא ייגמר לעולם. ואחרים שם, אתה רואה כאילו, אתה שומע את ההתרחשות, הם לא מצליחים לשבת שלוש דקות בשקט. לא מצליחים כאילו. אז זה עניין של תרגול.
עוד דוגמה שנתתי לעצמי זה שהייתה לי שיחה באותו, באחד הערבים עם איזשהו קמפיינר של לקוח, שוואו, שכאילו עליתי בטורים, אני אומר לך, חבל על הזמן ברמה מטורפת כאילו, עכשיו, סיימתי את השיחה ולא דיברתי יפה בלשון המעטה עם הבן אדם, לא משנה מה הסיבות בכלל, ואז אני נכנס הביתה, זה היה מהמרפסת, שמונה בערב כבר, ואז בר אומרת לי, על מי צרכת ככה? ואני אומר לה כזה, מה, את שומעת השיחות שלי? אומרת לי, תשמע, כשאתה צורח בכאלה רמות, גם השכנים שומעים אותך, כאילו, מה אתה חושב, שאתה, זה לא סיילנס? אמרתי לה, וואי, לא שמתי לב שצעקתי ככה וכאלה. ואז כאילו, אחרי זה המשכתי, ואז אמרתי, אני חייב לשמוע את השיחה, את ההקלטה, מה, ככה, עד כדי כך השתוללתי, כאילו? ואני שומע את ההקלטה, ואני מתבייש בעצמי, מתבייש, כאילו, בוא'נה, איך צעקתי עליו, מי ישמע, הוא כאילו, הנה, זו דוגמה לכניסה למצב הישרדותי, שבפועל אני לא יודע איך הבן אדם נראה, מעולם לא פגשתי אותו, וכנראה שאני גם לא אפגוש אותו לעולם, הוא לא עשה לי כלום בתכלס. אז למה צעקת? כי הוא הפעיל לי את המוח הזוכלי, בלי שבחרתי בזה. המוח שלי נכנס לאיזה מוד של הישרדות, כי הרגשתי, לא יודע מה, כאילו, יש איזה אריה עכשיו מולי, וזה דפוק, כי זה לא היה צריך להגיע לשם. מה שמצחיק, שלפעמים אתה קולט שאתה צועק, ואתה קולט שאתה בסיטואציה תוך כדי, ואתה קולט שזה לא נכון, ואתה צריך לעשות יוטה, כאילו, בסיבוב פרסה. בדיוק. וזה קשה רצח תוך כדי. אז אני, אחרי שעשיתי את ה… שמעתי את השיחה, אז אמרתי לעצמי, לא, אין מצב, כאילו, שככה דיברתי, ואז הקלטתי לו הודעה. אמרתי, אני לא אשאיר את זה ככה, מה, אני טמבל, כאילו, וואלה, טעיתי. אז הקלטתי לו הודעה, אני אשמיע לך את ההודעה שהקלטתי לו. זאת ההודעה שהקלטתי לו, הנה. וואי, אני מקווה שאין פה פרטים אישיים. בואו נראה. אה, רגע, זו התגובה שלו. מה שאני שלחתי לו, זה, רגע, אולי זה? הנה, זה. אה, אני אעשה את זה בקצב נורמלי, כי לא יבינו. הנה. היי, רועי, מה המצב, אחי? רק רציתי לבקש סליחה על איך שדיברתי. זאת לא הייתה הכוונה שלי, ואני באמת מתנצל. אני יודע גם שבסך הכל רצית לעזור. שתכיר שאנחנו כל היום פירפרנו סביב הנושא הזה, ובאמת גם עשינו את כל הפעולות שאנחנו מכירים, שצריך לעשות. בלה, בלה, זה אפילו לא משנה, אבל, אה, ותראה את התגובה שלו, איזה אלוף הוא. תראה, אני זיהיתי נכון, תראה את התגובה. אמרתי לך כמה פעמים, עמיתי אני מעריך אותך, אחי. לפני שקמתי שמעתי עליך הרבה, אז לא משנה, אחי. קודם כל, רק על זה שכתבת. אני אוהב אותך, אחי. באמת תודה רבה, אני מאוד מעריך אותך עוד יותר עכשיו גם כבן אדם. אוהב אותך מאוד. אני אגיד לך למה נכנסתי לזה. לא, אמשיך כי זה לא משנה, אבל תבין, כאילו זה הגיע לרמה של קללות של עם השורש של האות זין. יעני, זה לא היה טוב, אני לא הייתי במוד הגיוני. אני צעקתי עליו ממש כאילו. ואז שהסתיימה השיחה ושבר פקחה את עיניי כזה, והיא אומרת לי, אחי, כל השכונה, כאילו, גבר, כל השכונה שומעת אותך, אז כזה, אז אמרתי, מה, זה היה שגוי כאילו מלכתחילה. אז התנצלתי, ואני חושב שלא סתם אומרים, מה שנקרא, של לבקש סליחה, זה דבר שהוא ענק בעיניי, ככה באמת מנקים. אז קיצר, זה קורה לא מעט. אני ממשיך מהמחברת. הרבה אנשים משתמשים באלכוהול וסמים כדי להתמודד עם זה. הסף אומר שזה פחות יעיל. כל אחד צריך לזהות את הסיגנלים שמאפיינים את כניסתו למצב הישרדותי, כמו נעילת לסטות, אגרופים, דיבור מהיר וכדומה. אני יודע לזהות על עצמי, מתי אני במוד הזה. המטרה היא לזהות את זה ולהרגיע את המערכת בתודעת, באמצעות נשימות וקיווץ והרפיית שרירים, הפעלת מערכת העיכול, ולדבר עם עצמי. בין אם נשתמש בטכניקות כשאנחנו באמת עצבניים ובין אם סתם ככה, זה בכל מקרה יעזור.
יש לנו ארבעה כלים שיכולים לעזור לנו, שזה בעצם הנשימות, שאני בעצם עושה נשימות, מי שרוצה שירחיב על זה, אבל עושה נשימות. קיווץ והרפיית שרירים, זה אומר שאני עכשיו מתחיל להרגיש שאני מתעצבן על איזה מישהו, אז אני עושה כאילו, ממש עושה סוג של סריקת גוף כזה, שאני נגיד עכשיו מתחיל מהרגליים, אז אני מקווץ את כפות הרגליים שלי לאיזה חמש שניות, ומשחרר. מקווץ לחמש שניות, משחרר. עכשיו, בסוף, מה זה עושה? למה עושים את הדבר הזה בתכלס? זה רק כדי שתתרכז בהווה. כאילו, כל הטריקים, כל השטיקים, כל התרגולים בסוף זה כדי להכניס אותך לפרופורציה של, גבר, עכשיו הכול טוב, אתה כועס, אתה זה, אבל, אבל אתה סתם כועס. בסוף 99% מהבעיות שלנו, והטרדות שלנו, והחששות שלנו, מסתדרים מעצמן. פשוט הכול מסתדר מעצמו כמעט תמיד, אז להיות הוא יותר בטוב, מה שנקרא. יש את הפעלת מערכת העיכול, זה חזק מאוד, שתדע. כשאני במוד, איך זה נקרא? כשאני במוד של הישרדות, הגוף לא מייצר רוק, הוא לא יודע לייצר רוק בזמן הזה. וברגע שאתה עושה עם הלשון קצת לכיוון הלמעלה כזה, ואתה מייצר רוק, אז הגוף שלך מבין שהוא לא במצב הישרדותי. אז גם זה טריק ממש ממש טוב. ודיבור עצמי, להגיד לעצמך, זה לא אמיתי, זה לא אמור להגיע לטונים האלה. תתאפס על עצמך שנייה, בוא תיקח את הדבר הזה בצורה הגיונית, זה גם מאוד מאוד עוזר. אם נעזר בטכניקות, נמצא את עצמנו פחות בקצוות. יש מה שנקרא קורטיזול, ואנחנו רוצים לווסת אותו שלא יזלוג. נשימות שרפת עוזרות מאוד. חבר שיתף שכל הטכניקות האלו מגניבות על הנייר, אבל במאני-טיים זה לא עולה לו לראש וזה לא יעיל. אסף הסביר שככל שנתרגל יותר, כך לפחות תהיה לנו בחירה. מה שאני רציתי להגיד לאותו חבר, זה של… אה, וואי, לא אמרתי לו את זה, אבל… אני ארחיב על זה טיפה מעבר. זה גם מתחבר להקלטה שהשמעתי. אותו חבר סיפר שהוא פעם היה באיזה פקק, והוא ממש התעצבן על איזה נהג שחתך אותו, ושכאילו חיכה איזה שעה, ופתאום רואה מישהו עוקף בצורה, חתך אותו, מה שזה לא… והוא יצא, וצרח עליו, וזה, וכשהוא חזר לרכב הוא כאילו היה מבואס על עצמו רצח, אמר, בואנה, מה היה פה בעשר דקות האחרונות שככה השתוללתי, ושככה… ואז אסף אמר לו, תתרגל, ופה… ואני רציתי להגיד לאותו בחור, שמה שעוד יותר יכל לעזור לו, זה שאחרי שכבר נרגעת והבנת שטעית, תלך לבן אדם ותבקש סליחה, זה יסגור לך את הסיפור כמו שצריך, זה יגרום לך פעם הבאה להיות יותר טוב ולא להגיע למקומות האלה. כי ברגע שאתה מבקש עם בן אדם סליחה, עשית משהו אמיתי בעולם, זה לא רק על בסיס מחשבה של באסה שדיברתי עם הבחור הזה ככה, לא! אתה הולך ואתה מבקש ממנו סליחה, ואתה מתנצל, ואתה גם מפנים שבאמת טעית. ואז, אחרי שאתה מודה שטעית, אפשר לעשות אחרת, פעם הבאה. אבל אם אין את הבקשת סליחה, זו תהיה בעיה. עכשיו, זה קטע, כי לא אמרתי את זה במעגל, לא בזמן אמת ולא אחרי זה ולא בשום שלב. כי הסיבה שלא אמרתי את זה זה כי לא הרגשתי שאני מכיר מספיק את האנשים, ולא רציתי כזה להתחיל לתת לאנשים, נקרא לזה, עידודים מהצד שלי של איך אני מבין את מה שהם אומרים, בלי להכיר אותם אפילו ברמה הכי בסיסית. כי יכול להיות שיש לו דברים בחיים שאני לא מכיר, ואולי טיפ שעוזר לי יהיה ממש רע בשבילו. אני רציתי להכיר אותם קצת יותר לפני שאני בכלל נותן עידודים מהצד שלי, זה ככה מה שאני הרגשתי.
אז עלתה לי מחשבה, הנה, קטעתי עלתה לי מחשבה, כי פתאום באמצע המעגל, שאני מאוד משתדל להיות מיינדפולנס, זאת אומרת, בהובל, לשמוע ולהיות בשיחה, לא להיות בראש במה עם העבודה, מה יאריק עושה, מה הוא עושה, לא, לא. פתאום עלתה לי מחשבה, אז אמרתי, אני אכתוב את המחשבה, כי זה גם יעזור לי. עלתה לי מחשבה שאני מאוד רוצה לעשות מסאז' כל יום ולא רק בימי חמישי. זה פשוט כל כך עוזר לי. אני אמרתי לעצמי, בוא'נה, מה הסיטואציה שבה אני הכי מתרגל את המיינדפולנס? במסאז'ים. אז כאילו לעשות את זה יותר, לא רק פעם בשבוע. יש את העניין של תרגול נשימת קופסה, שזה סופר קריטי, שזה בעצם אומר שאני שואף את האוויר, סליחה, נושף, שואף, אני כבר לא יודע איך אומרים, שואף, כן. שואף לארבע שניות, מחזיק ארבע שניות, נושף ארבע שניות, ומשאיר את עצמי בלי אוויר בכלל ארבע שניות, ואז נושם שוב ארבע שניות, מחזיק ארבע שניות, נושף ארבע שניות, ומחזיק ארבע שניות בלי אוויר בכלל. אני אעשה תרגול אחד, אני אשתדל להיות קולני כדי שישמעו, אז משהו בסגנון הזה. וכן הלאה. זאת אומרת, ארבע שניות אני נושם, ארבע שניות אני מחזיק, ארבע שניות אני שוהה, אני מוציא החוצה, ארבע שניות בלי אוויר בכלל. בלי אוויר קשה? כן. זה מתרגלים. ואז בעצם הדבר הזה, הוא מלמד אותי לתפוס עוגן, לתפוס את הנשימה כעוגן שמחזיר אותי לפרופורציה של, גבר, הכול טוב כרגע. גם אם יש לך כל מיני טרדות, לכולם יש, כאילו, זה לא באמת משנה ה… ובסוף, אגב, לא נעים להגיד, אבל בהמשך לפרק של השבוע שעבר, אין דרך אלא עושר, העושר הוא הדרך. ואם אתה כל היום בלחץ, בלחץ, בלחץ, כדי להשיג איזו מטרה מאוד גדולה שהיא לא קיימת בכלל, כי אחרי שתשיג אותה אתה הרי תמיד מרחיק את הקונוס, אז אתה כאילו פתאום קולט, שמה, חיים שלמים העברתי פה ו… זה כמו מישהו שמת עם מלא כסף. כאילו, הרווחת, הרווחת, הרווחת, הרווחת, הרווחת, מתת. לא השתמשת בכסף, מטת טמבל? איך הגעת לסיטואציה הזו? זה על אותו מודל, בקיצור. יש את עוד כל מיני תרגילים שהוא אמר, לעשות פוינט, לעשות פלקס, לעשות ברכיים לחזה על הכיסא, שרירי פנים, חזה, אפשר להיות בהווה על ידי חיבור למרחב, לבוא וכזה להסתכל מסביב, להגיד, וואו, יש פה ידית, איזה יופי, מעניין אם אפשר ל… אם היא זזה למעלה למטה, אה, יש פה שולחן, וואו, הוא צמוד לקיר. זאת אומרת, ממש לנסות להסתכל סביבך על דברים ולהתחיל לא רק להיות נוכח במקום, אלא גם כמו להתחיל קצת יותר לבחון את מה אני רואה מולי, ובאיזה צבעים, ושוב, בסוף כל המטרה היא לתת למוח להתעסק בהווה, ולא בכל הטרדות ובכל הבלגן. אפשר לשאול את עצמי באיזה מצב אני נמצא כעת, איפה אני, כמה מתוח אני באמת צריך להיות. אה, לחייך ולשחרר. יש מחקרים שעצם זה שאתה מחייך, כבר מעלה לך את רמת העושר בחיים, זה דבר חיובי מאוד. אגב, כשאנחנו עושים את התרגיל של הקיווץ של כל האיברים, אז אנחנו רוצים כאילו לנשום תוך כדי הקיווץ, ולהוציא את האוויר כשאנחנו משחררים את הקיווץ. או להסתכל על תמונה או אדם שאוהבים, ובעצם לחשוב על זה, וזה גם מאוד מאוד משפר את המרגש. במתח אין רוק, ולכן כשאני במצב לא משהו, אני יכול להצמיד את הלשון לחלק העליון של הפה ולייצר רוק. לייצר רוק ולבלוע את הרוק.
אחרי זה, בעצם הלכנו לעשות גלישת גלין, אוקיי? עכשיו, באמת שניסיתי והתאמצתי, אבל לא נהניתי, והאמת שסבלתי. מלא מלח נכנס לי לראש, לאוזניים, לכל חור אפשרי, ובכל זאת, היה סך הכל בסדר. חזרנו למלון, וישר נכנסתי למסאז'. ממש, משם חזרתי לחדר. מאוד שמחתי לגלות שמי שהיה איתי בחדר, אנחנו נקרא לו רמי לטובת הסיפור, נמצא איתי, בעצם גיליתי שהוא איתי בחדר. לא ידעתי את מי יצוותו לי, וציוותו לי את הבן אדם הכי טוב שיכולתי לבקש. משם המשכנו לאולם ארז הזה, ועכשיו, אני כותב בזמן אמת, עכשיו אמור להתחיל סשן שיחה נוסף. אגב, הבחור ששיתף שבפקק הוא לא עוזר לו כל הרוחני הזה, אז הוא שלח לי הודעה כזה, כי הייתי במסאז', אז הוא שלח לי הודעה של אתה בחדר 207 עם רמי, וזה מה זה הכניס לי תחושה טובה? כאילו שהוא ראה אותי, אתה מבין? כאילו, הרי יכולתי ללכת, לשאול רגע, איזה חדר אני, לברר בקבלה, היו אומרים לי, אבל הוא רצה, כאילו, ממקום כזה של לתעדף אותי, אז הוא שלח לי הודעה של, היי, אתה בחדר כך וכך, אם כך וכך, ואם יש בעיה, דבר איתי, והוא לא היה אחראי על כלום, כאילו, הוא נטו עשה את זה, אז פשוט במקום של, הוא רואה, אני לא נמצא, יש פה מפתח, אז בוא נשלח לו הודעה, כי זה היה מאוד יפה. דרך אגב, על הנושא של הגדישה, סיפרת לי משהו שלדעתי חשוב, שאחרי חצי שעה של תרגול והכול, קיבלת החלטה שזהו, הבנת את הרעיון, וישבת עם עצמך, והיית במקום מאוד מאוד מאוד רגוע וכיפי. אז אני חושב שעכשיו זה יגיע. אה, אוקיי. אבל סבבה, אני אפתח את הנושא הזה. כאילו, לפני כמה חודשים, אז היה מישהו, לא זוכר מי, שאמר לי, בואנה, איזה תחרותי אתה. ואני כאילו נפתחתי לו מצחוק, אמרתי לו, תקשיב, מה שאתה מכיר היום, תכפיל אלף פעם, זה מה שהיה לפני עשר שנים. היום אני בשלב הכי פחות תחרותי שהייתי בחיי, ואני, מה זה עף על זה? כאילו, אני כבר לא תחרותי כמו שאתה אולי, נקרא לזה, מדמיין. עכשיו, בעבר יש את הבן אדם, נגיד ההוא, שמוציא 96 ומתבכיין למורה, והוא חוזר הביתה מבואס, הוא אומר לחברים, למשפחה, בואנה, איזה מורה, איזה חוצפה, איך הוא הוריד לי ארבע נקודות, וזה. ויש מישהו אחר, מוציא 56. 56, ש-55 זה עובר, 56 זה עוד אין. 56 הוא מוציא, והוא הולך ועושה מסיבה לכל החברים שלו על חשבונו, כי הוא עבר את המבחן, ואין לו אפילו מחשבה לעשות מועד ב'. כאילו, מבחינתו זה מי המשוגע שעושה מועד ב'. אז כל החיים, כנראה הרבה כתרומה לא קטנה מהשירות הצבאי, חונכתי, חייתי, ציפו ממני, הילפו אותי, חינכו אותי, להיות מצטיין בהכל, ואני מודה על כך מאוד, כן, אין לי טרוניות וכלום, אבל ככל שהתקדמתי בחיים, ככה לאט לאט הבנתי שאני דווקא רוצה להיות יותר דומה לבחור שמוציא 56 ומרוצה, ושמח בחלקו, מאשר ההוא שמוציא 96 ועוד יש לו טענות. כי כל דבר מתאים לשלב אחר בחיים, ובשביל שאני אצליח באמת להגיע להישגים טובים, אז היה נכון לי לשאוף ל-100 בכל דבר וגם לעבוד 18 שעות ביום, כי ככה אני אגיע מבחינתי בצורה נעולה ליעדים שלי. אבל ככל שעבר הזמן והשנים, במיוחד בשלוש שנים האחרונות, אני מאוד משתדל דווקא לעשות את מה שבאמת טוב לי ומרגיש לי טוב, ופחות עכשיו את מה שמצופה או מה נחשב מספר גבוה או נמוך. אז כשהגענו לגלישת גלים, אני ידעתי ב-100% שאני לא הולך ליהנות מהאירוע. זה אני מבטיח לך, כי אני שונא את הים. אני חייב להגיד גם שאני לא תמיד, הנה, אתמול עשיתי מקלחת לדבש, כמו כל יום, והבאתי במקלחת כפית ממרק שהועית, והיא מכניסה את הכפית לפה, והיא יורקת הכל. ואז אתה אומר, רגע, איך היא יודעת שהיא לא אוהבת את זה? הרי זו פעם ראשונה שהיא אוכלת המרק הזה, ואתה רואה, היא לא אוהבת. זאת אומרת שיש בנו מובנה מכל אחד מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב. עכשיו מה, תגיד לדבש, אה, היא לא אכלה את זה כי זה מזכיר לה את זה שהיא פעם הייתה אוכלת את זה? לא, זה פשוט כי היא לא אוהבת את זה. אין מה לעשות, יש יותר, יש פחות, וזה טבעי. אז זה כאילו גם גרם לי כזה, הרבה דברים שאני לומד דרך דבש, להבין שזה הגיוני שאני לא אוהב את הים, וזה לא מעיד על כך שטבעתי בגיל whatever, כי לא טבעתי בשום גיל, ופשוט מעולם לא הצלחתי ליהנות מהים, כי הגוף שלי לא אוהב את הים, מה לעשות? לא אוהב את המלח, לא אוהב את הים, לא אוהב את החול, לא אוהב את האווירה, לא אוהב את זה. אז כאילו, אמרתי, אבל מצד שני, אנחנו בסדנת חוסן, והמטרה היא לייצר חוסן ולהיות חלק מקבוצה באיזשהו מקום. אז, הגענו לגלישת גלים לים, נכנסתי לאיזה חצי שעה, פחות או יותר, אולי שעה גג, ואז שבאמת התאמצתי וניסיתי וכבר בלעתי כל כך הרבה מים, שפשוט אמרתי לעצמי, בואנה, יש לי רעיון הרבה יותר טוב מההמשך גלישה המופרע, הרעיון המופרע הזה. פשוט ישבתי, יצאתי מהמים, שמתי את הגלשן לידי, סוג של משענת כזה, פשוט הסתכלתי על השקיעה, זה בדיוק היה בשעה הזו, ופשוט נהניתי, איזה שעה, שעה וחצי הסתכלתי על כולם, גולשים, וחלקם גם אשכרה נהנו מזה והכל, וכאילו מאוד הצלחתי ליהנות מזה, ולא הגעתי בתחושה כאילו אני איזה לוזר, או שאני לא מצליח, או שאני מוותר לעצמי, זה לא היה נוכח, כי אמרתי לעצמי בלב, עשיתי את המקסימום, שליטה, באמת ניסיתי, השתדלתי, התאמצתי, די, זה לא כיף לי, למה, אני לא מגדיר, הערך העצמי שלי לא תלוי באם אני אהיה בתחרות של הגלישה, ראשון, שני, חמישי או אחרון.
עשהאל: היום אתה במקום אחר. אתה לא תיתן ותגיד לעובד חדש שרק נכנס לעבוד כאן, תוציא חמישים ושש עובר וכולם שמחים. אתה תיתן לו את הכל, כאילו, את הכלים, שיביא את התשעים ושמונה וגם ירצה את המאה, כי הוא רק מתחיל, הוא בפוזיציה של מתחיל, הוא צריך להוכיח לעצמו שהוא בכלל מסוגל. אז כמובן, הוא יהיה במשחק התחרותי הזה והכול, אבל בן אדם שכבר עבר והשיג והכול, הגיוני מאוד שחמישים ושש, הוא יהיה מרוצה מזה. אתה צודק, ולא רק זה, גם בדרך כלל בן אדם שכבר באיזה מקום שהוא אומר, אוקיי, אני לא רוצה להיות בתשעים ושש ולהתלונן, אז גם הזמן שהוא עובד הוא הרבה יותר יעיל. תראה את רמי לוי, שיכול לנהל חברת ביטוח, יש לו חברת ביטוח לרמי לוי, והוא יושב עשר דקות עם המנכ״ל בחודש, והוא לא צריך יותר מזה, כי הם עברו כל כך הרבה דברים ביחד, שהוא רק מסתכל לו בעיניים, מוודא שאין שום דבר שהוא צריך לדעת, וממשיך לנושא הבא, הוא לא אפילו ייכנס איתו למספרים, הוא לא ייכנס איתו לכלום, כי הוא מאוד מאוד טוב בזה, הוא מאוד מנוסה בזה, אבל אני מבטיח לך שכשרמי לוי פתח את הסופר, אז הוא כנראה גם היה אקופאי, הוא עשה הכל כי… הוא באמת עשה. הבנת? אז ככה זה עובד, צריך להרוויח את זה בקיצור. אחלה, זה גם קצת מזכיר את הנושא על הוויד, אבל לא נכניס את זה פה יותר מדי. בכל מקרה, כשאתה צריך להרוויח את זה, אתה לא יכול כאילו לעשן וויד לצורך העניין, כי אין לך כוח לעשות כלום, אז בוא נשכח מכל הצרות. אבל אם אתה מגיע לזה במקום חזק, אז זה יכול להיות פתאום בהתייחסות שהיא קצת אחרת.
קובי: אחלה.
עשהאל: אז המשכנו, בשעה שבע התחלנו שיחה, דיברנו על הסתברויות שדברים יקרו, ועל פתיחות לרעיונות חדשים, כך שגם אם שמעתי משהו, מישהו אומר משהו שבעיניי לא נכון, לחשוב איך אפשר להבין את הדברים מזווית אחרת. ואז אפשר גם להגיב אחרת. זה דורש תרגול. אגב, מסתבר שארבעים ילדים, אה, הנה, משהו מדהים. הוא מנסה לתת לך תרגילים כאלה, שתראה איך, איך כאילו יכול להיות שמישהו אומר משהו וזה ישר נראה לך לא הגיוני, ואז בסוף כשאתה חושב על זה, מנסה למצוא את הזווית, איך זה כן הגיוני, פתאום אתה קולט, וואלה, האמת שזה גם הגיוני. נגיד הוא שאל אותנו שאלה, הנה, אני אשאל אותך את השאלה הזו. אם יש ארבעים ילדים בכיתה, מה אתה אומר? יש יותר סיכוי שלשני ילדים יש יום הולדת באותו יום, או שכל ילד, כאילו, האם אתה חושב שיש יותר סיכוי ששני ילדים כלשהם, יהיה להם את אותה יום הולדת באותו יום, או שלא? ארבעים ילדים בכיתה יש 365 ימים בשנה. האם אתה חושב שההסתברות היא מעל חמישים אחוז, שלשניים מהם יש יום הולדת באותו יום, או מתחת לחמישים אחוז?
קובי: לא יודע.
עשהאל: מה אתה חושב? אני יודע שאתה לא יודע.
קובי: בהינסק שלי הייתי אומר שלא.
עשהאל: כי יש כאילו ארבעים… אבל יש 300… נכון, מה אתה חושב?
קובי: האמת שאני לא יודע גם.
עשהאל: אז אני אישית… זה תגיד במתמטיקה, לא?
קובי: אפשר לעשות את זה. כן.
עשהאל: אז אני, התשובה הראשונה שלי הייתה שכנראה שלא, שכאילו אין שני אנשים שיש להם את אותו יום. כי יש 40 תלמידים, יש 365 ימים, אז כאילו רוב הסיכויים שכל אחד משתבץ באיזה משהו אחר, ונראה לי הגיוני כאילו. אתה יודע מה התשובה?
קובי: כנראה שכן.
עשהאל: 90 אחוז שיש לשניים לפחות באותו יום. 90 אחוז. ואז זה כזה, וואט? איך? ואז אני אמרתי לו, לא, אני בודק בג'מיני. ואז ג'מיני מראה את החישוב וחצי 89 נקודה משהו. כאילו, אז זו דוגמה למשהו שאני שומע, אני אומר, אין סיכוי, ופתאום אתה קולט ש… או הנה עוד חידה נוספת שהוא נתן. תקשיב טוב, כי אני לא אצליח להסביר לך את ההיגיון, אבל ג'מיני אומר שזה נכון. אז תסמוך על ג'מיני. נניח שיש עכשיו שלוש דלתות מולנו, ואני אומר לך שמאחורי דלת אחת יש מיליון דולר. יש ימין, יש אמצע, יש שמאל. איזו דלת אתה בוחר? אתה צריך לנחש. אני אדיש לגמרי, מה? נו, תבחר אחת. זה אותם אחוזים, ימין. ימין. עכשיו אני בא ופותח את הדלת האמצעית, ומראה לך שמאחורי הדלת האמצעית אין כלום.
קובי: אוקיי.
עשהאל: עכשיו אתה רוצה להישאר עם ימין, או שאתה רוצה להחליף לשמאל? אני אדיש, אני אשאר בימין.
קובי: אתה רואה?
עשהאל: אז אתה טועה.
קובי: למה?
עשהאל: לא יודע למה. תעשה ג'מנאי, אבל עובדתית ברמת מספרים, אם תחליף לדלת השמאלית, יש לך סיכוי הרבה יותר גבוה להיות צודק. מה, זה לא, היה לי 33 אחוז וכאלה 50 אחוז.
קובי: עזוב,
עשהאל: אתה והמאזינים שומעים אותו, אני כבר הייתי בוויכוח הזה,
קובי: וכבר בדקתי.
עשהאל: אז אני רציתי להתווכח ולהבין, וטעיתי.
קובי: אוקיי.
עשהאל: מסתבר שיש לך יותר סיכויים עכשיו להחליף לשמאלית, ומתמטית, לא רוחני, מתמטית, יש נוסחאות שמראות לך למה אם תחליף לשמאלי יש לך סיכוי בהסתברות גבוה יותר.
קובי: אוקיי.
עשהאל: אני לא יודע להסביר את זה. אוקיי, מה זה מוכיח, כאילו? שהרבה פעמים אתה שומע משהו פעם ראשונה, אתה שומע דעה של בן אדם, ואתה ישר כאילו בזענת, אין סיכוי שהוא צודק, איך הוא אומר שכך וכך? ואז אחרי זה אתה מגלה שהוא צדק. לא, אבל אתה מדבר על זענת משהו שאתה מכיר. הנה גם… תקשיב טוב, אני חוץ מעד שג'מנאי לא הראה לי את החישוב והאשכרה אמר לי תקשיב, הוא צודק, עדיף לך להחליף דלת, לא האמנתי ועד רגע זה אני לא מצליח להסביר לך איך זה הגיוני בכלל. אבל עובדה, טעיתי. כאילו, זה מנסה להראות לך להיות פתוח לרעיונות חדשים גם שאתה לא מסכים איתם. אבל… הנה, שואל אותך שאלה, בחרת את הדלת הימנית, אני מראה לך שהדלת האמצעית אין בה כלום, שואל אותך אם אתה רוצה להחליף, נכון זה נשמע שזה עדיין 50-50? נכון? אוקיי. אז לא, מסתבר שלא… אם אני מדבר איתך משהו שזה התחום שלך, אני אדבר איתך על SEO ואני אדבר שטות גמורה כאילו, איך תתייחס? אני, אם אני חכם, אני אנסה לחשוב עם עצמי עשר אלף פעם כמה שיותר, כדי להבין למה אתה אומר את מה שאתה אומר, ואיך אתה צודק ואיך אני יכול ללמוד מהדבר הזה.
עשהאל: אלה החיים, זאת אומרת, זה דרך הרבה יותר נכונה לחיות. הרעיון הוא… אתה יכול להתנהל ככה? אני עובד על זה, שגם כשאני שומע מישהו מדבר משהו שבעיניי הוא… בתחום שלך שאתה מכיר… לא, זה קורה לי כל הזמן. עכשיו היה לי ראיון עבודה היום, למשל. ובראיון, אז הבחורה מציגה משהו בצורה מסוימת, ואני טוען שהוא לא נכון, אבל אני לא אגיד לה, זה לא נכון, אלא אני אנסה לבדוק למה היא אמרה את זה, כי יכול להיות שיש משהו שאני לא יודע, יכול להיות שהיא מדברת מניסיון, מפוזיציה מסוימת, או מאיזשהו ניסיון שהיה לה, או מאיזשהו מוצר שאני לא מכיר, או מ… כאילו, יש כל הזמן הפתעות בדברים האלה.
אם נהיה פתוחים לרעיונות ולמחשבות ולדעות של אחרים, אנחנו פשוט רק נרוויח, כי בסוף המטרה היא ללמוד, המטרה היא להבין איך כן, המטרה היא להבין למה הבחור שמולי אומר את מה שהוא אומר, ואיך אפשר לפרש את זה בצורה כזו שהוא כן צודק במה שהוא אומר. אז פעם הבאה שיהיה ויכוח בחדר אוכל על דת והכול, אני רוצה לראות את הפתיחות שלך. בסדר גמור, אין שום בעיה. אני ממש משתדל לעבוד על זה, גם אני חייב להגיד, זה לא מהסדנה, זה כבר משהו שקורה יחסית הרבה זמן, וגם בסיכום של הסדנה אני אגיע לזה, אז עשו כאילו סבב סיכום כזה של מה אתה מאחל לעצמך, אז האיחול שנתתי לעצמי, שאני מאחל לעצמי להיות יותר ויותר פתוח לרעיונות ולדעות של אחרים. זה מה שלקחתי איתי מהסדנה ברמה הכי חשובה מבחינתי.
אחלה. אז מסתבר ש-40 ילדים שנמצאים בכיתה אחת, הסיכוי שלשני ילדים יהיה יום הולדת באותו יום הוא 90%, מפתיע. וגם אם יש שלוש דלתות, ומאחורי אחת יש רכב, ואני מנסה להגיד שהדלת הימנית, אני מנחש, נגיד, שהדלת הימנית היא הנכונה, ואז פותחים את האמצעית ומראים שהיא ריקה, ושואלים אם אני רוצה להחליף, מסתבר שהסתברותית מתמטית עדיף להחליף. מפתיע, אפילו ג'מנאי מאשר. הזיה, כאילו, אני עד עכשיו לא מצליח להבין את ההסבר, אבל הוא מאשר. המדען ג'מנאי. המדען. בלי קשר, הודיעו לנו עכשיו שהצניחה החופשית של מחר בוטלה. לא באמת קריטי, כי גם אני לא התרגשתי וזה לא מעניין אותי. עשיתם מלא פעמים כבר.
קובי: כן,
עשהאל: גם בצבא הזידי ובאזרחות הזידי, זה לא כזה מרגש אותי גם ככה, אבל לא היה אכפת לעשות כי אני זורם. אבל אמרו לנו שיהיה סנפלינג במקום. אנקדוטה יפה, שיוסי, בסבב הראשון של ההיכרות, במעגל הראשון, נשאל אם הוא חושש מהצניחה. והוא ענה שיש עוד מספיק זמן עד לצניחה, ודי לצרה בשעתה. והנה, כמו קסם, כמו 99% מהחששות בחיים שלנו, זה בסוף אפילו לא קרה.
סוד מדהים לחיים. זה לא נורמלי כמה הדבר הזה פוגש אותי כל החיים. איזה חששות, איזה חרדות, איזה… ואני כזה, מי מספר לו ש-99% בסוף זה לא יקרה? כאילו, מה הוא יגיד לי כש… כאילו, אני לא מוכן להתייחס לנושא, נגיד, והוא לחוץ, לחוץ,
קובי: לחוץ,
עשהאל: ואז כאילו בסוף מגיעים לרגע האמת, והוא כזה, אה, זה יסתדר? ואתה כזה, אתה לא חושב שבזבזת המון אנרגיה ומחשבות שליליות על הנושא, כשבסוף זה פשוט יסתדר מעצמו, זה בוטל, זה לא היה, זה כאילו, זה מאוד… זה מצחיק, בקיצור, וזה חבל, כי אנשים יכולים הרבה יותר לחיות בטוב אם הם יתעסקו בהווה, ולא כל היום במחשבות על מה יקרה עוד X זמן. פחדים, בכלל, פחדים בכלל. פחדים, חששות,
קובי: די,
עשהאל: חלאס, רוב הדברים מסתדרים מעצמם, ואין בעיה, אני מוכן להתמודד עם הפחד, אבל אפשר להתמודד איתו כשזה קורה, ולא יומיים לפני, כשעוד… זה פשוט סתמי.
עשהאל: בגלישה יש משהו הזוי לגמרי. אתה 95% מהזמן רק בולע מים, בקושי 5% תופס גלים, אם בכלל, ובכל זאת כל כך הרבה אנשים עפים על זה. זה דבר מדהים מה שעכשיו אמרתי לדעתי. תחשוב שגם חברים, יש לי חבר נגיד מהצבא, שהוא ממש מהגולשים הכי טובים בישראל, וגם הוא מספר לי שרוב הזמן הוא רק חותר ומחפש גל. ואתה כזה, איך בן אדם מסכים 95% מהזמן רק לחפש גלים? בשביל 5% איך הוא אמר לי? הוא אומר לי, אתה רואה סרטון שלי גולש ורואים אותי 4 דקות? סימן שהייתי בים 4 ימים. כך הוא אומר לי, בשביל סרטון של 4 דקות צריך 4 ימים להיות בים. כאילו זה מטורף לגמרי. מה זה הגיוני? זה כל אלה שעולים ערים במשך ימים, סובלים,
קובי: סובלים, אבל
עשהאל: הדופמין והכיף שמשתרח לך מהגוף, מהרגע שאתה מגיע למטרה, זה מטורף. בדיוק. עכשיו עוד בחור שיתף, אני לא רוצה להגיד את השם האמיתי שלו, אז נקרא לו נוימן, בסדר? נוימן שיתף, נוימן הוא בחור בן 26, יצא לנו ממש לעשות שיחות מדהימות, ופשוט, אני לא מכיר אנשים כאלה בחיים שלי, זה היה מאוד מאוד יפה. נוימן שיתף שהוא כל הזמן מנסה להיות מושלם בהכל, וזה מזיק לו המון, וזה מאוד הציף בי את אחת ההתמודדויות הגדולות שלי כיום, לנסות להיות יותר ההוא שמבסוט מה-56 ולא ההוא שמתבכיין על 96. וכן, לצבא יש הרבה חלק בשאיפה המטופשת ל-100.
בסוף, כן שיתפתי את התחושות שלי וההתמודדות שלי, ודווקא היה נעים, המעגל קיבל את זה ממש טוב, וגם יהודה הרים לי וזה עשה לי טוב. אפילו צחקו, לא הבנתי ממה, כולם התפקעו מצחוק, ואני אמרתי, בואנה, זאת לא הייתה בדיחה כאילו, אבל יאללה, זורם. העיקר בר אמרה שאני לא מצחיק מבוגרים, חיה בסרט. שיתפתי גם על איך להעיז לעשות דברים, לחשוב מה- אה, זה מה שלמדתי מפרק של וולר. שמה הוא אומר? הוא אומר, איך אתה יכול להעיז לעשות דברים, מאוד פשוט. נגיד, אתה עכשיו רוצה לעשות קמפיין בטלוויזיה, ובוא נניח שאתה חושש שזה לא יחזיר את ההשקעה, תנסה לחשוב מה הדברים הטובים שיקרו בדרך, שגם אם בסוף לא הצלחת למכור מספיק, את זה עשית, לדוגמה. אם אתה רוצה בהמשך להיות בעשייה ציבורית, האם זה שאנשים יראו אותך בטלוויזיה יקדם אותך בטראסט עוד שלב אחד קדימה?
קובי: כן.
עשהאל: כי אם עומר אדם מחר רוצה להיות ראש עיריית פתח תקווה, הוא יכול להיות, והוא לא מבין כלום בפתח תקווה, והוא לא מבין כלום כנראה בלהיות ראש עיר, אבל הוא מספיק עם קרדביליות, עם אמינות, עם סמכות, עם אנשים שמכירים אותו, שאשכרה, אני מאמין בלב שלם, שאם עומר אדם רץ לראשות ממשלת פתח תקווה, הוא זוכה מקום ראשון, הוא הופך להיות ראש העיר. ולא כי הוא יודע להיות ראש עיר טוב, אלא כי…
קובי: לא,
עשהאל: אבל אם היו אומרים לך לעשות קמפיין, וזה עולה חצי מיליון שקל, וזה היה מקדם אותך, את הטראסט כזה והכול, היית אומר כן? זו לא המטרה המרכזית, אתה רק אומר, אני רוצה להשיג את המטרה, אבל להכין תוכנית מגירה לצורך העניין, של מה יקרה אם זה לא יעבוד, שהיא תגרום לך ללכת על המהלך הזה גם בהנחה, וזה לא יעבוד.
זאת אומרת, זה לא מונע ממך לעשות את הפעולה, כי אתה אומר לעצמך, אם זה יעבוד, כולם מרוצים. וגם אם זה לא יעבוד כמו שאני רוצה, אני ארוויח כמה וכמה וכמה דברים בדרך, שאתה ממש ממפה אותם, ואתה אומר, אז זה גם ככה יהיה שווה לי. אתה יכול להגיד את זה על כל כישלון שקרה לך. בדיוק, אבל ככה מעיזים לעשות דברים, כי הרי אף אחד לא מבטיח כלום, אתה עכשיו מגייס עובד. מישהו מבטיח לך שיהיה לך יחזר השקעה טוב עליו?
קובי: לא,
עשהאל: אבל כל היופי, ועשינו פרק שלם על זה, זה שמי שמצליח זה אלה שמוכנים קודם להכניס, סליחה, קודם להוציא, ואז להיכנס, ואז להכניס, אז כאילו, זה תמיד חוזר לאותם דברים. אז שיתפתי על איך להעיז לעשות דברים, לחשוב מה ארוויח מהדרך, גם אם המטרה הסופית לא תושג. דיברנו על דרכים להתמודדות עם לחץ, להבין שדי לצרה בשעתה, תחושת המסוגלות שרכשנו בצבא, שהיא גם כן מאוד מאוד עוזרת.
למחרת הלכנו לעשות סנפלינג. ידעתי שאין לי עניין בזה, אז צילמתי את כל החבר'ה אחד אחד עושים סנפלינג, ושלחתי את התמונות באיכות מאוד גבוהה וסרטונים בוואטסאפ. אין לי ספק שזה היה מועיל לחלק מהחבר'ה. במהלך הסנפלינג היה לי דיון אחד מיני רבים שהייתי לבד בדעתי. שמונה אנשים סביבי, כולם בדעה אחרת, ואני צריך עכשיו להתחיל להתעסק בדעה שלי. אבל כל כך אהבתי את זה. בזירה שאתה רגיל אליה. כן, אבל כל כך אהבתי את זה שהם לא באו להתנצח. הם באו לדבר ולקבל ולשמוע אחד את השני, וזה היה מאוד נדיר. אני לא רגיל לדיונים שאנשים באים גם לשמוע. בדרך כלל זה כזה, סתם, כאילו מדברים ואף צד לא לוקח כלום, רק כזה להשמיע, אז זה לא היה ככה.
אז הדיון היה על זה שהשימוש במילה מכור, בעיניי, זה שימוש בעייתי ופסול, כי זו מילה פסיבית שמעודדת השלמה עם המצב. כמובן שכל מי שסביבי חשב אחרת, אבל מה חדש? אחרי זה המשכנו לאכול צהריים במסעדה דרוזית, חזרנו למלון, עשיתי מסאז' נוסף, הפעם גבר עשה את המסאז' אין, גברים הם פשוט גרועים בהכול, אין מה להוסיף. לאחר מכן היו שעת, באמת,
קובי: אין,
עשהאל: אין, גברים, מתישהו אבולוציונית, אנחנו פשוט לא נישאר, כי האנושות תבין שאנחנו פשוט מיותרים. לאחר מכן היו שעתיים פנויות, ואז נפגשנו למעגל שיח נוסף, כשבשעה 7.50 הייתי צריך לחתוך לפגישת זום ששכחתי אתמול, כי הייתי כל כך מנותק. ואני חייב להתעכב על הנקודה הזו, וגם אני חושב שזה תהליך ריפוי מאוד יפה לדבר על זה בחשיפה יחסית רחבה. אז מה שקרה, זה שיש לי איש מכירות חדש, שאני ככה עושה איתו back to back, ואמרתי לו, אני שלושה ימים בסדנה, אז כאילו, מה שנקרא, תתמודד. ואז אמרתי לו, בכל זאת, שלפחות,
קובי: ערב אחד,
עשהאל: הערב השני נגיד, אז ראיתי שהלוז מאפשר את זה, כי אנחנו מסיימים יותר מוקדם משני הימים האחרים, אז תקבע לי, כאילו, נגיד לאיזה שמונה בערב, ואני אעלה איתך, והכל סבבה והכל טוב. וזה היה לי גם ביומן והכל. אבל כל כך הייתי בתוך הסדנה, עם רצון אמיתי, שאמרתי את זה גם בתחילת הסדנה, שאני רוצה להתנתק ממה שאני עושה ביום-יום, אני רוצה באמת להיות בסדנה, לא בטלפון, לא בחששות, לא במחשבות בעבודה וכאלה, שפשוט הצלחתי יותר מדי כנראה, ושכחתי מהפגישות, שזה לא קרה לי הכי, אני לא יודע כמה, אני נראה לי, הייתי קטן שזה קרה לי פעם אחרונה, כאילו, מי שוכח פגישות? מה, אתה ליצן, מה אתה…
והיום אתה מגדיר את זה כהצלחה? כן, לא רק זה, גם כשזה קרה, גם הייתה לי הבנה עם עצמי באותו רגע, על זה שאני אשכרה סומך על איש המכירות, כי היה לי את ה… פתאום זה הכה בי, וזה עשר וחצי, חצי בלילה, ואז אמרתי לעצמי בלב, בסדר, אני אראה מה אני יכול לעשות, זה לא מה שהוא יגיד, אלא הוא מינף את זה, הוא הסביר שהוא המנכ״ל בסדנה מאוד חשובה מהצבא, והוא היה בטוח שהוא יוכל, אבל מסתבר שיש איזה צורך מאוד מאוד חשוב במסגרת הסדנה הזו שקשורה לצבא, שהוא היה חייב לעשות את זה, והוא ממש, אני בטוח שכבר נוכל לתאם מחדש, ובאמת איימנו מחדש, ולמחרת השיחות היו מאוד מוצלחות, כי זה הרגיש כאילו אשכרה לקח אותם עוד שלב לעבר המכירה, ולא דפק את המכירה, כי הוא היה מספיק חכם, אותו איש מכירות, פרשים ויפה.
אז בגלל שזה קרה, אז הענשתי את עצמי ואמרתי, טוב, אז למחרת, שזה היום הזה, אני הולך ועושה את השיחות. על חשבון הסוף של מעגל שיח, כי זה לא הסתיים באותה שעה. אז אשכרה יצאתי ועשיתי את הפאקינג שיט הזה כעונש לעצמי, כי מגיע לי. באמת, זה היה פשוט ביזיון. אז רשמתי, הייתי כל כך מנותק. בתכלס, כמה שזה לא אופייני לי ומבזה אותי, עפתי על זה שכל כך התנתקתי ששכחתי. שתי הפגישות היו מעולות, אחלה איש מכירות.
עשהאל: בבוקר שלמחרת פתחנו ביוגה. הגעתי ראשון לאולם, היה מאמץ, אבל בסדר, נגיד. לאחר מכן אכלנו ארוחת בוקר, דיברתי עם מאיה על החוויה שהייתה לי עם איזושהי תוכנית, באיזשהו מקום, ובצניעות, ככה אמרתי, שאם אני יכול לסייע במשהו למישהו שרוצה בתוכנית המנטורים משהו יותר כלכלי, אז אם הוא בתחילת דרכו ואני יכול לעזור לו ולו במעט, אז אני, כאילו, בכיף אני מוכן לקחת חלק ולהתנדב ולעשות מה שצריך, וזה היה נחמד. אחרי זה חזרנו למעגל שיח. במעגל של אתמול, כאילו, במעגל הזה, תרגלנו מיינדפולנס, והיה לי מאוד נעים, ואז שוחחנו על כמה זה יעיל ומדהים, השתדלתי לדבר בתשוקה, כדי שכמה שיותר חבר'ה באמת יאמינו לי ששווה לנסות, זה באמת שינה לי את החיים.
אחרי זה, חבר'ה דיברו, ואיך קראנו לו? נוימן. אז נוימן שיתף, שהוא שיתף שהרבה פעמים הוא מרגיש שהוא מבזבז, הוא לא רוצה לבזבז אפילו דקה בחיים שלו. הוא לא מוכן לעשות משהו שלא מקדם אותו. הוא לא יושב ויראה שעה נטפליקס, כי מבחינתו זה לא מקדם אותו. אז רשמתי לעצמי תשובה לנסות לשתף אותו מהעולם שלי. אז דבר ראשון, רציתי להסביר לו את העניין של הלא להתבאס אם עשית את המקסימום, שזה בסוף לא הצליח או לא הלך כמו שרצית. אז אמרתי לו, תשמע, אני ממליץ לך לקרוא ספר שנקרא ארבע הסכמות, שארבעת ההסכמות זה טוהר המילה, שזה ממש כמו אצל הדתיים לא תלך רכיל בעמך, לא להגיד לשון הרע מה שנקרא, לא לקחת אישי שום דבר, זה קטע מטורף כאילו כמה אנשים האופי שלהם זה שהם חושבים שהם כל כך מעניינים את כל העולם, שאם עכשיו נגיד הוא שלח משהו בקבוצת וואטסאפ ומייד מחק, כולם ראו, כולם יזכרו, כולם צילמו מסך, אחי אתה לא מעניין, בקושי את עצמך אתה מעניין, נראה לך שמישהו בכלל מרים את הראש ומישהו באמצע הקניון, לא יודע, יש לו איזה חננה, הוא בטוח, לא, אני לא אעשה כלום עם זה, כי כל הקניון הרי מסתכל עליי, יא חתיכת מפגר, גם אם תלך ארום, אף אחד לא יסתכל עליך, אתה לא מעניין אף אחד, אז להבין שנייה, שבסוף אנחנו לא לוקחים אישית דברים, אנחנו לא, זה פשוט לא דבר שהוא חיובי, לא להניח הנחות, אני לא מניח שקובי לא ירצה לעשות איתי פרק היום, אז אני כבר לא אבקש ממנו, אני לא מניח שיארי כועס עליי, אני פשוט אשאל אותו אם הוא כועס עליי, להניח הנחות זה דבר שהוא גרוע מאוד וההנחה הרביעית והיא זו שרציתי שנויימן ייקח לתשומת ליבו זה אנחנו עושים את המקסימום ולא מעבר.
זאת אומרת שגם אם עכשיו ניסיתי לעשות משהו ולא הצלחתי בסופו של יום להשיג את המטרה אז זה לא היה בזבוז זמן עשיתי את המקסימום ואני לא עושה מעבר. נתתי לו עוד דוגמה על כאילו שלמה בעצם כדאי לעשות את המקסימום ולא מעבר כי בסופו של יום כשאתה נמצא במוד שאתה מנסה להיות יעיל ואתה עושה את הכי טוב שלך ולא מתבאס אם לא הצלחת ואתה כן בעשייה בטוטל זה יוצא מאוד משתלם כי בטוטל מי שמתנהל בצורה מאוד מאוד מאוד נקרא לזה שהוא פושית חזק והוא באמת רוצה להתקדם ולעשות אז נכון חלק מהסיטואציות זה לא מצליח אבל גם בהרבה זה כן מצליח ובטוטל זה יוצא מאוד מאוד משתלם ואז הקטע של היוצא בסוף משתלם ניסיתי לתת לו את זה כדוגמה מהסטארבקס שנחתתי בארצות הברית יש פרק שלם על זה של סונגוקו ואני חזרנו מארצ הברית מי שלא שמע שילך לשמוע וסיפרתי על זה שכשאתה נוחת אז סטארבקס מעמידים לך שם 30 איש שעושים לך שם הצגה חבל על הזמן והם לא מרוויחים כלום אין אפילו סניף של סטארבקס באיירפורט הזה זה לא מעניין אותם מה שמעניין אותם זה שהם קודם כל נותנים והם יודעים שבאחוז כזה או אחר חלק מהאנשים יקנו סטארבקס ולו רק כי הם חוו את החוויה הזו וחלק הם רק בזבזו עליהם כסף ואין עם זה שום בעיה בדיוק אז ניסיתי ככה להביא באמת את הנקודה הזו וסגרתי את זה עם שגם כישלון אז אין דבר כזה כישלון זה רק עניין של אם למדת מהכישלון אז לא נכשלת אלא קיבלת טרייד אחר רצית נגיד להרוויח מיליון דולר בסוף לא הרווחת מיליון דולר אבל הבנת דברים שלמה לא הרווחת מיליון דולר ומה אתה צריך לעשות לפעם הבאה בצורה יותר טובה ודבר נוסף זה הקטע עם הרווח מהדרך כבר נגעתי בנקודה הזו אז הסברתי לו את העניין הזה.
איך התמודדת עם הנויימן הזה שאני לא מבזבז זמן דקה ועושה רק מה שמקדם אותו? כי זה מזכיר לי ישראל בגיל 22-3 יפה מאוד אז גם את זה התייחסתי לזה אמרתי לו דבר ראשון אני לא מרגיש בנוח לתת לך תשובה שאתה תיקח אותה כזה הנכון אז אני מבקש קח את התשובה שלי כדעה אישית שהיא נכונה לי אבל אני לא מכיר אותך מספיק טוב כדי להגיד לך מה כדאי לך לעשות זה קצת כמו מישהו שהולך לפסיכולוג כללי כזה והוא מצפה שהפסיכולוג יעזור לו אבל הפסיכולוג לא מכיר אותך לעומת זאת אם אתה הולך עכשיו לאיזה חבר טוב לאיזה אח שלך למי שבאמת מכיר אותך אז הוא יוכל לתת לך תשובות שהן לא נכונות על מישהו אחר אבל עליך הן כן נכונות אז גם זה יתרון בלעשות את הדברים האלה עם חברים ועם מכרים ועם אנשים שבאמת אוהבים אותך ומתעדפים אותך על פניהם ואין להם אינטרס סמוי כזה או אחר אתה יודע מה המטרה של אפליקציית היכרויות שמה יקרה שלא תמצא זוגיות כי המנוי שלך יסתיים כשאתה תתחתן או כשאתה תתמסד אז זה על אותו מודל כי יש הרבה אנשים שאתה מגיע אליהם לייעוץ או לפסיכולוג או כאלה והמטרה שלהם זה ש באמת אוהבים אותך ורוצים את טובתך ושרוצים פשוט שיהיה לך טוב ולא שהתהליך יימשך עד הנצח. אז מה ענית לו?
קובי: לא הבנתי.
עשהאל: מה שעניתי לו זה שאני קודם כל פתחתי בזה כמו שאמרתי שאני לא מכיר את הסיטואציה ואז אמרתי לו שבגיל שלו הוא היה בן 26 אני גם הייתי כמוהו אחד לאחד אבל ניסיתי להגיד לו תראה והצבעתי לו על בחור אחר בן 45 שהוא היה נראה לי אפילו יותר תותח משנינו אבל לא משנה אמרתי לזה בלב בטח שהוא היה בגילי הוא היה פי אלף יותר קליבר ממני וממנו הוא שיתף הבחור בן 45 על זה שבשלב מסוים בחיים מגלים שאתה כבר לא יכול לעשות הכל כאילו כשחשבת שאתה יוצא מהצבא אתה באיזה תחושה שהכל קטן עליך הכל עכשיו גם הבחור הזה אמרתי לך לפני זה מישהו דיבר בן 23 אתה היית צריך לראות איך הוא דיבר עם אש בעיניים אמרתי לעצמי בלב בואנה זה אני לפני אבל היום אני יכול להגיד לך נתתי לך דוגמה גם שאם לבת שלך יש סרטן מתקדם אז אתה כבר לא יכול לעשות הכל פשוט אין לו שום סיטואציה כי הוא בן 23 והשתחרר עכשיו מהצבא שהוא בכלל יכול לעלות על דעתוישהו שהוא לא יצליח להתמודד איתה בצורה טובה, כי ככה גם אני הרגשתי, כי רמת ההתמודדויות שלו היא הרבה יותר נמוכה, כי הוא רווק בין 23 וזה אחרת.
קובי: לא,
עשהאל: וגם היום מבחינתך ללכת למסאז' או לחופשה והכול, זה חלק מהמשחק, כאילו, זה לא בזבוז זמן. חד משמעית. עצם זה של לעשות את זה, זה המהות. זו הדרך, והעושר נמצא בדרך, לא במטרה הסופית שכל פעם הקונוס הולך קדימה, ואתה אפילו לא שם לב שהקונוס הולך קדימה, הלו, אני זוכר את עצמי אומר לעצמי, בואנה אם יהיה לי 10,000 בחשבון, זהו, אני כאילו בטופ שלך, איך מגיעים ל-10,000 בכלל כשמשלמים לך 3 בשקל על חמצוצים? יעני, זה בכלל לא ריאלי. והיום אתה עושה עסקה של 10,000 ביום, ואתה אפילו לא מתרגש מזה. כאילו, אין מה לעשות, זה חלק מההתפתחות.
קובי: אז כאילו,
עשהאל: מה שבעיקר רציתי להגיד לו, שאני אתן לו את השני סנט שלי, שמצד אחד אני חושב שבגיל שלו, בסיטואציה שלו, זה נכון לו להמשיך לרצות כל שנייה ביום לנצל, אבל גם שייקח בפרופורציה ובחשבון, שבשלב מסוים אני ממליץ, או אני משתף אותך מהחוויה שלי, שכדאי לך להתחיל לעשות גם את ה-fade out מהדבר הזה.
כי מתישהו אתה כבר מספיק יודע שאתה במסוגלות גבוהה, שזה כבר לא דורש את כל כמות השעות והטירוף והאמוקלה לעשות ולעשות ו… כאילו, הרבה פעמים רמי לוי בא ומנהל חברת ביטוח ועושה רווחים מדהימים ב-10 דקות בחודש, כי הוא כבר בסקיל מספיק גבוה, שיכול להרשות לעצמו 10 דקות, ואז 50 דקות הם עושים צחוקים בג'קוזי ווואטאבר. אז זה כאילו מה שעניתי לו. והיה שם עוד בן אדם, מי שהייתי בחדר, רמי, נראה לי קראנו לו, שוואו, שהוא שיתף כאילו חשמל, זה היה השיתוף הכי יפה לדעתי בסדנה.
הוא שיתף על פחד מאוד מאוד גדול שלו ועל חרדה שהוא קיבל, וכאילו באמת, שיתף שיתוף שיתוף, מה שנקרא. ואז אני שומע אותו מדבר. עכשיו, אני והוא דיברנו כל הלילה, כל יום עד 3.5 בבוקר, במקרה הטוב, וגם ב-3.5 אמרתי לו, תקשיב רמי, בוא שנינו נעשה חוק רגע, ששנינו עכשיו סותמים ונרדמים, כי עוד 3.5 שעות צריך להתעורר, וכבר פחות מ-3.5 שעות שינה, נראה לי אנחנו כבר נהיה בבעיה, וביום השני, גם אמרתי לו, שיכול להיות לילה לפני זה לא ישנו, ואם עכשיו גם לא נישן, אז אנחנו כבר לא נקום לסדנה, אנחנו לא נהיה בפוקוס בכלל. אז כאילו היה לנו מלא על מה לדבר, אבל למה? כי רמי הוא כמו בר, אחד לאחד, פשוט בבן, זה הכל, איזה כיף לאשתו.
קיצר, אז, הוא בן, והוא משתף על התמודדויות שיש לו, והדבר היחיד שהדהדתי לו ואמרתי לו זה, אתה יודע, כמה שזה נשמע לך סוף העולם, שאתה מגיב ככה, ואתה מגיב ככה, ואתה מגיב… המון פעמים אשתי באה, ובמילים אחרות שואלת אותי, למה אתה לא רמי? למה אתה לא רגיש כמו רמי? למה אתה לא מרגיש את קשת הרגשות של כל החיים כמו רמי? למה אתה לא מכיל אותי? למה אתה לא מפחד משום… למה אתה רובוט? כל מיני כאלה דברים, שהוא הצד השני. והוא פשוט לא רואה את כל הדברים המדהימים שבו, כי אני החלטתי להתחתן עם מישהי שיותר דומה לרמי מאשר לעשהאל, ורמי מציג את הדברים כאילו הוא היה רוצה להיות עשהאל. אתה מבין איזה דפוק זה? זה קצת כמו איזה משהו מצחיק שהיה לי. לאחרונה פגשתי מישהו שהוא כהן בעצמו. אז הוא אומר לי, הוא אומר לי, בואנה מה, אתה לוי? אני לוי מסתבר. יש כהן לוי ישראל, למי שלא יודע, מנותק כאילו, לא יודע, לא יודע מי לא יודע דבר, יש כאלה כנראה שלא יודעים. אז יש כהן לוי ישראל, זה עלייה לתורה וכל זה. אז הוא אומר לי, בוא'נה, אתה יודע, יש הרבה יותר לוויים מכוהנים, זה הרבה יותר נדיר. אז אמרתי לו, שלא נראה לי, שדווקא להפך, נראה לי שבאופן עובדתי, לא בטוח, קיצר, אבל למה אתה חושב שיש יותר לוויים מכוהנים? כי כשאתה מגיע לבית כנסת כל יום, וקוראים בתורה לצורך העניין, אז כששואלים כהן, אז תמיד יש כהן, כי אתה הכהן. אז אתה לא שם לב מתי אתה עולה ככהן, ואז זה אומר שחוץ ממך לא היה אף כהן. אבל כשאתה מגיע לבית כנסת ושואלים, יש לוי? אם אין לוי, אז מעלים ישראל, ואז אתה אומר, בוא'נה, אין לוויים במקום הזה. תזכיר לי, באיזה סיטואציה מעלים לוי? נגיד עכשיו מעלים ביום שני וחמישי, יש שלוש קוראים שמחלקים את זה לשלושה חלקים, ואז יש כאילו, הראשון צריך להיות כהן, השני צריך להיות לוי, השלישי צריך להיות ישראל. אז שואלים, כהן? אז אותו בחור אומר, אני, כאילו או שיש מישהו אחר או שהוא.
אין סיטואציה אי פעם בחיים שלו שהוא היה בבית כנסת ושאלו כהן ולא היה כהן. גם לבירכת כהנים, תמיד אתה רואה כהנים. לכן הוא תמיד אומר, הוא באיזו תחושה ש… לא, כהן אין כזה, כאילו, מה שנקרא כהן… יש הרבה. לוי זה כאילו יותר נדיר, כי לפעמים אין לוי. הוא לא קולט שזה לא נכון, שזה אותם מספרים, פשוט הוא בפוזיציה שהוא מכיר את להיות כהן, הוא לא מכיר להיות לוי, ואז בכל סיטואציה שהוא נמצא, הוא הכהן.
אז כאילו גם אותו רמי, הוא לא מצליח להיכנס, הוא לא מצליח לראות את הדברים שיש המון אנשים שההתמודדויות שלהם, איך אמרתי לו? אתה לא יודע מה זה להיכנס כל חדר שני בחיים שלך ולא מסתדרים איתך. אתה לא יודע מה זה בכלל, אתה יודע, אתה שולח התנצלויות כמו שהשמעתי פה בפודקאסט? נראה לי בחיים שלו הוא לא מתנצל, כי הוא לא צריך להתנצל בפני אף אחד, כי הוא לא אימפולסיבי כמו האנשים שהוא רוצה כביכול להיות. אז נכנסתי אותו פשוט לפרופורציה בקטע שאמרתי לו, רמי, אתה הכי אלוף בעולם. אני התחתנתי עם מישהי כמוך בבת, מישהי ממש כאילו. כנס לפרופורציה רגע שאתה, אז סבבה, זה גם בא על הדרך עם התקף חרדה פה והתקף חרדה פה, אבל זה לא מגדיר אותך, זה לא הופך אותך לפחות, להפך, זה הופך אותך ליותר. אשתי שואלת אותי למה אני לא מרגיש את מה שאתה מרגיש. אתה יכול לספר את החבר המשותף שלנו, שבדיוק ההפך, הוא מנסה כאילו להיות אותה, והוא משלם על זה מחירים. נכון, נכון, צריך להיות מישהו ולהשלים עם מישהו. נכון, לא ניכנס לזה, אבל נכון, בסוף אני טוען שהסיפור הוא קבלה עצמית. הסיפור הוא בסוף להבין, כל אחת וכמות השנים שהוא צריך כדי להגיע לשם, שבסוף השיר של ארתור זה כל הסיפור בחיים, ובגלל זה גם כשהסדנה התחילה מהמשפט של יוסי, ישר שמתי 13 סימנים קווים למטה, שכאילו זה ההתחלה והסוף של הסדנה, של די לצרה בשעתה, תהיה בטוב, אתה כל כך בטוח, שאתה ככה, אתה ככה. אחי, עכשיו הכל טוב? תהיה שמח, בוא תתעסק בהווה. אתה אוכל קוביית שוקולד? תאכל קוביית שוקולד, תתרכז שנייה בטעמים. אתה יודע, בן אדם הולך ומפרק קופסה שלמה של שוקולד אפילו לא שם לב שהוא פירק קופסה שלמה. מישהו אחר מקבל רק קובייה אחת, חותך אותה ל-16 קוביות קטנטנות, נהנה כל היום, מבסוט, חושב.
זה מטורף, זה כל הזמן ככה, זה גם עם הקטע עם מה שאמרתי לפני זה על הכסף. בן אדם אחד מרוויח 10,000 שקל בעסקה, וזה לא מעניין אותו, הוא לא שם לב אפילו שהוא עשה עסקה. יש מישהו אחר שכל החלומות, כל פסגת השאיפות שלו, כל הזה, זה לעשות 10,000 שקל. ושהוא עושה 10,000 שקל הוא בשמחה פי מיליון מהבחור שעושה את זה כל יום. אז גם הקטע הזה של הלהיות שמח בחלקך, להשלים עם עצמך, אתה לא צריך לנסות להיות דומיננטי אם אין לך רצון טבעי להיות דומיננטי. אתה לא צריך לכעוס על עצמך שאתה נמנע מעימותים אם זה האמת שלך, כי אתה מרוויח כל כך הרבה, כי כשאני נכנס לעימות, כי יש לי איזה קוף מטומטם, לא יודע מה הסיפור,
קובי: איזה,
עשהאל: אני עף על זה, בסדר, אין לי בעיה. שאתה אימפולסיבי כזה, וזה, וכי, למה אני עף על זה אגב? כי זה מביא, יחד עם זה, זה מביא לי עוד מלא דברים טובים לחיים שלרמי אין. אז כאילו, בסוף כל אחד צריך לראות את הטוב, לראות את הצד, את חצי הכוס המלאה. כל אחד הוא מדהים, כל אחד יש בו משהו מאוד מאוד יפה. איך אמרתי במעגל? כל אחד כאן כוכב. אין פה אף אחד שהוא שחקן משנה בסרט של עצמו. כל אחד פה כוכב. אז כאילו, לראות את הדברים בצורה הזו. אז כתבתי ככה, תשובה שלי לרמי, הפחדים שלך, התומך שבך, זה מה שהופך אותך להיות אתה, ויש לך ערימות של דברים שהשגת בחיים בזכות זה. אתה אשכרה מצליח לחוות את כל קשת הרגשות. כאילו, זה משהו שהוא גדול.
אגב, אנשים כמו רמי לא מצליחים לעשות מיינדפולנס. קשה להם יותר לעשות מיינדפולנס, למשל ממני וממך. כי הם, הם מצליחים ליהנות מהרבה פחות ריגוש, והרבה פחות, ואז כאילו, הם לא מבינים למה צריך בכלל מיינ… כאילו, מבחינתם, מגועים ברכיבי. כן, מבחינתם הכל בסדר. לא שאין להם מחשבות, פשוט עם המחשבות, ועם הקשיים, ועם ועם ועם, הם פשוט ממש בטוב. הם לא צריכים, יכולים לשבת מול הים חמש שעות ולהגיד לך, הים הושלם. ואתה כזה, כאילו, חמש דקות? כמה זמן? חמש שעות. אתה כזה, מבחינת, אתה חמש שעות יושב ומסתכל על הגלים באים ומתנפצים? כן, היה כיף. כזה, וואו, אני חושב שכמשימה למרוץ המיליון לא הייתי יכול לשבת ככה חמש שעות. באמת, חצי גם לא. אבל הם לא רואים את זה. מבחינתם, מה עשו את זה? טבעי, מה הבעיה לשבת וליהנות מה?
לאחר מכן יצאנו להליכות בזוגות. כל זוג דיבר על נושא מתחלף במשך חמש דקות, ואז החלפנו זוגות, היו שיחות מעולות. עם איש שי, שזה הבחור של הבית ספר, דיברתי על בית הספר שהוא מנהל, עם רמי, על איפה אני מרגיש שאני פורח ואיפה נובל, עם דוד, דיברתי על החיים שלו כאיש ביטחון, עם רוני, על דברים שהיו חסרים לי ואיך צמחתי מהם, ואחרי זה חזרנו למעגל. ואז היה מעגל סיכום, והסיכום שלי הוא היה כזה. אחד, כל אחד במעגל הוא כוכב בחיים שלו. לא היה אחד במעגל שלא היה לי שיח ואינטראקציה עמוקה איתו. 2. אני מאחל לעצמי להיות יותר פתוח לרעיונות וקווי מחשבה חדשים ושונים משלי. 3. אני מתנצל אם פגעתי במישהו לאורך הסדנה, ומודה על כל שיחה, התעניינות, רעיון או פרגון שקיבלתי מכל אחד ואחד. 4. אשמח להישאר בקשר, ואם אני יכול לסייע למישהו איכשהו, יותר מאשמח.
עשהאל: 5. שים לב, לא יאומן. מסתבר שמי שמימן את הסדנה הזו, שהוא ממש התעקש שזה לא ידובר ולא יסופר, אבל אני טוען שמישהו שבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו, ומי שמחפש את הכבוד, הכבוד בורח ממנו. אז אני כן רואה לנכון להגיד את הבן אדם ולהרים לו ולעשות כל שביכולתי כדי שאנשים כן ידעו את זה, שברגע האחרון, דקה האחרונה של הסדנה, האסף, המנחה, בא ואומר, תשמעו, התלבטתי אם להגיד את זה, אני גם ברוב המחזורים עד היום לא אמרתי את זה, אבל אני חושב שכאילו אני חווה אותו, כאילו, ורואה את הרוח עשייה וכמה הוא צנוע וכמה הוא רוצה וכמה, שאני חייב כאילו להרים לו על זה. מי שמימן את המחזור הזה יחד עם עוד 5 מחזורים לפני, ואנחנו מדברים פה על מאות אלפי שקלים, זה עומר אדם.
קובי: זאת אומרת,
עשהאל: עומר אדם היום תורם המון כסף לעמותת דובדבן בכמויות מטורפות, ומממן כל מיני פעילויות שעוזרות למילואימניקים ולסדירניקים ולאנשים שכבר סיימו אפילו את המילואים שהם בוגרי דובדבן, והוא עושה את זה בעילום שם ובסודיות מסוימת, ואני חייב להגיד שגם אם היית אומר לי, תן 200 שמות מי שאתה רוצה, לא הייתי אומר לא את השם עומר ולא את השם אדם, כי לא הכרתי אותו ככה, אבל זה היה באמת באמת וואו. אז אמרתי 5, שזה מדהים בעיניי שעומר אדם מימן את כל סדנאות האקסטרים של ה… סדנאות החוסן של העמותה, והיה עוד איזה משפט יפה שמישהו אמר שם, אז גם הוספתי אותו בסיום, שהוא אומר ש… כאילו סיכום של מישהו אחר, הוא אמר שגם מכונית מרוץ פורמולה הכי מהירה, הכי מדהימה, תוך כדי המרוץ, בין אם אתה יודע ובין אם לא, היא יוצרת לאיזה שתי שניות, מחליפים לה את ארבעת הגלגלים בזמן של 2-3 שניות, והיא ממשיכה.
זה רק מראה שגם הבן אדם הכי מוכשר, הכי מהיר, הכי חד, הכי הכל, גם הוא לפעמים צריך לעצור לשנייה למלא מצברים ולהמשיך את הנסיעה שלו, שמאוד מאוד אהבתי את העניין הזה. אז זה ככה, זו ככה המחברת שאני כתבתי לעצמי את הדברים. היה חשוב לי גם להקריא מהמחברת, כי יכולתי להגיד את הכל גם בעל פה, ולא הייתי, אני חושב שהייתי אפילו מביא נקודות שלא אמרתי במחברת, כי לא יכלתי לרשום הכל, אבל ניסיתי גם שמי ששומע אותנו, שגם מקבל את הערך של מה כותבים במחברת כשאני נמצא בסדנה מהסוג הזה. כי הרבה אנשים לא כותבים, כי הם לא כל כך יודעים מה הם אמורים לכתוב. אז זו גם הייתה דוגמה לאיך אני כותב בשפה שאני מדבר, ובנקודות שאני יודע על מה מדובר, והכול, וגם זה שיעור שאפשר ללמוד ממנו. שאלות, תוספות, מה שאתה רוצה, קובי. קדימה.
קובי: אני אהבתי את הכתיבה,
עשהאל: בעצם זה שאתה כותב, ועכשיו אתה מדבר על זה, אתה בעצם עושה עיבוד מחדש של כל הסדנה, ואז חלק מזה יותר גדול יישאר אצלך. נכון מאוד. שזה יפה מאוד. נכון מאוד.
קובי: אה,
עשהאל: רציתי להגיד לך על הנושא הזה של אני מרוויח הרבה, מרוויח קצת, מה אני מרגיש. אתה זוכר את עצמי, אני זוכר את עצמי בתור ילד, כשהיינו הולכים לאכול פלאפל, לדוגמה, זה היה וואו, מטורף,
קובי: כאילו,
עשהאל: פעם באיזה חצי שנה, שנה, היו נותנים לנו פלאפל, והיינו עפים על זה,
קובי: כאילו.
עשהאל: אז זה הכל בהתאם למה שאתה נמצא,
קובי: זה לא, אתה יכול להרוויח 2,000 שקל, 5,000 שקל,
עשהאל: וזה מה שאתה מתרגל, וזה האפול שלך, כאילו. ולמה זה קורה, אבל? למה אתה לא מתרגש, נגיד, היום מפלאפל? כי קל לי מאוד לקנות את זה. יש עוד, נכון. יש גם אופציה, אבל ליהנות יותר מהפלאפל שאתה אוכל היום.
קובי: איך?
עשהאל: איך אני מחזיר את זה לילדות שאני מנהל את זה? הכי פשוט בעולם. אתה לא תחזיר את זה לילדות, בסדר? לילדות זה מגיע עם עוד כמה דברים שהיו בדרך. כמו שאתה אומר, שהיה פחות, התרגשת, זה היה נראה לך יותר בשבילך באותה… אבל יש דרך ליהנות מכל דבר יותר בחיים. אם אתה אוכל פלאפל, תאכל פלאפל, אל תוציא את הטלפון שלך, אל תסתכל, אל תנסה עיוור עכשיו תוך כדי לחשוב על מחשבות עסקיות, מחשבות טורדניות, מחשבות מה יש בבית, מחשבות מה אין לי, מה יש לי, מה אני צריך לעשות, מה אני צריך להספיק, מי אוהב אותי, מי שונא אותי, תוכניות, אשתי, זוגתי, גרושתי, לא יודע מה. מי שאוכל פלאפל ופשוט התעסק בלאכול פלאפל, ייהנה פי אלף מהפלאפל, ועשו איתנו גם ניסיון.
הביאו לנו קוביית שוקולד לכל אחד, ואמרו לנו, אוקיי, תסתכלו על הקובייה, כבר כאילו באמת, כבר איזה עשר דקות, הוא רק עושה לי דרמיון מודרך של שים אותה בתוך הש… ככה, בשיניים, אל תאכל, תוציא אותה חזרה, אתה כזה וואי,
קובי: כאילו,
עשהאל: אפשר כבר לאכול את הדבר הזה? ואז אתה מתחיל להכניס את זה לפה אז הוא אומר לך, תכניס את זה לפה, אל תיתן ביס, אל תיגע עם השיניים, כאילו, רק תהנה מזה. ואז הוא כאילו גם, אתה יודע, הוא מכניס בעצמו גם את הקובייה, אז הוא מתאר גם את החוויה שלו, והוא יודע שזה אצל כולם ככה. עכשיו כאילו פתאום יש את הקפה שנכנס לתוך הטעמים שהוא מתפרץ כנראה, ופתאום הפצפוצים, ויש סוכרות קופצות, ויש פה, ופתאום אתה קולט, יש את עשר דקות, רבע שעה, אוכל קוביית שוקולד. שלא נעים להגיד, אבל כשאני חוזר הביתה, אני אוכל את כל המיליון קוביות, לא יודע כמה שיש בחבילה, ואני אפילו שם, תשאל אותי אחרי זה, רגע, מה אכלת הערב? כלום. כאילו, מה אכלתי? אה, שוקולד? כן, אכלתי שוקולד, כאילו.
קובי: זה מזכיר את אלה שחובבי יין,
עשהאל: ומומחים בזה, כאילו,
קובי: אומרים לך,
עשהאל: יש שיטות, אתה צריך לשים את זה ככה, ולהחזיק את הכוס ככה,
קובי: והכול.
עשהאל: אף פעם לא הבנתי את זה, לא התחברתי לזה. תמיד,
קובי: מבחינתי,
עשהאל: יין זה יין,
עשהאל: אולי יעשה לי גם סאטלה קטנה,
קובי: כאילו.
עשהאל: אני אקח אותך לעוד מקומות שהם בהקשר הזה, שדווקא מאוד מעניין אותי לדבר עליהם, כי לא דיברתי במחברת. לדתיים יש המון המון דברים שהם עושים, וזה בגדר הגאוני בעיניי. זאת אומרת, גם הטקס של היין, שהם מסובבים אותו, והם פותחים את היין, כל מיני בלבולי מוח, בסוף, זה עובד. כי כשאתה מאמין שזה פותח את היין, אז זה פותח את היין. ואם אתה לא מאמין שזה פותח את היין, אז זה לא פותח את היין. זה הכל עניין של תפיסה שלך. עכשיו, מה זה תפילה? מה זה שלוש תפילות ביום? מי כמוך יודע, אתה גם פעם היית מתפלל. מה זה תפילה? תפילה זה מדיטציה.
תפילה זה בדיוק מה שניסו ללמד אותנו בסדנה לעשות. אבל אנשים חילונים לא מתפללים. זאת אומרת שאבא שלי, גם במצב הכי גרוע שהוא היה אי פעם, לא משנה באיזו סיטואציה, יש לו שחרית, יש לו מנחה, יש לו ערבית. והוא לא ידלג על זה גם אם הוא על ערש דווי, איך אני איתך? גם אם הוא על ערש דווי הוא יניח תפילין באותו בוקר. זה מייצר לו איזשהו עוגן להווה, כי בתפילה יש דבר שנקרא מחשבות אסורות. לא דברים של מבוגרים וכאלה, אסור לך לחשוב על שום דבר שהוא לא התפילה.
קובי: עכשיו,
עשהאל: זה עובד על כל דבר, גם אם תעשה לעצמך טקס של הודיה, שאתה אומר תודה על כל מה שיש לך בחיים, זה עובד באותה מידה. כל הרעיון הוא לתת למוח מנוחה מכל המחשבות של העתיד עבר, ולהתעסק רגע בהווה. בהווה הכל סבבה. אומרים שבן אדם שעושה חמש דקות ביום מדיטציה, זה משנה לו את כל היום, כי הוא אשכרה מצליח להבין ולקחת את הדברים בפרופו זאת נכונות. אחי, אתה בחיים? תירגע. אתה כולה פה 120 שנה במקסימום והולך. בוא נהיה בטוב, מה שנקרא, אה.
זה שלא קיבלת מה שרצית, לא הופך את החיים לכאלה תוהו ובוהו ולכזה נורא ואיום. אז יש המון דברים שקשורים לדת, שבאמת אפשר לאמץ אותם לעולם החילוני ופשוט ליהנות יותר בפער. וזה לא… כי זה קצת כמו עם היין, בסוף הוא עושה את זה. אחי, הבן אדם נהנה הרבה יותר מהיין. אני ישבתי עם אנשים שעושים את זה, ואתה רואה איך הוא עף על הטקס. כאילו שהטקס הזה באמת משמעותי או משנה משהו. וגם אם הוא אומר לי שכן, אחלה,
קובי: אחי,
עשהאל: מה שנקרא, זה מצוין. לא, כי הוא מאמין בזה. כן, כן. כמו שאבא שלך מאמין, שהתפילות יגנו עליו. בדיוק, בדיוק. ואז אתה יודע מה האמת היא? שזה באמת מגן עליו.
קובי: נכון.
עשהאל: כי הוא מאמין בזה.
קובי: נכון.
עשהאל: אז זה המצב. אנחנו נסיים בזה. יאריק, תודה רבה שהיית על הטכני וליווית אותנו. קובי, תודה רבה שהיית איתי גם בפרק הזה. ואנחנו נתראה בפרק הבא. יאללה, ביי.
עשהאל: היי חברים יקרים, מה המצב? פרק 81 כבר כאן בפרק הזה אנחנו נדבר על סדנת החוסן שהייתי בה. אז אם עומר אדם מזמין, מי אני שאגיד לא. פרק 81, מתחילים!
גדלתי בשומרון. קשב וריכוז, המון. כדורגל, מקום ראשון. העיקר, לא לישון. אני בן 10 – הלם. סבא עשה קסם. איך בעצם? 12 – שלוקים קרים. מכירות של החיים. המצב אנוש? היצע וביקוש. 13 – פליירים כל היום. בקור. בחום. קברתי בחול. פוטרתי. למדתי. אמון מעל הכול. 16 – קוסם אמיתי. עסק פגזי. 70 אלף שקל בחודשי השיא. קוסם זה לשחק. לשחק זה לשווק. מקל הקסמים התפרק. עורכי דין. התחלתי לשווק. בפודקאסט שלי אשתף מניסיוני, לשווק ולמנכ״ל ממש כמו עשהאל. בלי פילטר או עריכות. אין סודות. שימו אוזניות. פרק של השמחות.
טוב, אז פרק 81. האמת שככה, אני בא באנרגיות טובות. בדיוק חזרתי מסדנה, סדנה מעניינת, סדנת חוסן, מטעם עמותת דובדבן. זו בעצם עמותה שמלווה את הסדיר והבוגרים והמילואימניקים של יוצאי יחידת דובדבן. יוזמה מאוד מאוד יפה. והם מייצרים סדנאות כאלו שמטרתן באמת לעזור לבוגרים ולתת כלים לחיים ושיהיה טוב. ואנחנו בעצם הולכים לדבר על הסדנה. אני גם כתבתי ככה לא מעט דברים, אז תהיה לי אפשרות להקריא מהמחברת. וזה הכל, איתי נמצא קובי. קובי, מה שלומך?
קובי: מצוין.
עשהאל: יופי, יופי. תרים טיפה את הגובה של המיקרופון כדי שיהיה לך יותר קל לדבר. אז בימים, היום אנחנו ביום שלישי. אז בימים שלישי, רביעי, חמישי, שבוע שעבר, אני הייתי בסדנה, זו נקראת סדנת חוסן, שבעצם היו שם 16 חבר'ה, שהם בעצם כולם בוגרי יחידת דובדבן בצבא. ויצא איתנו גם איזשהו פרופסור או דוקטור, בחור בשם אסף, וגם יצאה איתנו עובדת סוציאלית בשם מאיה, שאני חושב שהם עשו באמת עבודה מצוינת, ופעם נוספת אני אומר להם תודה על כך. והסדנה הזו בעצם היא סדנת חוסן, שבעצם תפקידה ללמד את הבוגרים, כל אחד בשלבו בחיים, בעצם איך להיות יותר בטוב ויותר בחוסן נפשי, וכאילו ממש להעביר את החיים בצורה טובה, ולא להילחץ מכל דבר, ואיך להתמודד עם מצבי לחץ, ואיך להרגיע את הגוף, ועוד ועוד. אז סתם עניין אותי קודם כל, קובי, איפה פוגש אותך העניין הזה? אתה בדרך כלל לחוץ? אתה לא לחוץ, אתה… איפה אתה היית שם את עצמך בסקאלה של הצורך בסדנה כזו? מ-1 עד 10-11. אני חושב שזו סדנה שכל אדם היה ממש שמח להיות אותה. כשחזרת, היית פשוט באורות, נכנסתי לך לחדר במקרה, ופתאום הייתי אסאל באורות כזה, כאילו, אחר לגמרי, רואים שעברת איזה תהליך, ונראה לי שכל אדם היה שמח, כאילו, לעבור את מה שעברת, סיפרת לי כזה בקצרה, ורק לקנא. אז כן, האמת שבאמת חזרתי בטוב, גם הרגשתי שזה היה מאוד מאוד מועיל, וגם הרגשתי שהייתה איזה מין הסכמה קולקטיבית, כשכל הקבוצה הרגישה שזה הועיל לה. זאת אומרת, זה לא היה משהו שהוא אישי שלי, ראיתי אנשים שם באמת ממש עוברים תהליך מאוד מאוד יפה.
בוא נדבר רגע על איך הסדנה קשורה לעסק. אז מי שיודע ומי שלא, לא משנה אם הוא עובד עם הקהל בארץ, הקהל בחו״ל, זה באמת לא העניין, לעבוד זה תקופה לחוצה, בסדר? כאילו, לקיים עסק, לנהל לקוחות, לתת סרוויס, כאילו, לישראלים עוד. זה כאילו, באמת, הקצה של כמה לחץ בן אדם יכול שיהיה לו בחיים. וברגע שאין לנו את הכלים להיות בקור רוח ולהירגע ולהצליח לראות את המציאות במשקפיים קצת יותר נקיות וקצת יותר בצורה הגיונית ולהיות בטוב, אז הרבה יותר קשה לנהל עסק בצורה הזו. ואני בתור בעל עסק, ככה באמת הציעו לי להצטרף לסדנה הזו ממש, באמת, שלושה שבועות, שבועיים לפני, ואמרתי לעצמי בלב כזה, וואו וואו, אני בתקופה ממש לחוצה, ואז הדבר השני שעלה לי לראש זה, מתי אי פעם לא הייתי בתקופה לחוצה, ב-11 השנים האחרונות שהעסק קיים. אז אם אני כאילו, זה קצת מתחבר לפרק האחרון שעשינו, לדעתי, שאם אני אגיד על דברים, לא, עכשיו זו תקופה לחוצה, אני לא אעשה כלום. ולכן, מה שנקרא, בגלל שזו תקופה לחוצה, כדאי שתצא לסדנה מהסוג הזה, כי זו סדנה של איך להתמודד בסופו של יום עם מצבי לחץ. אז ככה, מאוד מאוד נהניתי. גם אחרי הסדנה, אני מבטיח לך שימשיך הלחץ, פשוט כנראה נתנו לך שם כלים להתמודד עם זה, או סתם לפרק לחץ ולהטעין את זה מחדש. נכון, וגם הרגשתי שהסדנה, המון חבר'ה סביבי, הרגשתי שהם שומעים את הדברים האלה פעם ראשונה. ואצלי, זה היה ממש כמו המשך של המון המון התעסקות שלי בנושאים האלו לאורך השנים האחרונות. אז כאילו, הייתה איזו תחושה שאני המתקדמים, באמת, כאילו, נגיד אם עכשיו עשינו תרגולים של מיינדפולנס למשל, אז לי זה היה מאוד קל, כי מה הוא עשה, 11 דקות? כאילו, זה קשקוש, אני היום עושה מיינדפולנס שעה ורבע גם, ולא יוצא מהעוגנים שלי. אז כאילו, 10 דקות, 11 דקות, היית צריך לראות אנשים שם לא מצליחים לשבת 5 דקות, ועם קצת תרגול, ואיך שאני חווה את הדברים, ויש כמה שנים שאני כבר מתרגל את זה, אז לי זה היה מאוד מאוד קל. אז הרגשתי שזה כזה כמו חזרתי לאיזה כיתה ב' כזה, שאני כבר סיימתי את התיכון בהקשר הזה, שזה באמת היה נחמד. קיבלתי גם פרופורציה קצת על כמה התקדמתי בנושא, כי רק כשראיתי אנשים מתחילים בזה, אז הבנתי כמה אני התקדמתי בשנים האחרונות, והכל גם באמת במקרה. אתה זוכר שנסענו לסיני? בטח. אז שם נפגשתי עם הדבר הזה. כאילו, אני במעבר באילת, הייתי צריך לבחור ספר, בחרתי סתם ספר, הוא אומר לי, יש לך עוד אחד מתנה בשקל או משהו כזה, ומי שם הכל התחיל בסיפור הזה, אז זה ככה באמת נחמד. אגב, בסיני אפילו לא פתחתי את הספר, רק אחרי הקיצר הזיות, זה באמת התגלגל בצורה קוסמית כזו או אחרת. לפני שאני מתחיל להקריא קצת את הסיכום שלי של הסדנה מהמחברת, יש איזה משהו שאתה היית רוצה לשאול, להתייחס? משהו מקדים?
קובי: לא, היה מעניין, שזה לא היה חבר'ה שלך מהיחידה. ושמחתי על כך.
עשהאל: ששמחת על כך, זה היה חבר'ה אחרים. ואותי דווקא התעניינתי בקטע החברתי, איך הסתדרת איתה, מאיך היה השילוב, הרי זה לא כזה טבעי, פתאום מביאים לך מכל הגילאים, מכל הצורות. וזה לא החבר'ה היחידים שאתה רגיל אליהם, שכבר עשית איתם סדנאות, עשית סדנה בחול ענקית.
קובי: נכון.
עשהאל: עם החבר'ה שלי מהסדיר. אז מאוד מעניין אותי מה היה שונה, כאילו, בהרגשה שלך, בפעילות? אתה יודע, זה קצת כמו הכדורגל שאני משחק. כשאני הולך ומשחק עם הקבוצה שכבר כולם מכירים ואני מכיר אותם, אז זה דבר אחד. אבל כשאני הולך ומצטרף לקבוצה שאף פעם לא שיחקתי איתם, אני נהנה הרבה יותר. למה? כי אין את הדעות הקדומות. ואני לא יכול, נגיד, לא למסור לשחקן, כי אני יודע שהוא גרוע. כי אני לא יודע אם הוא גרוע או לא, אז אני מוסר לו, וגם כנל הפוך, הם מוסרים, כי הם לא יודעים אם אני טוב או לא, ומגלים את זה תוך כדי משחק. כשאתה משחק עם אנשים שאתה כבר משחק איתם מלא זמן, לפעמים אתה רואה בן אדם שכל רגע מאבד את הכדור אז לא בא לך למסור לו וגם עוד לא התחיל המשחק, הם שמים אותי עם אותם אנשים שהם גרו, כאילו חלקם באמת לא בכיוון, ואז עוד לא התחיל המשחק, אני כבר באנרגיה שהפסדתי. אז הרבה פעמים לבוא למשהו שהוא חדש, שאף אחד לא מכיר אותך, זה דבר מאוד חיובי, וזה נקרא סדנה הטרוגנית, שזה בעצם אומר שאף אחד לא באמת היה באותו מחזור של מישהו אחר, וככה גם היה, אני הכרתי שם בקושי שני אנשים מהמילואים, וזהו. את רוב האנשים לא הכרתי בכלל, אבל אני חייב להגיד שכשעשיתי את הסיכום, וגם רשמתי את זה, באמת, הרגשתי שאני זוכר את השמות של כולם בעל פה, שאין אחד שלא יצא לי לעשות איתו שיחה עמוקה, לא שיחה של מה נשמע, איך אתה מרגיש יופי, אלא שיחה שבה הגענו לרבדים ולעומק ושיתוף כזה, אפילו חלק מהדברים מאוד רגישים, והרגשתי נפלא, פשוט, כן, אני לא אשקר, היה גם נוכח העניין הזה, שאנשים כן, הם התנהגו כמו אנשים שמגיעים להכיר אנשים לשלושה ימים. זאת אומרת, שגם אם עכשיו היה לי קונפליקט עם איזה מישהו שם, נגיד, והוא גם היה דומיננטי מאוד אפילו, אז לא נכנסו לקונפליקט יותר מדי. כאילו, הבינו, שמע, אין מה לריב, או אין מה להתחיל עכשיו לעשות פה באמת להתייחס לבן אדם כמו שהייתי רוצה להתייחס, כי זה כולה שלושה ימים, אז בוא נעביר אותם בטוב, זה כזה קצת כמו איזה דוד שאתה רואה פעם בחצי שנה, אז אתה לא, עכשיו תתחיל לריב איתו על ביבי לא ביבי, או על שמאל ימין, או על… אתה אומר, פשוט, בוא נהיה בטוב, עזוב אותך, גם ככה אנחנו מתראים פעם באף פעם. לעומת זאת, אם עכשיו אתה במשרד, עובד עם מישהו שאתה רואה כל יום שמונה-תשע שעות ומפריע לך שהוא מוריד, לא יודע מה שאני ממציא, שהוא מוריד נעליים וזה עושה ריח מסריח, אז אתה לא תגיד, טוב, שלושה ימים, לא נורא, יאללה. אתה אומר, וואללה, אני פה כל השנים עכשיו איתו, כדאי לדבר איתו.
קובי: זה ההבדל בין סטוץ לזוגים.
עשהאל: נכון, נכון, זה ממש ככה. כן. אני אפילו לא רוצה להגיד מה יותר טוב, זה פשוט ההבדל. והאתגר כאילו יותר קשוח, לא? בהמשך לשיחתנו אתמול או שלשום, שלשום, שהמחויבות או תהליך שהוא רפטטיבי, שקורה יותר מפעם אחת, זה בעיניי הצלשת הרעש, זה יכול לייצר את ההרגשה הכי טובה, וזה גם יכול להיות הקושי הכי גדול, שמשהו בהתמדה ולא פעם אחת, שאתה מתחייב למשהו, שאתה מתמיד בו, שזה לא רק אם בא לך, זה בדיוק ההבדל. אז אני מתחיל להקריא מהמחברת, ואני אעצור ככה בנקודות כאלו ואחרות, ואם תרצה לשאול משהו, אז בכיף.
קובי: אוקיי.
עשהאל: אז ככה, 17 לשני 26. בשעה 9 הגעתי למלון, שזה מוקדם, ביקשו מאיתנו להגיע בשעה 11-20, אם אני לא טועה, אבל אני אמרתי, לא, אם אני כבר לא מגיע לעבודה באותו יום, אז זה קצת כמו חתונה, אני לא מגיע לחתונה בחופה, אני מגיע מתי שרשמו שצריך להגיע לקבלת פנים, וזה תמיד אני הראשון, אבל אז אני נהנה מכל האירוע. אז אמרתי, אני רוצה להגיע ממש מוקדם, ותראה איזה יופי. היינו ביערות הכרמל, במלון מאוד מאוד מוצלח, ואני מגיע לשם ב-9 בבוקר, ואני אומר לזאת בקבלה, היי, אני רוצה להיכנס לארוחת בוקר. היא אומרת לי, מטעמי אתה? אני אמרתי, אני מהחבר'ה של הסדנה, של עמותת דובדבן. היא אומרת לי, בסדר גמור, זה 200 שקלים. אומר לה, אח, לקחי אשראי. לפני שהיא לוקחת לי את האשראי, היא מרימה טלפון לבן אדם האחראי, או משהו כזה. אומרת לו, היי, יש לי פה מישהו מהעמותה, הגיע עכשיו, רוצה להיכנס לארוחת בוקר. אז הוא אומר לה, תכניסי אותו ואל תגבי לו תשלום. כל כך אהבתי את זה, לא כי חסכתי פה 200 שקל, אלא כי כאילו הם במוד של נתינה. הרי כנראה שהמלון, הוא מקבל כסף, אבל כנראה שהוא מקבל פחות כסף ממה שהוא מוכר חופשה לבן אדם רגיל. ובגלל שהם במוד של וואלה, לתת למילואימניקים, לתת לאנשים שעשו שירות משמעותי, אז הם מנסים למצוא את הדרך לתת לך כמה שיותר, לא כמה שפחות או מה שרשום בחוזה. זה קצת מזכיר את השיחה שהייתה לנו לפני יומיים, שהחבר'ה של קרן, שהם נותנים לה עוד 6,000 שקל על עוד טיפולים כאלו ועל עוד פעילויות, בן אדם יותר ממש מגיע לו כי אתה רוצה בטובתו, כי אתה אוהב אותו, כי אתה רוצה שזה יסתייע ושלא רק לפי מה התחייבתי ומה אני חייב, אז עפתי על זה. אז נכנסתי לארוחת בוקר, באמת היה נחמד, נתנו לי להיכנס לארוחת בוקר ללא עלות, ואז ירדנו לאולם ארז. קישקשנו ככה חבר'ה שהתחילו להגיע לסדנה לפני הזמן והכל, ואגב, מאוד אהבתי את זה גם שכשאני הגעתי לשם וראיתי אנשים פעם ראשונה, אז כולם היו באווירה כזה של באים להכיר, מחפשים את השיחה, כאילו אנשים לא היו בטלפונים, אתה מבין? אנשים ממש דיברו, ועל השנייה הראשונה נכנסתי לאיזה מעגל כזה, היי, מה נשמע, מה קורה? הרגשתי טוב. ובשעה 11 בעצם התחלנו, התיישבנו באיזשהו מעגל, מעגל של כיסאות, והתחלנו איזשהו סבב. יוד, אני אנסה לצנזר את השמות, או כאילו שזה יהיה קצת יותר הגיוני, אבל יהודה גם פה, וגם עוד בחור מהמילואים, שאיכשהו אני אף פעם לא זוכר את השם שלו, ואז כשהתחיל הסבב, אז מסתבר שקוראים לו יוסי, והוא עושה איתי מילואים, ואני כל פעם אומר לעצמי, איך אני יכול לזכור את השם שלו, ואני לא רוצה לזכור את השם שלו, אבל הוא גם היה. ואז בעצם התחלתי, אנשים התחילו לספר על עצמם, אז קודם כל, אני אישית, ששאלו אותי, אני כתבתי את זה, אז אני אלך לפי הסדר במחברת. אז היה שם בחור בשם, כאילו התחילו להריץ שמות, וכל מי שפחות עניין אותי, אז לא התייחסתי. אבל אז הגיע בחור בשם ישי, בשלושה קווים תחתונים, מעניין ליצור איתו קשר, למצוא את הדרך לעשות איתו שיחות במסע הזה, בסדנה הזו, כי הוא אמר, אני עוסק בתחום החינוך, אבל איך שהוא אמר את זה, ואיך שהוא נראה, והרמה של הבן אדם והכול, הרגשתי שהוא לא עובד סוציאלי, אלא שהוא מנהל של משהו, שיש לו תיכון, שיש לו בית ספר, שיש לו ישיבה, שיש לו משהו יותר רציני. אז אמרתי, אני חייב לדבר איתו. היה עוד בחור בשם עמרי, שהוא איש מכירות, בן 23, אבל רשמתי את זה כי הוא דיבר בנחישות מסוימת, שהזכירה לי את עצמי בגיל 23. כאילו, ממש ראית בן אדם שהוא בשיא של הכוח שלו, של העשייה שלו. הצוות המלווה עם אסף ומאיה, כמו שאמרתי, הייתה שיחת פתיחה, ואז הייתה הפסקה קצרה, ורשמתי לעצמי שלא פתחתי את הטלפון בהפסקה. לא בכוונה, פשוט לא יצא, כי זה לא עניין אותי, כי רציתי לדבר שם עם אנשים.
ואז בעצם נתנו לנו הסבר של לחצים ודאגות, זה או מחשבות על העבר או על העתיד. בהווה הכל טוב, שזה בעצם החלק של המיינדפולנס, שכל הזמן, ללא הפסקה, יצורים מפגרים לגמרי, אנחנו גם בעסקים, גם בחיים האמיתיים, אפילו לקראת השינה חלקנו, כל היום מחשבות על או קדימה או אחורה. עכשיו, זה קצת מצחיק, כי ההווה, בן אדם עכשיו נגיד יושב במעגל, הוא לחוץ מזה שאולי הוא נגיד היה לו רעיון עבודה באותו שבוע והוא מחכה לתשובה, אז הוא כל היום במחשבות, מה, מתי יגידו לי כבר תשובה שכן או שלא, מה אני אעשה אם יגידו לא, מה אם אני אעשה אם יגידו לי שהתקבלתי ו… עכשיו, כאילו, אחי, אתה יכול להמשיך להיות לחוץ ככה עד 120, אבל ההווה כרגע בזמן אמת, הכל טוב. אין לך איך להשפיע על הסיטואציה, אתה במלון, יש לך אוכל טוב, יש לך חברים טובים, יש לך תוכנית, אין מה להיות לחוץ, כאילו. כל הלחצים שלנו, כל המחשבות הטורדניות והכול. זה הכל על בסיס או שאתה חושב על דברים שהיו בעבר, או על דברים שאתה חושש מהם בעתיד. אז ככה התחילה הסדנה, וכבר ברגע שזה התחיל מזה, אז אמרתי לעצמי כזה, או אני הולך להיות טוב בזה, כי אני מאוד מקפיד על הסיפור של לחיות את ההווה כבר הרבה מאוד שנים, וזה גם כל כך משפר לי, שיפר לי את החיים, שאני אומר לעצמי בלב, בוא'נה, יש פה אנשים שלא מכירים את זה, איך אין בגרות במיינדפולנס, זה כאילו הזיות. אני יכול להבין את העבר, כאילו, אבל את העתיד, אז למה אתה לחוץ בעסק? אתה חי רק את היום, מה התאריך? זה הקטע אבל שאני לא לחוץ בעסק, אני מתכנן את העתיד שלי בעסק, אבל לא בזמן שאני לא בעסק. אם עכשיו אני בבית, במרפסת, זה הגיוני לתכנן את ההמשך של העסק? כן, אתה דואג לעסק, מה זאת אומרת? אתה עושה המון המון פעולות כאילו בשביל העתיד של העסק. מצוין, אז אם עכשיו אני נכנס למוד ששעה של עשייה, עשייה, לא מחשבות, עשייה, שאני עכשיו דואג למה אני רוצה בשנה הקרובה, מצוין, אז זה מה שאתה עושה בהווה. מתי אנשים עושים את המחשבות האלה? שהם רואים טלוויזיה, שהם בשיחה עם חבר והיא לא מעניינת אותו, שהם משחקים כדורגל והם מחכים בחוץ, שהם רואים טלוויזיה ולא מתעניינים, שהם תמיד עושים משהו אחר, ותוך כדי הם חושבים על המחשבות של העסק. אם עכשיו מה שאתה עושה זה רק דואג לעסק, אז אין שום בעיה, כי אתה בהווה, ההווה הוא שאתה דואג להמשך של העסק. אבל רוב הפעמים אנשים עושים את הדברים האלה לא כשהם במוד של עשייה, אלא שהם פשוט עושים משהו אחר, ותוך כדי הם בכלל לא במקום שהם נמצאים, אלא הם בראש במקום אחר. זו רמה מאוד גבוהה. יש לנו חבר משותף, אני לא אגיד את השם שלו, שאנחנו יכולים להעביר ערב ובית של מישהו וליהנות והכול. אנחנו מדברים על נושאים בכלל לא קשורים לכסף והכול, ופתאום בלי שום קשר הוא מתחיל לדבר על הבעיה שלו של העסק. נכון. זה אומר שהוא לא איתנו. נכון. הוא באמת באמת בעולמות שלו, והוא טרוט בעסק שלו, הוא עוד לא יצא מזה. בדיוק, בדיוק. אתה יושב עם חברים שלך ביום שישי, אין בעיה לעלות דברים שקשורים לעסק, באמת, אבל לא הגיוני שאתה קולט, שאתה יושב עם בן אדם והוא לא מקשיב לך בכלל. ועכשיו, לא שהוא לא מקשיב כי הוא בן אדם רע, פשוט כי הוא לא מיינדפול לסיטואציה, הוא במוח שלו, בכלל לא בשיחה. הוא רק נראה שהוא בשיחה. אז זה הסיפור. בחלק שלי במעגל הראשון של ההיכרות, סיפרתי שמבחינתי אני מצפה להיות חלק מהסדנה. לא בטלפון, לא בטרדות של עבודה, להיות בסדנה ובאמת לחוות ולהפיק ערך ומנוחה. ואז רשמתי, אני בהחלט זקוק למנוחה. מעניין.
אסף התחיל להסביר שכשהמוח שלנו מזהה סכנה, וואי, זה כזה חשוב החלק הזה, איך לא מלמדים את זה בבית ספר במקום הגיאוגרפיה, אני יודע, תשמע איזה דבר מטורף. אסף התחיל להסביר שכשהמוח שלנו מזהה סכנה או אפילו רק לחץ, הוא מתייחס לזה כאל איום פיזי. הדופק מתחזה כדי שכל השרירים יהיו מתוחים. גם נעילת לסטות, שזה קורה לי לא מעט, זה מלחץ ובמקום של גוף שמוכן לתגובה מהירה. במצבים כאלו אין רגש, אין יצירתיות, יש רק או שחור או לבן. מי איתי, מי נגדי. פייט אור פלייט. זה הקטע. עכשיו, מאיפה זה מגיע? זה מגיע מהמוח הזוכלי. הרי המוח שלנו הוא מחולק לכמה חלקים, והחלק הכי קדום, הכי בסיסי של המוח שממנו כל המוח התפתח זה המוח הזוכלי, והמוח הזוכלי זה במילים אחרות, יש פה אריה מולי. אני לא יכול עכשיו להתחיל להתעסק במחשבות, רגש, הוא יאהב אותי, הוא ישנא, או שאתה בשתי שניות הקרובות תצליח לטפס גבוה על עץ, או שאתה מת, אחי. אז הגוף לא יכול, אז הגוף למד להתאים את עצמו לסיטואציה ולהיות קפוץ ברמה מטורפת ולהיכנס לאיזה, מרגישים את זה הרי, זו ממש הרגשה שהיא פיזית. אז אנחנו כל הזמן, בסופו של יום, לא, כאילו, רובנו עוברים למצב הזה לא ברצוננו בכלל. פתאום אתה כזה באיזה דמיין שנייה מצב, נגיד, שאתה קם בבוקר ומשהו לא הולך טוב, ואתה ממשיך ועוד דבר לא הולך טוב, ואז עוד דבר לא הולך טוב, אתה כבר באיזה, יש לך כאבים בגוף מהדבר הזה. וזו הכוונה בעצם של הסוויץ' הזה, שפתאום המוח חושב שאתה במצב הישרדותי כזה, שכדאי שהוא יהיה ממש, יש אנשים שזה מתבטא בחרחורים כאלה, או בנשימות מואצות, או כל אחד ואיך שהלחץ אצלו מתבטא. אז במצב שגרתי, לא במצב של הישרדות, אפשר לחשוב יותר, להיות נינוח, לקבל החלטות באמת, ולא ממקום של הישרדות. יש את המוח הזוכלי, המוח היונקי והמוח האנושי. לעיתים, המוח הזוכלי מקבל החלטה להיכנס למוד הישרדותי, למרות שבפועל אין כל סכנה. זה כמו שאתמול קרה לי בשיחה עם מישהו, לא משנה מי, אחד העובדים, שלא נתפס, וואי, אני זוכר את זה, שלא נתפס בעיניי, שלקוח שולח הודעות בקבוצה, ופשוט לא מקבל תשובה. היה איזה סיטואציה, שאני נכנס לאיזה קבוצה של, קבוצת וואטסאפ של אחד הלקוחות פה, אני רואה שהלקוח שולח כמה וכמה הודעות ביום שלפני, ואין תשובה מהצד שלנו. נכנסתי לכזה אמוק, שקראתי לאותו בן אדם, התחלתי איתו את השיחה, ולא הרגשתי שאני עכשיו באמת יכול להקשיב למה שהוא אומר. כי הייתי בכזה טירוף של, כאילו, ראיתי שחור, יעני, יעני, איך יכול להיות שאנחנו נותנים פה שירות ללקוח, הוא שולח הודעות בעשר וחצי בבוקר, בשתיים בצהריים ובשלוש וחצי בצהריים, מילא יקבל תשובה של, היי אני בודק עם אסאל ומעדכן, היי אני, לא יודע, קיבלתי, אני מחזיר תשובה, שום תשובה. אז המוח שלי נכנס למצב הישרדות כזה, למרות שאין אריה ואין סכנה אמיתית, ואז אתה כבר עובד באיזה, אתה כבר לא יודע אפילו איך מילים יוצרות לך מהפה, ואיך אמרת ככה, וכלום, הכל לא רציונלי. זאת הכוונה ב… שהמוח נכנס למוד הישרדותי. ואיך אני יוצא מזה? הרי זה לא טוב ש… או, או. אז הנה, על זה אנחנו בדיוק רוצים לדבר. אבל הדרך המרכזית לצאת מזה, זה להיות מסוגל בזמן אמת לראות את זה. ואיך אתה מסוגל לראות את זה בזמן אמת? זה פשוט כי אתה צריך לתרגל את הפעולות שאתה אמור להישאר בהן, אם לא היית נכנס למצב הלחוץ.
אני אתן דוגמה מעולם אחר. אני הרבה שנים רקדתי בצ'אטה, והיה איזה קטע שהיה איזה שיעור שאני לא אשכח, צריך לעשות, שזה בעצם להשאיר את הרגליים צמודות, ורק את הברכיים לפתוח. לפתוח ולסגור. ואני אף פעם לא עשיתי את התנועה הזאת, כי אין שום סיבה שאני אעשה את התנועה המוזרה הזאת בחיים האמיתיים שלי. ואני רואה כאילו את המדריכה עושה את זה, ואני אומר לה, תקשיבי, זה לא נפתח לי ונסגר לי, אני לא יודע איך לשלוט על השרירים האלה בכלל, כי אני לא… אז היא באה, היא לוקחת את הרגליים שלי וממש מראה לי כאילו את התנועה באופן פיזי, ואז פתאום היא אומרת לי, עכשיו תעשה. ואז אני מצליח לעשות את זה, ואני אומר לה, וואי, כאילו, לא ידעתי בכלל שהברכיים יכולות לזוז תאורטית בכאלה תנועות. ואז הבנתי שיש עניין של זיכרון שריר, שאם הגוף שלי למשל לא יודע איך זה מרגיש כשאני רגוע, אז יהיה לי קשה להרגיע אותו כשאני לא רגוע. זאת אומרת, לפעמים צריך פשוט לתרגל את העניין של, נגיד, אם בן אדם למשל רגוע, אז הוא אמור להיות בנשימות עמוקות, שרפתיות. אתה יודע, כאלה… זה כאילו נשימה רגילה, כשאתה בלחץ, אז זה יותר כזה… ואם בן אדם לא רגע מנסה לתרגל את המצב של הנשימה שאתה בטוב, אז כשאתה בלחץ, בטח לא תצליח להגיד בוא נהיה בטוב. אז הכל זה בסופו של יום תרגולים שמראים לך איך להתנהל כשאתה בטוב, ואז כשאתה לא בטוב, אתה אמור לדעת איך אתה בעצם אמור לשנות את הסיטואציה ולהיות בטוב. זה בגדול המשחק. לא הצלחתי להבין איך במקרה של העובד הזה, אתה היית אמור לעשות משהו אחר, כאילו. לדוגמה, הייתי יכול להגיד לעצמי, רגע, אתה בלחץ מוגזם קצת, כי בסוף כרגע אין פה באמת דינוזארו שרודף אחריך, ואין פה פעילי חמאס שחדרו לש… אין פה שום דבר שהוא באמת דורש ממני להיות בכזה מאוד. אולי ננהל את השיחה בצורה אחרת? אולי ננהל אותה בצורת שיח, וגם לשמוע ולנסות להעביר את המסר ממקום של מנהיגות, וממקום של כריזמה, וממקום של הבנה והדדיות מאשר פשוט לצעוק עליו, ובסוף הוא לא מבין כלום גם. אבל זה חוכמה לאחר מעשה, עכשיו אתה אומר את זה. בהרבה מקרים, איך גורמים לפני… בהרבה מאוד מקרים, אני מצליח לעשות את זה נפלא. אני אתן לך דוגמה. השבוע הייתה לי שיחה עם אחד העובדים, לא משנה מי, שאמר לי, תשמע, קצת חרבנתי את היחסים שלי עם המנהל שלי, ואני לא יודע מה לעשות. עכשיו, אני מודע למצב מאחורי הקלעים, כי בוא, אנחנו מתקשרים כאילו. אז יכלתי להתחיל להגיד לבן אדם, תקשיב, זה לא סבבה, אתה באמת לא ככה, ואתה… אבל אז הבנתי שזה לא יקדם אותי בשום צורה, זה לא יקדם את הסיטואציה, זה לא יקדם את העובד, זה לא יקדם את המנהל, זה לא יקדם אף אחד. אז ישבתי והסברתי לאותו עובד בצורה הכי רגועה ונינוחה שיש, למרות שלא רציתי להגיב ככה, אבל הגבתי ככה כי החלטתי שזאת התגובה היותר שתקדם אותי, והסברתי לו שאני חושב שברגע שהוא זה שיזום את השיחה עם המנהל, והוא זה שיסביר לאותו מנהל, שומע? אני יודע שפישלתי ב-1, 2, 3 ואני מצטער על זה ומתנצל ואני לא חושש שזה יקרה שוב, וממש לתת את השיחה מהמקום של אז זה יסתדר. ואז אתמול בערב, כשראיתי את אותו עובד הלך הביתה, במקרה ראיתי אותו הולך הביתה, ישר רצתי, אמרתי לו רק שאלה קטנה, איך היה בשיחה? הוא אומר לי, היה נהדר, ביי, לא צריך יותר מזה. אז כאילו זה הדוגמה של, זה קצת כמו בכדורגל שאתה מקבל קבוצה גרועה, אז האינסטינקט הראשוני זה לצעוק על כולם ולהגיד להם שהם גרועים. זה האינסטינקט הראשוני לפחות שלי. אבל אם אני חכם, ויש לי מוח, מה זה יעזור לצעוק על כולם שהם גרועים? לא עדיף לרתום אותם? לא, ברור שעדיף, כאילו. כל פעם שאתה מתעצבן או מגיב, כאילו, בקיצוניות, זה כנראה לא חכם בדרך כלל. השאלה, איך מונעים את זה? כי בטבעי שלך, כאילו, זה מה שאתה, כאילו. מונעים את זה על ידי, איך זה נקרא? התפתחות. התפתחות אישית, שאתה קולט, שאם אתה מרגיש שאתה הולך להתחיל להיכנס למצב הזה, תזהה את זה ותתנהל אחרת. זה האמת, ואני יודע שזה עכשיו נשמע למישהו שגם שומע אותנו, אבל איך? אז זה לא אבל איך. עושים תרגולים של מיינדפולנס, אני ממש יכול לעבור גם על התרגולים עצמם בפועל, וזה עובד. כאילו, אתה תראה, זה פשוט עובד. אני לא אומר, אני, אני, זה כמו כל דבר אחר בחיים. הנה, אתמול שלחתי לך לוואטסאפ. מאז עוד. ששברתי את השיא שלי שכל הזמנים שלי להיות של שחמט. הגעתי כבר קרוב ל-1350, או משהו כזה. עכשיו, איך מגיעים ל-1350? למה לא הצלחתי להגיע בזמן אמת לפני שנה? תשובה, כי צריך תרגל. וכשאתה מתרגל משהו ואתה משתפר בו, אז אתה גם אשכרה, הנה, אמרתי לך, בסדנה הוא ניסה לעשות כאילו תרגולים כאלה של מיינדפולנס, ולי זה בא הכי בקלות בעולם, אני כזה, איזה כיף, הלוואי שלא ייגמר לעולם. ואחרים שם, אתה רואה כאילו, אתה שומע את ההתרחשות, הם לא מצליחים לשבת שלוש דקות בשקט. לא מצליחים כאילו. אז זה עניין של תרגול.
עוד דוגמה שנתתי לעצמי זה שהייתה לי שיחה באותו, באחד הערבים עם איזשהו קמפיינר של לקוח, שוואו, שכאילו עליתי בטורים, אני אומר לך, חבל על הזמן ברמה מטורפת כאילו, עכשיו, סיימתי את השיחה ולא דיברתי יפה בלשון המעטה עם הבן אדם, לא משנה מה הסיבות בכלל, ואז אני נכנס הביתה, זה היה מהמרפסת, שמונה בערב כבר, ואז בר אומרת לי, על מי צרכת ככה? ואני אומר לה כזה, מה, את שומעת השיחות שלי? אומרת לי, תשמע, כשאתה צורח בכאלה רמות, גם השכנים שומעים אותך, כאילו, מה אתה חושב, שאתה, זה לא סיילנס? אמרתי לה, וואי, לא שמתי לב שצעקתי ככה וכאלה. ואז כאילו, אחרי זה המשכתי, ואז אמרתי, אני חייב לשמוע את השיחה, את ההקלטה, מה, ככה, עד כדי כך השתוללתי, כאילו? ואני שומע את ההקלטה, ואני מתבייש בעצמי, מתבייש, כאילו, בוא'נה, איך צעקתי עליו, מי ישמע, הוא כאילו, הנה, זו דוגמה לכניסה למצב הישרדותי, שבפועל אני לא יודע איך הבן אדם נראה, מעולם לא פגשתי אותו, וכנראה שאני גם לא אפגוש אותו לעולם, הוא לא עשה לי כלום בתכלס. אז למה צעקת? כי הוא הפעיל לי את המוח הזוכלי, בלי שבחרתי בזה. המוח שלי נכנס לאיזה מוד של הישרדות, כי הרגשתי, לא יודע מה, כאילו, יש איזה אריה עכשיו מולי, וזה דפוק, כי זה לא היה צריך להגיע לשם. מה שמצחיק, שלפעמים אתה קולט שאתה צועק, ואתה קולט שאתה בסיטואציה תוך כדי, ואתה קולט שזה לא נכון, ואתה צריך לעשות יוטה, כאילו, בסיבוב פרסה. בדיוק. וזה קשה רצח תוך כדי. אז אני, אחרי שעשיתי את ה… שמעתי את השיחה, אז אמרתי לעצמי, לא, אין מצב, כאילו, שככה דיברתי, ואז הקלטתי לו הודעה. אמרתי, אני לא אשאיר את זה ככה, מה, אני טמבל, כאילו, וואלה, טעיתי. אז הקלטתי לו הודעה, אני אשמיע לך את ההודעה שהקלטתי לו. זאת ההודעה שהקלטתי לו, הנה. וואי, אני מקווה שאין פה פרטים אישיים. בואו נראה. אה, רגע, זו התגובה שלו. מה שאני שלחתי לו, זה, רגע, אולי זה? הנה, זה. אה, אני אעשה את זה בקצב נורמלי, כי לא יבינו. הנה. היי, רועי, מה המצב, אחי? רק רציתי לבקש סליחה על איך שדיברתי. זאת לא הייתה הכוונה שלי, ואני באמת מתנצל. אני יודע גם שבסך הכל רצית לעזור. שתכיר שאנחנו כל היום פירפרנו סביב הנושא הזה, ובאמת גם עשינו את כל הפעולות שאנחנו מכירים, שצריך לעשות. בלה, בלה, זה אפילו לא משנה, אבל, אה, ותראה את התגובה שלו, איזה אלוף הוא. תראה, אני זיהיתי נכון, תראה את התגובה. אמרתי לך כמה פעמים, עמיתי אני מעריך אותך, אחי. לפני שקמתי שמעתי עליך הרבה, אז לא משנה, אחי. קודם כל, רק על זה שכתבת. אני אוהב אותך, אחי. באמת תודה רבה, אני מאוד מעריך אותך עוד יותר עכשיו גם כבן אדם. אוהב אותך מאוד. אני אגיד לך למה נכנסתי לזה. לא, אמשיך כי זה לא משנה, אבל תבין, כאילו זה הגיע לרמה של קללות של עם השורש של האות זין. יעני, זה לא היה טוב, אני לא הייתי במוד הגיוני. אני צעקתי עליו ממש כאילו. ואז שהסתיימה השיחה ושבר פקחה את עיניי כזה, והיא אומרת לי, אחי, כל השכונה, כאילו, גבר, כל השכונה שומעת אותך, אז כזה, אז אמרתי, מה, זה היה שגוי כאילו מלכתחילה. אז התנצלתי, ואני חושב שלא סתם אומרים, מה שנקרא, של לבקש סליחה, זה דבר שהוא ענק בעיניי, ככה באמת מנקים. אז קיצר, זה קורה לא מעט. אני ממשיך מהמחברת. הרבה אנשים משתמשים באלכוהול וסמים כדי להתמודד עם זה. הסף אומר שזה פחות יעיל. כל אחד צריך לזהות את הסיגנלים שמאפיינים את כניסתו למצב הישרדותי, כמו נעילת לסטות, אגרופים, דיבור מהיר וכדומה. אני יודע לזהות על עצמי, מתי אני במוד הזה. המטרה היא לזהות את זה ולהרגיע את המערכת בתודעת, באמצעות נשימות וקיווץ והרפיית שרירים, הפעלת מערכת העיכול, ולדבר עם עצמי. בין אם נשתמש בטכניקות כשאנחנו באמת עצבניים ובין אם סתם ככה, זה בכל מקרה יעזור.
יש לנו ארבעה כלים שיכולים לעזור לנו, שזה בעצם הנשימות, שאני בעצם עושה נשימות, מי שרוצה שירחיב על זה, אבל עושה נשימות. קיווץ והרפיית שרירים, זה אומר שאני עכשיו מתחיל להרגיש שאני מתעצבן על איזה מישהו, אז אני עושה כאילו, ממש עושה סוג של סריקת גוף כזה, שאני נגיד עכשיו מתחיל מהרגליים, אז אני מקווץ את כפות הרגליים שלי לאיזה חמש שניות, ומשחרר. מקווץ לחמש שניות, משחרר. עכשיו, בסוף, מה זה עושה? למה עושים את הדבר הזה בתכלס? זה רק כדי שתתרכז בהווה. כאילו, כל הטריקים, כל השטיקים, כל התרגולים בסוף זה כדי להכניס אותך לפרופורציה של, גבר, עכשיו הכול טוב, אתה כועס, אתה זה, אבל, אבל אתה סתם כועס. בסוף 99% מהבעיות שלנו, והטרדות שלנו, והחששות שלנו, מסתדרים מעצמן. פשוט הכול מסתדר מעצמו כמעט תמיד, אז להיות הוא יותר בטוב, מה שנקרא. יש את הפעלת מערכת העיכול, זה חזק מאוד, שתדע. כשאני במוד, איך זה נקרא? כשאני במוד של הישרדות, הגוף לא מייצר רוק, הוא לא יודע לייצר רוק בזמן הזה. וברגע שאתה עושה עם הלשון קצת לכיוון הלמעלה כזה, ואתה מייצר רוק, אז הגוף שלך מבין שהוא לא במצב הישרדותי. אז גם זה טריק ממש ממש טוב. ודיבור עצמי, להגיד לעצמך, זה לא אמיתי, זה לא אמור להגיע לטונים האלה. תתאפס על עצמך שנייה, בוא תיקח את הדבר הזה בצורה הגיונית, זה גם מאוד מאוד עוזר. אם נעזר בטכניקות, נמצא את עצמנו פחות בקצוות. יש מה שנקרא קורטיזול, ואנחנו רוצים לווסת אותו שלא יזלוג. נשימות שרפת עוזרות מאוד. חבר שיתף שכל הטכניקות האלו מגניבות על הנייר, אבל במאני-טיים זה לא עולה לו לראש וזה לא יעיל. אסף הסביר שככל שנתרגל יותר, כך לפחות תהיה לנו בחירה. מה שאני רציתי להגיד לאותו חבר, זה של… אה, וואי, לא אמרתי לו את זה, אבל… אני ארחיב על זה טיפה מעבר. זה גם מתחבר להקלטה שהשמעתי. אותו חבר סיפר שהוא פעם היה באיזה פקק, והוא ממש התעצבן על איזה נהג שחתך אותו, ושכאילו חיכה איזה שעה, ופתאום רואה מישהו עוקף בצורה, חתך אותו, מה שזה לא… והוא יצא, וצרח עליו, וזה, וכשהוא חזר לרכב הוא כאילו היה מבואס על עצמו רצח, אמר, בואנה, מה היה פה בעשר דקות האחרונות שככה השתוללתי, ושככה… ואז אסף אמר לו, תתרגל, ופה… ואני רציתי להגיד לאותו בחור, שמה שעוד יותר יכל לעזור לו, זה שאחרי שכבר נרגעת והבנת שטעית, תלך לבן אדם ותבקש סליחה, זה יסגור לך את הסיפור כמו שצריך, זה יגרום לך פעם הבאה להיות יותר טוב ולא להגיע למקומות האלה. כי ברגע שאתה מבקש עם בן אדם סליחה, עשית משהו אמיתי בעולם, זה לא רק על בסיס מחשבה של באסה שדיברתי עם הבחור הזה ככה, לא! אתה הולך ואתה מבקש ממנו סליחה, ואתה מתנצל, ואתה גם מפנים שבאמת טעית. ואז, אחרי שאתה מודה שטעית, אפשר לעשות אחרת, פעם הבאה. אבל אם אין את הבקשת סליחה, זו תהיה בעיה. עכשיו, זה קטע, כי לא אמרתי את זה במעגל, לא בזמן אמת ולא אחרי זה ולא בשום שלב. כי הסיבה שלא אמרתי את זה זה כי לא הרגשתי שאני מכיר מספיק את האנשים, ולא רציתי כזה להתחיל לתת לאנשים, נקרא לזה, עידודים מהצד שלי של איך אני מבין את מה שהם אומרים, בלי להכיר אותם אפילו ברמה הכי בסיסית. כי יכול להיות שיש לו דברים בחיים שאני לא מכיר, ואולי טיפ שעוזר לי יהיה ממש רע בשבילו. אני רציתי להכיר אותם קצת יותר לפני שאני בכלל נותן עידודים מהצד שלי, זה ככה מה שאני הרגשתי.
אז עלתה לי מחשבה, הנה, קטעתי עלתה לי מחשבה, כי פתאום באמצע המעגל, שאני מאוד משתדל להיות מיינדפולנס, זאת אומרת, בהובל, לשמוע ולהיות בשיחה, לא להיות בראש במה עם העבודה, מה יאריק עושה, מה הוא עושה, לא, לא. פתאום עלתה לי מחשבה, אז אמרתי, אני אכתוב את המחשבה, כי זה גם יעזור לי. עלתה לי מחשבה שאני מאוד רוצה לעשות מסאז' כל יום ולא רק בימי חמישי. זה פשוט כל כך עוזר לי. אני אמרתי לעצמי, בוא'נה, מה הסיטואציה שבה אני הכי מתרגל את המיינדפולנס? במסאז'ים. אז כאילו לעשות את זה יותר, לא רק פעם בשבוע. יש את העניין של תרגול נשימת קופסה, שזה סופר קריטי, שזה בעצם אומר שאני שואף את האוויר, סליחה, נושף, שואף, אני כבר לא יודע איך אומרים, שואף, כן. שואף לארבע שניות, מחזיק ארבע שניות, נושף ארבע שניות, ומשאיר את עצמי בלי אוויר בכלל ארבע שניות, ואז נושם שוב ארבע שניות, מחזיק ארבע שניות, נושף ארבע שניות, ומחזיק ארבע שניות בלי אוויר בכלל. אני אעשה תרגול אחד, אני אשתדל להיות קולני כדי שישמעו, אז משהו בסגנון הזה. וכן הלאה. זאת אומרת, ארבע שניות אני נושם, ארבע שניות אני מחזיק, ארבע שניות אני שוהה, אני מוציא החוצה, ארבע שניות בלי אוויר בכלל. בלי אוויר קשה? כן. זה מתרגלים. ואז בעצם הדבר הזה, הוא מלמד אותי לתפוס עוגן, לתפוס את הנשימה כעוגן שמחזיר אותי לפרופורציה של, גבר, הכול טוב כרגע. גם אם יש לך כל מיני טרדות, לכולם יש, כאילו, זה לא באמת משנה ה… ובסוף, אגב, לא נעים להגיד, אבל בהמשך לפרק של השבוע שעבר, אין דרך אלא עושר, העושר הוא הדרך. ואם אתה כל היום בלחץ, בלחץ, בלחץ, כדי להשיג איזו מטרה מאוד גדולה שהיא לא קיימת בכלל, כי אחרי שתשיג אותה אתה הרי תמיד מרחיק את הקונוס, אז אתה כאילו פתאום קולט, שמה, חיים שלמים העברתי פה ו… זה כמו מישהו שמת עם מלא כסף. כאילו, הרווחת, הרווחת, הרווחת, הרווחת, הרווחת, מתת. לא השתמשת בכסף, מטת טמבל? איך הגעת לסיטואציה הזו? זה על אותו מודל, בקיצור. יש את עוד כל מיני תרגילים שהוא אמר, לעשות פוינט, לעשות פלקס, לעשות ברכיים לחזה על הכיסא, שרירי פנים, חזה, אפשר להיות בהווה על ידי חיבור למרחב, לבוא וכזה להסתכל מסביב, להגיד, וואו, יש פה ידית, איזה יופי, מעניין אם אפשר ל… אם היא זזה למעלה למטה, אה, יש פה שולחן, וואו, הוא צמוד לקיר. זאת אומרת, ממש לנסות להסתכל סביבך על דברים ולהתחיל לא רק להיות נוכח במקום, אלא גם כמו להתחיל קצת יותר לבחון את מה אני רואה מולי, ובאיזה צבעים, ושוב, בסוף כל המטרה היא לתת למוח להתעסק בהווה, ולא בכל הטרדות ובכל הבלגן. אפשר לשאול את עצמי באיזה מצב אני נמצא כעת, איפה אני, כמה מתוח אני באמת צריך להיות. אה, לחייך ולשחרר. יש מחקרים שעצם זה שאתה מחייך, כבר מעלה לך את רמת העושר בחיים, זה דבר חיובי מאוד. אגב, כשאנחנו עושים את התרגיל של הקיווץ של כל האיברים, אז אנחנו רוצים כאילו לנשום תוך כדי הקיווץ, ולהוציא את האוויר כשאנחנו משחררים את הקיווץ. או להסתכל על תמונה או אדם שאוהבים, ובעצם לחשוב על זה, וזה גם מאוד מאוד משפר את המרגש. במתח אין רוק, ולכן כשאני במצב לא משהו, אני יכול להצמיד את הלשון לחלק העליון של הפה ולייצר רוק. לייצר רוק ולבלוע את הרוק.
אחרי זה, בעצם הלכנו לעשות גלישת גלין, אוקיי? עכשיו, באמת שניסיתי והתאמצתי, אבל לא נהניתי, והאמת שסבלתי. מלא מלח נכנס לי לראש, לאוזניים, לכל חור אפשרי, ובכל זאת, היה סך הכל בסדר. חזרנו למלון, וישר נכנסתי למסאז'. ממש, משם חזרתי לחדר. מאוד שמחתי לגלות שמי שהיה איתי בחדר, אנחנו נקרא לו רמי לטובת הסיפור, נמצא איתי, בעצם גיליתי שהוא איתי בחדר. לא ידעתי את מי יצוותו לי, וציוותו לי את הבן אדם הכי טוב שיכולתי לבקש. משם המשכנו לאולם ארז הזה, ועכשיו, אני כותב בזמן אמת, עכשיו אמור להתחיל סשן שיחה נוסף. אגב, הבחור ששיתף שבפקק הוא לא עוזר לו כל הרוחני הזה, אז הוא שלח לי הודעה כזה, כי הייתי במסאז', אז הוא שלח לי הודעה של אתה בחדר 207 עם רמי, וזה מה זה הכניס לי תחושה טובה? כאילו שהוא ראה אותי, אתה מבין? כאילו, הרי יכולתי ללכת, לשאול רגע, איזה חדר אני, לברר בקבלה, היו אומרים לי, אבל הוא רצה, כאילו, ממקום כזה של לתעדף אותי, אז הוא שלח לי הודעה של, היי, אתה בחדר כך וכך, אם כך וכך, ואם יש בעיה, דבר איתי, והוא לא היה אחראי על כלום, כאילו, הוא נטו עשה את זה, אז פשוט במקום של, הוא רואה, אני לא נמצא, יש פה מפתח, אז בוא נשלח לו הודעה, כי זה היה מאוד יפה. דרך אגב, על הנושא של הגדישה, סיפרת לי משהו שלדעתי חשוב, שאחרי חצי שעה של תרגול והכול, קיבלת החלטה שזהו, הבנת את הרעיון, וישבת עם עצמך, והיית במקום מאוד מאוד מאוד רגוע וכיפי. אז אני חושב שעכשיו זה יגיע. אה, אוקיי. אבל סבבה, אני אפתח את הנושא הזה. כאילו, לפני כמה חודשים, אז היה מישהו, לא זוכר מי, שאמר לי, בואנה, איזה תחרותי אתה. ואני כאילו נפתחתי לו מצחוק, אמרתי לו, תקשיב, מה שאתה מכיר היום, תכפיל אלף פעם, זה מה שהיה לפני עשר שנים. היום אני בשלב הכי פחות תחרותי שהייתי בחיי, ואני, מה זה עף על זה? כאילו, אני כבר לא תחרותי כמו שאתה אולי, נקרא לזה, מדמיין. עכשיו, בעבר יש את הבן אדם, נגיד ההוא, שמוציא 96 ומתבכיין למורה, והוא חוזר הביתה מבואס, הוא אומר לחברים, למשפחה, בואנה, איזה מורה, איזה חוצפה, איך הוא הוריד לי ארבע נקודות, וזה. ויש מישהו אחר, מוציא 56. 56, ש-55 זה עובר, 56 זה עוד אין. 56 הוא מוציא, והוא הולך ועושה מסיבה לכל החברים שלו על חשבונו, כי הוא עבר את המבחן, ואין לו אפילו מחשבה לעשות מועד ב'. כאילו, מבחינתו זה מי המשוגע שעושה מועד ב'. אז כל החיים, כנראה הרבה כתרומה לא קטנה מהשירות הצבאי, חונכתי, חייתי, ציפו ממני, הילפו אותי, חינכו אותי, להיות מצטיין בהכל, ואני מודה על כך מאוד, כן, אין לי טרוניות וכלום, אבל ככל שהתקדמתי בחיים, ככה לאט לאט הבנתי שאני דווקא רוצה להיות יותר דומה לבחור שמוציא 56 ומרוצה, ושמח בחלקו, מאשר ההוא שמוציא 96 ועוד יש לו טענות. כי כל דבר מתאים לשלב אחר בחיים, ובשביל שאני אצליח באמת להגיע להישגים טובים, אז היה נכון לי לשאוף ל-100 בכל דבר וגם לעבוד 18 שעות ביום, כי ככה אני אגיע מבחינתי בצורה נעולה ליעדים שלי. אבל ככל שעבר הזמן והשנים, במיוחד בשלוש שנים האחרונות, אני מאוד משתדל דווקא לעשות את מה שבאמת טוב לי ומרגיש לי טוב, ופחות עכשיו את מה שמצופה או מה נחשב מספר גבוה או נמוך. אז כשהגענו לגלישת גלים, אני ידעתי ב-100% שאני לא הולך ליהנות מהאירוע. זה אני מבטיח לך, כי אני שונא את הים. אני חייב להגיד גם שאני לא תמיד, הנה, אתמול עשיתי מקלחת לדבש, כמו כל יום, והבאתי במקלחת כפית ממרק שהועית, והיא מכניסה את הכפית לפה, והיא יורקת הכל. ואז אתה אומר, רגע, איך היא יודעת שהיא לא אוהבת את זה? הרי זו פעם ראשונה שהיא אוכלת המרק הזה, ואתה רואה, היא לא אוהבת. זאת אומרת שיש בנו מובנה מכל אחד מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב. עכשיו מה, תגיד לדבש, אה, היא לא אכלה את זה כי זה מזכיר לה את זה שהיא פעם הייתה אוכלת את זה? לא, זה פשוט כי היא לא אוהבת את זה. אין מה לעשות, יש יותר, יש פחות, וזה טבעי. אז זה כאילו גם גרם לי כזה, הרבה דברים שאני לומד דרך דבש, להבין שזה הגיוני שאני לא אוהב את הים, וזה לא מעיד על כך שטבעתי בגיל whatever, כי לא טבעתי בשום גיל, ופשוט מעולם לא הצלחתי ליהנות מהים, כי הגוף שלי לא אוהב את הים, מה לעשות? לא אוהב את המלח, לא אוהב את הים, לא אוהב את החול, לא אוהב את האווירה, לא אוהב את זה. אז כאילו, אמרתי, אבל מצד שני, אנחנו בסדנת חוסן, והמטרה היא לייצר חוסן ולהיות חלק מקבוצה באיזשהו מקום. אז, הגענו לגלישת גלים לים, נכנסתי לאיזה חצי שעה, פחות או יותר, אולי שעה גג, ואז שבאמת התאמצתי וניסיתי וכבר בלעתי כל כך הרבה מים, שפשוט אמרתי לעצמי, בואנה, יש לי רעיון הרבה יותר טוב מההמשך גלישה המופרע, הרעיון המופרע הזה. פשוט ישבתי, יצאתי מהמים, שמתי את הגלשן לידי, סוג של משענת כזה, פשוט הסתכלתי על השקיעה, זה בדיוק היה בשעה הזו, ופשוט נהניתי, איזה שעה, שעה וחצי הסתכלתי על כולם, גולשים, וחלקם גם אשכרה נהנו מזה והכל, וכאילו מאוד הצלחתי ליהנות מזה, ולא הגעתי בתחושה כאילו אני איזה לוזר, או שאני לא מצליח, או שאני מוותר לעצמי, זה לא היה נוכח, כי אמרתי לעצמי בלב, עשיתי את המקסימום, שליטה, באמת ניסיתי, השתדלתי, התאמצתי, די, זה לא כיף לי, למה, אני לא מגדיר, הערך העצמי שלי לא תלוי באם אני אהיה בתחרות של הגלישה, ראשון, שני, חמישי או אחרון.
עשהאל: היום אתה במקום אחר. אתה לא תיתן ותגיד לעובד חדש שרק נכנס לעבוד כאן, תוציא חמישים ושש עובר וכולם שמחים. אתה תיתן לו את הכל, כאילו, את הכלים, שיביא את התשעים ושמונה וגם ירצה את המאה, כי הוא רק מתחיל, הוא בפוזיציה של מתחיל, הוא צריך להוכיח לעצמו שהוא בכלל מסוגל. אז כמובן, הוא יהיה במשחק התחרותי הזה והכול, אבל בן אדם שכבר עבר והשיג והכול, הגיוני מאוד שחמישים ושש, הוא יהיה מרוצה מזה. אתה צודק, ולא רק זה, גם בדרך כלל בן אדם שכבר באיזה מקום שהוא אומר, אוקיי, אני לא רוצה להיות בתשעים ושש ולהתלונן, אז גם הזמן שהוא עובד הוא הרבה יותר יעיל. תראה את רמי לוי, שיכול לנהל חברת ביטוח, יש לו חברת ביטוח לרמי לוי, והוא יושב עשר דקות עם המנכ״ל בחודש, והוא לא צריך יותר מזה, כי הם עברו כל כך הרבה דברים ביחד, שהוא רק מסתכל לו בעיניים, מוודא שאין שום דבר שהוא צריך לדעת, וממשיך לנושא הבא, הוא לא אפילו ייכנס איתו למספרים, הוא לא ייכנס איתו לכלום, כי הוא מאוד מאוד טוב בזה, הוא מאוד מנוסה בזה, אבל אני מבטיח לך שכשרמי לוי פתח את הסופר, אז הוא כנראה גם היה אקופאי, הוא עשה הכל כי… הוא באמת עשה. הבנת? אז ככה זה עובד, צריך להרוויח את זה בקיצור. אחלה, זה גם קצת מזכיר את הנושא על הוויד, אבל לא נכניס את זה פה יותר מדי. בכל מקרה, כשאתה צריך להרוויח את זה, אתה לא יכול כאילו לעשן וויד לצורך העניין, כי אין לך כוח לעשות כלום, אז בוא נשכח מכל הצרות. אבל אם אתה מגיע לזה במקום חזק, אז זה יכול להיות פתאום בהתייחסות שהיא קצת אחרת.
קובי: אחלה.
עשהאל: אז המשכנו, בשעה שבע התחלנו שיחה, דיברנו על הסתברויות שדברים יקרו, ועל פתיחות לרעיונות חדשים, כך שגם אם שמעתי משהו, מישהו אומר משהו שבעיניי לא נכון, לחשוב איך אפשר להבין את הדברים מזווית אחרת. ואז אפשר גם להגיב אחרת. זה דורש תרגול. אגב, מסתבר שארבעים ילדים, אה, הנה, משהו מדהים. הוא מנסה לתת לך תרגילים כאלה, שתראה איך, איך כאילו יכול להיות שמישהו אומר משהו וזה ישר נראה לך לא הגיוני, ואז בסוף כשאתה חושב על זה, מנסה למצוא את הזווית, איך זה כן הגיוני, פתאום אתה קולט, וואלה, האמת שזה גם הגיוני. נגיד הוא שאל אותנו שאלה, הנה, אני אשאל אותך את השאלה הזו. אם יש ארבעים ילדים בכיתה, מה אתה אומר? יש יותר סיכוי שלשני ילדים יש יום הולדת באותו יום, או שכל ילד, כאילו, האם אתה חושב שיש יותר סיכוי ששני ילדים כלשהם, יהיה להם את אותה יום הולדת באותו יום, או שלא? ארבעים ילדים בכיתה יש 365 ימים בשנה. האם אתה חושב שההסתברות היא מעל חמישים אחוז, שלשניים מהם יש יום הולדת באותו יום, או מתחת לחמישים אחוז?
קובי: לא יודע.
עשהאל: מה אתה חושב? אני יודע שאתה לא יודע.
קובי: בהינסק שלי הייתי אומר שלא.
עשהאל: כי יש כאילו ארבעים… אבל יש 300… נכון, מה אתה חושב?
קובי: האמת שאני לא יודע גם.
עשהאל: אז אני אישית… זה תגיד במתמטיקה, לא?
קובי: אפשר לעשות את זה. כן.
עשהאל: אז אני, התשובה הראשונה שלי הייתה שכנראה שלא, שכאילו אין שני אנשים שיש להם את אותו יום. כי יש 40 תלמידים, יש 365 ימים, אז כאילו רוב הסיכויים שכל אחד משתבץ באיזה משהו אחר, ונראה לי הגיוני כאילו. אתה יודע מה התשובה?
קובי: כנראה שכן.
עשהאל: 90 אחוז שיש לשניים לפחות באותו יום. 90 אחוז. ואז זה כזה, וואט? איך? ואז אני אמרתי לו, לא, אני בודק בג'מיני. ואז ג'מיני מראה את החישוב וחצי 89 נקודה משהו. כאילו, אז זו דוגמה למשהו שאני שומע, אני אומר, אין סיכוי, ופתאום אתה קולט ש… או הנה עוד חידה נוספת שהוא נתן. תקשיב טוב, כי אני לא אצליח להסביר לך את ההיגיון, אבל ג'מיני אומר שזה נכון. אז תסמוך על ג'מיני. נניח שיש עכשיו שלוש דלתות מולנו, ואני אומר לך שמאחורי דלת אחת יש מיליון דולר. יש ימין, יש אמצע, יש שמאל. איזו דלת אתה בוחר? אתה צריך לנחש. אני אדיש לגמרי, מה? נו, תבחר אחת. זה אותם אחוזים, ימין. ימין. עכשיו אני בא ופותח את הדלת האמצעית, ומראה לך שמאחורי הדלת האמצעית אין כלום.
קובי: אוקיי.
עשהאל: עכשיו אתה רוצה להישאר עם ימין, או שאתה רוצה להחליף לשמאל? אני אדיש, אני אשאר בימין.
קובי: אתה רואה?
עשהאל: אז אתה טועה.
קובי: למה?
עשהאל: לא יודע למה. תעשה ג'מנאי, אבל עובדתית ברמת מספרים, אם תחליף לדלת השמאלית, יש לך סיכוי הרבה יותר גבוה להיות צודק. מה, זה לא, היה לי 33 אחוז וכאלה 50 אחוז.
קובי: עזוב,
עשהאל: אתה והמאזינים שומעים אותו, אני כבר הייתי בוויכוח הזה,
קובי: וכבר בדקתי.
עשהאל: אז אני רציתי להתווכח ולהבין, וטעיתי.
קובי: אוקיי.
עשהאל: מסתבר שיש לך יותר סיכויים עכשיו להחליף לשמאלית, ומתמטית, לא רוחני, מתמטית, יש נוסחאות שמראות לך למה אם תחליף לשמאלי יש לך סיכוי בהסתברות גבוה יותר.
קובי: אוקיי.
עשהאל: אני לא יודע להסביר את זה. אוקיי, מה זה מוכיח, כאילו? שהרבה פעמים אתה שומע משהו פעם ראשונה, אתה שומע דעה של בן אדם, ואתה ישר כאילו בזענת, אין סיכוי שהוא צודק, איך הוא אומר שכך וכך? ואז אחרי זה אתה מגלה שהוא צדק. לא, אבל אתה מדבר על זענת משהו שאתה מכיר. הנה גם… תקשיב טוב, אני חוץ מעד שג'מנאי לא הראה לי את החישוב והאשכרה אמר לי תקשיב, הוא צודק, עדיף לך להחליף דלת, לא האמנתי ועד רגע זה אני לא מצליח להסביר לך איך זה הגיוני בכלל. אבל עובדה, טעיתי. כאילו, זה מנסה להראות לך להיות פתוח לרעיונות חדשים גם שאתה לא מסכים איתם. אבל… הנה, שואל אותך שאלה, בחרת את הדלת הימנית, אני מראה לך שהדלת האמצעית אין בה כלום, שואל אותך אם אתה רוצה להחליף, נכון זה נשמע שזה עדיין 50-50? נכון? אוקיי. אז לא, מסתבר שלא… אם אני מדבר איתך משהו שזה התחום שלך, אני אדבר איתך על SEO ואני אדבר שטות גמורה כאילו, איך תתייחס? אני, אם אני חכם, אני אנסה לחשוב עם עצמי עשר אלף פעם כמה שיותר, כדי להבין למה אתה אומר את מה שאתה אומר, ואיך אתה צודק ואיך אני יכול ללמוד מהדבר הזה.
עשהאל: אלה החיים, זאת אומרת, זה דרך הרבה יותר נכונה לחיות. הרעיון הוא… אתה יכול להתנהל ככה? אני עובד על זה, שגם כשאני שומע מישהו מדבר משהו שבעיניי הוא… בתחום שלך שאתה מכיר… לא, זה קורה לי כל הזמן. עכשיו היה לי ראיון עבודה היום, למשל. ובראיון, אז הבחורה מציגה משהו בצורה מסוימת, ואני טוען שהוא לא נכון, אבל אני לא אגיד לה, זה לא נכון, אלא אני אנסה לבדוק למה היא אמרה את זה, כי יכול להיות שיש משהו שאני לא יודע, יכול להיות שהיא מדברת מניסיון, מפוזיציה מסוימת, או מאיזשהו ניסיון שהיה לה, או מאיזשהו מוצר שאני לא מכיר, או מ… כאילו, יש כל הזמן הפתעות בדברים האלה.
אם נהיה פתוחים לרעיונות ולמחשבות ולדעות של אחרים, אנחנו פשוט רק נרוויח, כי בסוף המטרה היא ללמוד, המטרה היא להבין איך כן, המטרה היא להבין למה הבחור שמולי אומר את מה שהוא אומר, ואיך אפשר לפרש את זה בצורה כזו שהוא כן צודק במה שהוא אומר. אז פעם הבאה שיהיה ויכוח בחדר אוכל על דת והכול, אני רוצה לראות את הפתיחות שלך. בסדר גמור, אין שום בעיה. אני ממש משתדל לעבוד על זה, גם אני חייב להגיד, זה לא מהסדנה, זה כבר משהו שקורה יחסית הרבה זמן, וגם בסיכום של הסדנה אני אגיע לזה, אז עשו כאילו סבב סיכום כזה של מה אתה מאחל לעצמך, אז האיחול שנתתי לעצמי, שאני מאחל לעצמי להיות יותר ויותר פתוח לרעיונות ולדעות של אחרים. זה מה שלקחתי איתי מהסדנה ברמה הכי חשובה מבחינתי.
אחלה. אז מסתבר ש-40 ילדים שנמצאים בכיתה אחת, הסיכוי שלשני ילדים יהיה יום הולדת באותו יום הוא 90%, מפתיע. וגם אם יש שלוש דלתות, ומאחורי אחת יש רכב, ואני מנסה להגיד שהדלת הימנית, אני מנחש, נגיד, שהדלת הימנית היא הנכונה, ואז פותחים את האמצעית ומראים שהיא ריקה, ושואלים אם אני רוצה להחליף, מסתבר שהסתברותית מתמטית עדיף להחליף. מפתיע, אפילו ג'מנאי מאשר. הזיה, כאילו, אני עד עכשיו לא מצליח להבין את ההסבר, אבל הוא מאשר. המדען ג'מנאי. המדען. בלי קשר, הודיעו לנו עכשיו שהצניחה החופשית של מחר בוטלה. לא באמת קריטי, כי גם אני לא התרגשתי וזה לא מעניין אותי. עשיתם מלא פעמים כבר.
קובי: כן,
עשהאל: גם בצבא הזידי ובאזרחות הזידי, זה לא כזה מרגש אותי גם ככה, אבל לא היה אכפת לעשות כי אני זורם. אבל אמרו לנו שיהיה סנפלינג במקום. אנקדוטה יפה, שיוסי, בסבב הראשון של ההיכרות, במעגל הראשון, נשאל אם הוא חושש מהצניחה. והוא ענה שיש עוד מספיק זמן עד לצניחה, ודי לצרה בשעתה. והנה, כמו קסם, כמו 99% מהחששות בחיים שלנו, זה בסוף אפילו לא קרה.
סוד מדהים לחיים. זה לא נורמלי כמה הדבר הזה פוגש אותי כל החיים. איזה חששות, איזה חרדות, איזה… ואני כזה, מי מספר לו ש-99% בסוף זה לא יקרה? כאילו, מה הוא יגיד לי כש… כאילו, אני לא מוכן להתייחס לנושא, נגיד, והוא לחוץ, לחוץ,
קובי: לחוץ,
עשהאל: ואז כאילו בסוף מגיעים לרגע האמת, והוא כזה, אה, זה יסתדר? ואתה כזה, אתה לא חושב שבזבזת המון אנרגיה ומחשבות שליליות על הנושא, כשבסוף זה פשוט יסתדר מעצמו, זה בוטל, זה לא היה, זה כאילו, זה מאוד… זה מצחיק, בקיצור, וזה חבל, כי אנשים יכולים הרבה יותר לחיות בטוב אם הם יתעסקו בהווה, ולא כל היום במחשבות על מה יקרה עוד X זמן. פחדים, בכלל, פחדים בכלל. פחדים, חששות,
קובי: די,
עשהאל: חלאס, רוב הדברים מסתדרים מעצמם, ואין בעיה, אני מוכן להתמודד עם הפחד, אבל אפשר להתמודד איתו כשזה קורה, ולא יומיים לפני, כשעוד… זה פשוט סתמי.
עשהאל: בגלישה יש משהו הזוי לגמרי. אתה 95% מהזמן רק בולע מים, בקושי 5% תופס גלים, אם בכלל, ובכל זאת כל כך הרבה אנשים עפים על זה. זה דבר מדהים מה שעכשיו אמרתי לדעתי. תחשוב שגם חברים, יש לי חבר נגיד מהצבא, שהוא ממש מהגולשים הכי טובים בישראל, וגם הוא מספר לי שרוב הזמן הוא רק חותר ומחפש גל. ואתה כזה, איך בן אדם מסכים 95% מהזמן רק לחפש גלים? בשביל 5% איך הוא אמר לי? הוא אומר לי, אתה רואה סרטון שלי גולש ורואים אותי 4 דקות? סימן שהייתי בים 4 ימים. כך הוא אומר לי, בשביל סרטון של 4 דקות צריך 4 ימים להיות בים. כאילו זה מטורף לגמרי. מה זה הגיוני? זה כל אלה שעולים ערים במשך ימים, סובלים,
קובי: סובלים, אבל
עשהאל: הדופמין והכיף שמשתרח לך מהגוף, מהרגע שאתה מגיע למטרה, זה מטורף. בדיוק. עכשיו עוד בחור שיתף, אני לא רוצה להגיד את השם האמיתי שלו, אז נקרא לו נוימן, בסדר? נוימן שיתף, נוימן הוא בחור בן 26, יצא לנו ממש לעשות שיחות מדהימות, ופשוט, אני לא מכיר אנשים כאלה בחיים שלי, זה היה מאוד מאוד יפה. נוימן שיתף שהוא כל הזמן מנסה להיות מושלם בהכל, וזה מזיק לו המון, וזה מאוד הציף בי את אחת ההתמודדויות הגדולות שלי כיום, לנסות להיות יותר ההוא שמבסוט מה-56 ולא ההוא שמתבכיין על 96. וכן, לצבא יש הרבה חלק בשאיפה המטופשת ל-100.
בסוף, כן שיתפתי את התחושות שלי וההתמודדות שלי, ודווקא היה נעים, המעגל קיבל את זה ממש טוב, וגם יהודה הרים לי וזה עשה לי טוב. אפילו צחקו, לא הבנתי ממה, כולם התפקעו מצחוק, ואני אמרתי, בואנה, זאת לא הייתה בדיחה כאילו, אבל יאללה, זורם. העיקר בר אמרה שאני לא מצחיק מבוגרים, חיה בסרט. שיתפתי גם על איך להעיז לעשות דברים, לחשוב מה- אה, זה מה שלמדתי מפרק של וולר. שמה הוא אומר? הוא אומר, איך אתה יכול להעיז לעשות דברים, מאוד פשוט. נגיד, אתה עכשיו רוצה לעשות קמפיין בטלוויזיה, ובוא נניח שאתה חושש שזה לא יחזיר את ההשקעה, תנסה לחשוב מה הדברים הטובים שיקרו בדרך, שגם אם בסוף לא הצלחת למכור מספיק, את זה עשית, לדוגמה. אם אתה רוצה בהמשך להיות בעשייה ציבורית, האם זה שאנשים יראו אותך בטלוויזיה יקדם אותך בטראסט עוד שלב אחד קדימה?
קובי: כן.
עשהאל: כי אם עומר אדם מחר רוצה להיות ראש עיריית פתח תקווה, הוא יכול להיות, והוא לא מבין כלום בפתח תקווה, והוא לא מבין כלום כנראה בלהיות ראש עיר, אבל הוא מספיק עם קרדביליות, עם אמינות, עם סמכות, עם אנשים שמכירים אותו, שאשכרה, אני מאמין בלב שלם, שאם עומר אדם רץ לראשות ממשלת פתח תקווה, הוא זוכה מקום ראשון, הוא הופך להיות ראש העיר. ולא כי הוא יודע להיות ראש עיר טוב, אלא כי…
קובי: לא,
עשהאל: אבל אם היו אומרים לך לעשות קמפיין, וזה עולה חצי מיליון שקל, וזה היה מקדם אותך, את הטראסט כזה והכול, היית אומר כן? זו לא המטרה המרכזית, אתה רק אומר, אני רוצה להשיג את המטרה, אבל להכין תוכנית מגירה לצורך העניין, של מה יקרה אם זה לא יעבוד, שהיא תגרום לך ללכת על המהלך הזה גם בהנחה, וזה לא יעבוד.
זאת אומרת, זה לא מונע ממך לעשות את הפעולה, כי אתה אומר לעצמך, אם זה יעבוד, כולם מרוצים. וגם אם זה לא יעבוד כמו שאני רוצה, אני ארוויח כמה וכמה וכמה דברים בדרך, שאתה ממש ממפה אותם, ואתה אומר, אז זה גם ככה יהיה שווה לי. אתה יכול להגיד את זה על כל כישלון שקרה לך. בדיוק, אבל ככה מעיזים לעשות דברים, כי הרי אף אחד לא מבטיח כלום, אתה עכשיו מגייס עובד. מישהו מבטיח לך שיהיה לך יחזר השקעה טוב עליו?
קובי: לא,
עשהאל: אבל כל היופי, ועשינו פרק שלם על זה, זה שמי שמצליח זה אלה שמוכנים קודם להכניס, סליחה, קודם להוציא, ואז להיכנס, ואז להכניס, אז כאילו, זה תמיד חוזר לאותם דברים. אז שיתפתי על איך להעיז לעשות דברים, לחשוב מה ארוויח מהדרך, גם אם המטרה הסופית לא תושג. דיברנו על דרכים להתמודדות עם לחץ, להבין שדי לצרה בשעתה, תחושת המסוגלות שרכשנו בצבא, שהיא גם כן מאוד מאוד עוזרת.
למחרת הלכנו לעשות סנפלינג. ידעתי שאין לי עניין בזה, אז צילמתי את כל החבר'ה אחד אחד עושים סנפלינג, ושלחתי את התמונות באיכות מאוד גבוהה וסרטונים בוואטסאפ. אין לי ספק שזה היה מועיל לחלק מהחבר'ה. במהלך הסנפלינג היה לי דיון אחד מיני רבים שהייתי לבד בדעתי. שמונה אנשים סביבי, כולם בדעה אחרת, ואני צריך עכשיו להתחיל להתעסק בדעה שלי. אבל כל כך אהבתי את זה. בזירה שאתה רגיל אליה. כן, אבל כל כך אהבתי את זה שהם לא באו להתנצח. הם באו לדבר ולקבל ולשמוע אחד את השני, וזה היה מאוד נדיר. אני לא רגיל לדיונים שאנשים באים גם לשמוע. בדרך כלל זה כזה, סתם, כאילו מדברים ואף צד לא לוקח כלום, רק כזה להשמיע, אז זה לא היה ככה.
אז הדיון היה על זה שהשימוש במילה מכור, בעיניי, זה שימוש בעייתי ופסול, כי זו מילה פסיבית שמעודדת השלמה עם המצב. כמובן שכל מי שסביבי חשב אחרת, אבל מה חדש? אחרי זה המשכנו לאכול צהריים במסעדה דרוזית, חזרנו למלון, עשיתי מסאז' נוסף, הפעם גבר עשה את המסאז' אין, גברים הם פשוט גרועים בהכול, אין מה להוסיף. לאחר מכן היו שעת, באמת,
קובי: אין,
עשהאל: אין, גברים, מתישהו אבולוציונית, אנחנו פשוט לא נישאר, כי האנושות תבין שאנחנו פשוט מיותרים. לאחר מכן היו שעתיים פנויות, ואז נפגשנו למעגל שיח נוסף, כשבשעה 7.50 הייתי צריך לחתוך לפגישת זום ששכחתי אתמול, כי הייתי כל כך מנותק. ואני חייב להתעכב על הנקודה הזו, וגם אני חושב שזה תהליך ריפוי מאוד יפה לדבר על זה בחשיפה יחסית רחבה. אז מה שקרה, זה שיש לי איש מכירות חדש, שאני ככה עושה איתו back to back, ואמרתי לו, אני שלושה ימים בסדנה, אז כאילו, מה שנקרא, תתמודד. ואז אמרתי לו, בכל זאת, שלפחות,
קובי: ערב אחד,
עשהאל: הערב השני נגיד, אז ראיתי שהלוז מאפשר את זה, כי אנחנו מסיימים יותר מוקדם משני הימים האחרים, אז תקבע לי, כאילו, נגיד לאיזה שמונה בערב, ואני אעלה איתך, והכל סבבה והכל טוב. וזה היה לי גם ביומן והכל. אבל כל כך הייתי בתוך הסדנה, עם רצון אמיתי, שאמרתי את זה גם בתחילת הסדנה, שאני רוצה להתנתק ממה שאני עושה ביום-יום, אני רוצה באמת להיות בסדנה, לא בטלפון, לא בחששות, לא במחשבות בעבודה וכאלה, שפשוט הצלחתי יותר מדי כנראה, ושכחתי מהפגישות, שזה לא קרה לי הכי, אני לא יודע כמה, אני נראה לי, הייתי קטן שזה קרה לי פעם אחרונה, כאילו, מי שוכח פגישות? מה, אתה ליצן, מה אתה…
והיום אתה מגדיר את זה כהצלחה? כן, לא רק זה, גם כשזה קרה, גם הייתה לי הבנה עם עצמי באותו רגע, על זה שאני אשכרה סומך על איש המכירות, כי היה לי את ה… פתאום זה הכה בי, וזה עשר וחצי, חצי בלילה, ואז אמרתי לעצמי בלב, בסדר, אני אראה מה אני יכול לעשות, זה לא מה שהוא יגיד, אלא הוא מינף את זה, הוא הסביר שהוא המנכ״ל בסדנה מאוד חשובה מהצבא, והוא היה בטוח שהוא יוכל, אבל מסתבר שיש איזה צורך מאוד מאוד חשוב במסגרת הסדנה הזו שקשורה לצבא, שהוא היה חייב לעשות את זה, והוא ממש, אני בטוח שכבר נוכל לתאם מחדש, ובאמת איימנו מחדש, ולמחרת השיחות היו מאוד מוצלחות, כי זה הרגיש כאילו אשכרה לקח אותם עוד שלב לעבר המכירה, ולא דפק את המכירה, כי הוא היה מספיק חכם, אותו איש מכירות, פרשים ויפה.
אז בגלל שזה קרה, אז הענשתי את עצמי ואמרתי, טוב, אז למחרת, שזה היום הזה, אני הולך ועושה את השיחות. על חשבון הסוף של מעגל שיח, כי זה לא הסתיים באותה שעה. אז אשכרה יצאתי ועשיתי את הפאקינג שיט הזה כעונש לעצמי, כי מגיע לי. באמת, זה היה פשוט ביזיון. אז רשמתי, הייתי כל כך מנותק. בתכלס, כמה שזה לא אופייני לי ומבזה אותי, עפתי על זה שכל כך התנתקתי ששכחתי. שתי הפגישות היו מעולות, אחלה איש מכירות.
עשהאל: בבוקר שלמחרת פתחנו ביוגה. הגעתי ראשון לאולם, היה מאמץ, אבל בסדר, נגיד. לאחר מכן אכלנו ארוחת בוקר, דיברתי עם מאיה על החוויה שהייתה לי עם איזושהי תוכנית, באיזשהו מקום, ובצניעות, ככה אמרתי, שאם אני יכול לסייע במשהו למישהו שרוצה בתוכנית המנטורים משהו יותר כלכלי, אז אם הוא בתחילת דרכו ואני יכול לעזור לו ולו במעט, אז אני, כאילו, בכיף אני מוכן לקחת חלק ולהתנדב ולעשות מה שצריך, וזה היה נחמד. אחרי זה חזרנו למעגל שיח. במעגל של אתמול, כאילו, במעגל הזה, תרגלנו מיינדפולנס, והיה לי מאוד נעים, ואז שוחחנו על כמה זה יעיל ומדהים, השתדלתי לדבר בתשוקה, כדי שכמה שיותר חבר'ה באמת יאמינו לי ששווה לנסות, זה באמת שינה לי את החיים.
אחרי זה, חבר'ה דיברו, ואיך קראנו לו? נוימן. אז נוימן שיתף, שהוא שיתף שהרבה פעמים הוא מרגיש שהוא מבזבז, הוא לא רוצה לבזבז אפילו דקה בחיים שלו. הוא לא מוכן לעשות משהו שלא מקדם אותו. הוא לא יושב ויראה שעה נטפליקס, כי מבחינתו זה לא מקדם אותו. אז רשמתי לעצמי תשובה לנסות לשתף אותו מהעולם שלי. אז דבר ראשון, רציתי להסביר לו את העניין של הלא להתבאס אם עשית את המקסימום, שזה בסוף לא הצליח או לא הלך כמו שרצית. אז אמרתי לו, תשמע, אני ממליץ לך לקרוא ספר שנקרא ארבע הסכמות, שארבעת ההסכמות זה טוהר המילה, שזה ממש כמו אצל הדתיים לא תלך רכיל בעמך, לא להגיד לשון הרע מה שנקרא, לא לקחת אישי שום דבר, זה קטע מטורף כאילו כמה אנשים האופי שלהם זה שהם חושבים שהם כל כך מעניינים את כל העולם, שאם עכשיו נגיד הוא שלח משהו בקבוצת וואטסאפ ומייד מחק, כולם ראו, כולם יזכרו, כולם צילמו מסך, אחי אתה לא מעניין, בקושי את עצמך אתה מעניין, נראה לך שמישהו בכלל מרים את הראש ומישהו באמצע הקניון, לא יודע, יש לו איזה חננה, הוא בטוח, לא, אני לא אעשה כלום עם זה, כי כל הקניון הרי מסתכל עליי, יא חתיכת מפגר, גם אם תלך ארום, אף אחד לא יסתכל עליך, אתה לא מעניין אף אחד, אז להבין שנייה, שבסוף אנחנו לא לוקחים אישית דברים, אנחנו לא, זה פשוט לא דבר שהוא חיובי, לא להניח הנחות, אני לא מניח שקובי לא ירצה לעשות איתי פרק היום, אז אני כבר לא אבקש ממנו, אני לא מניח שיארי כועס עליי, אני פשוט אשאל אותו אם הוא כועס עליי, להניח הנחות זה דבר שהוא גרוע מאוד וההנחה הרביעית והיא זו שרציתי שנויימן ייקח לתשומת ליבו זה אנחנו עושים את המקסימום ולא מעבר.
זאת אומרת שגם אם עכשיו ניסיתי לעשות משהו ולא הצלחתי בסופו של יום להשיג את המטרה אז זה לא היה בזבוז זמן עשיתי את המקסימום ואני לא עושה מעבר. נתתי לו עוד דוגמה על כאילו שלמה בעצם כדאי לעשות את המקסימום ולא מעבר כי בסופו של יום כשאתה נמצא במוד שאתה מנסה להיות יעיל ואתה עושה את הכי טוב שלך ולא מתבאס אם לא הצלחת ואתה כן בעשייה בטוטל זה יוצא מאוד משתלם כי בטוטל מי שמתנהל בצורה מאוד מאוד מאוד נקרא לזה שהוא פושית חזק והוא באמת רוצה להתקדם ולעשות אז נכון חלק מהסיטואציות זה לא מצליח אבל גם בהרבה זה כן מצליח ובטוטל זה יוצא מאוד מאוד משתלם ואז הקטע של היוצא בסוף משתלם ניסיתי לתת לו את זה כדוגמה מהסטארבקס שנחתתי בארצות הברית יש פרק שלם על זה של סונגוקו ואני חזרנו מארצ הברית מי שלא שמע שילך לשמוע וסיפרתי על זה שכשאתה נוחת אז סטארבקס מעמידים לך שם 30 איש שעושים לך שם הצגה חבל על הזמן והם לא מרוויחים כלום אין אפילו סניף של סטארבקס באיירפורט הזה זה לא מעניין אותם מה שמעניין אותם זה שהם קודם כל נותנים והם יודעים שבאחוז כזה או אחר חלק מהאנשים יקנו סטארבקס ולו רק כי הם חוו את החוויה הזו וחלק הם רק בזבזו עליהם כסף ואין עם זה שום בעיה בדיוק אז ניסיתי ככה להביא באמת את הנקודה הזו וסגרתי את זה עם שגם כישלון אז אין דבר כזה כישלון זה רק עניין של אם למדת מהכישלון אז לא נכשלת אלא קיבלת טרייד אחר רצית נגיד להרוויח מיליון דולר בסוף לא הרווחת מיליון דולר אבל הבנת דברים שלמה לא הרווחת מיליון דולר ומה אתה צריך לעשות לפעם הבאה בצורה יותר טובה ודבר נוסף זה הקטע עם הרווח מהדרך כבר נגעתי בנקודה הזו אז הסברתי לו את העניין הזה.
איך התמודדת עם הנויימן הזה שאני לא מבזבז זמן דקה ועושה רק מה שמקדם אותו? כי זה מזכיר לי ישראל בגיל 22-3 יפה מאוד אז גם את זה התייחסתי לזה אמרתי לו דבר ראשון אני לא מרגיש בנוח לתת לך תשובה שאתה תיקח אותה כזה הנכון אז אני מבקש קח את התשובה שלי כדעה אישית שהיא נכונה לי אבל אני לא מכיר אותך מספיק טוב כדי להגיד לך מה כדאי לך לעשות זה קצת כמו מישהו שהולך לפסיכולוג כללי כזה והוא מצפה שהפסיכולוג יעזור לו אבל הפסיכולוג לא מכיר אותך לעומת זאת אם אתה הולך עכשיו לאיזה חבר טוב לאיזה אח שלך למי שבאמת מכיר אותך אז הוא יוכל לתת לך תשובות שהן לא נכונות על מישהו אחר אבל עליך הן כן נכונות אז גם זה יתרון בלעשות את הדברים האלה עם חברים ועם מכרים ועם אנשים שבאמת אוהבים אותך ומתעדפים אותך על פניהם ואין להם אינטרס סמוי כזה או אחר אתה יודע מה המטרה של אפליקציית היכרויות שמה יקרה שלא תמצא זוגיות כי המנוי שלך יסתיים כשאתה תתחתן או כשאתה תתמסד אז זה על אותו מודל כי יש הרבה אנשים שאתה מגיע אליהם לייעוץ או לפסיכולוג או כאלה והמטרה שלהם זה ש באמת אוהבים אותך ורוצים את טובתך ושרוצים פשוט שיהיה לך טוב ולא שהתהליך יימשך עד הנצח. אז מה ענית לו?
קובי: לא הבנתי.
עשהאל: מה שעניתי לו זה שאני קודם כל פתחתי בזה כמו שאמרתי שאני לא מכיר את הסיטואציה ואז אמרתי לו שבגיל שלו הוא היה בן 26 אני גם הייתי כמוהו אחד לאחד אבל ניסיתי להגיד לו תראה והצבעתי לו על בחור אחר בן 45 שהוא היה נראה לי אפילו יותר תותח משנינו אבל לא משנה אמרתי לזה בלב בטח שהוא היה בגילי הוא היה פי אלף יותר קליבר ממני וממנו הוא שיתף הבחור בן 45 על זה שבשלב מסוים בחיים מגלים שאתה כבר לא יכול לעשות הכל כאילו כשחשבת שאתה יוצא מהצבא אתה באיזה תחושה שהכל קטן עליך הכל עכשיו גם הבחור הזה אמרתי לך לפני זה מישהו דיבר בן 23 אתה היית צריך לראות איך הוא דיבר עם אש בעיניים אמרתי לעצמי בלב בואנה זה אני לפני אבל היום אני יכול להגיד לך נתתי לך דוגמה גם שאם לבת שלך יש סרטן מתקדם אז אתה כבר לא יכול לעשות הכל פשוט אין לו שום סיטואציה כי הוא בן 23 והשתחרר עכשיו מהצבא שהוא בכלל יכול לעלות על דעתוישהו שהוא לא יצליח להתמודד איתה בצורה טובה, כי ככה גם אני הרגשתי, כי רמת ההתמודדויות שלו היא הרבה יותר נמוכה, כי הוא רווק בין 23 וזה אחרת.
קובי: לא,
עשהאל: וגם היום מבחינתך ללכת למסאז' או לחופשה והכול, זה חלק מהמשחק, כאילו, זה לא בזבוז זמן. חד משמעית. עצם זה של לעשות את זה, זה המהות. זו הדרך, והעושר נמצא בדרך, לא במטרה הסופית שכל פעם הקונוס הולך קדימה, ואתה אפילו לא שם לב שהקונוס הולך קדימה, הלו, אני זוכר את עצמי אומר לעצמי, בואנה אם יהיה לי 10,000 בחשבון, זהו, אני כאילו בטופ שלך, איך מגיעים ל-10,000 בכלל כשמשלמים לך 3 בשקל על חמצוצים? יעני, זה בכלל לא ריאלי. והיום אתה עושה עסקה של 10,000 ביום, ואתה אפילו לא מתרגש מזה. כאילו, אין מה לעשות, זה חלק מההתפתחות.
קובי: אז כאילו,
עשהאל: מה שבעיקר רציתי להגיד לו, שאני אתן לו את השני סנט שלי, שמצד אחד אני חושב שבגיל שלו, בסיטואציה שלו, זה נכון לו להמשיך לרצות כל שנייה ביום לנצל, אבל גם שייקח בפרופורציה ובחשבון, שבשלב מסוים אני ממליץ, או אני משתף אותך מהחוויה שלי, שכדאי לך להתחיל לעשות גם את ה-fade out מהדבר הזה.
כי מתישהו אתה כבר מספיק יודע שאתה במסוגלות גבוהה, שזה כבר לא דורש את כל כמות השעות והטירוף והאמוקלה לעשות ולעשות ו… כאילו, הרבה פעמים רמי לוי בא ומנהל חברת ביטוח ועושה רווחים מדהימים ב-10 דקות בחודש, כי הוא כבר בסקיל מספיק גבוה, שיכול להרשות לעצמו 10 דקות, ואז 50 דקות הם עושים צחוקים בג'קוזי ווואטאבר. אז זה כאילו מה שעניתי לו. והיה שם עוד בן אדם, מי שהייתי בחדר, רמי, נראה לי קראנו לו, שוואו, שהוא שיתף כאילו חשמל, זה היה השיתוף הכי יפה לדעתי בסדנה.
הוא שיתף על פחד מאוד מאוד גדול שלו ועל חרדה שהוא קיבל, וכאילו באמת, שיתף שיתוף שיתוף, מה שנקרא. ואז אני שומע אותו מדבר. עכשיו, אני והוא דיברנו כל הלילה, כל יום עד 3.5 בבוקר, במקרה הטוב, וגם ב-3.5 אמרתי לו, תקשיב רמי, בוא שנינו נעשה חוק רגע, ששנינו עכשיו סותמים ונרדמים, כי עוד 3.5 שעות צריך להתעורר, וכבר פחות מ-3.5 שעות שינה, נראה לי אנחנו כבר נהיה בבעיה, וביום השני, גם אמרתי לו, שיכול להיות לילה לפני זה לא ישנו, ואם עכשיו גם לא נישן, אז אנחנו כבר לא נקום לסדנה, אנחנו לא נהיה בפוקוס בכלל. אז כאילו היה לנו מלא על מה לדבר, אבל למה? כי רמי הוא כמו בר, אחד לאחד, פשוט בבן, זה הכל, איזה כיף לאשתו.
קיצר, אז, הוא בן, והוא משתף על התמודדויות שיש לו, והדבר היחיד שהדהדתי לו ואמרתי לו זה, אתה יודע, כמה שזה נשמע לך סוף העולם, שאתה מגיב ככה, ואתה מגיב ככה, ואתה מגיב… המון פעמים אשתי באה, ובמילים אחרות שואלת אותי, למה אתה לא רמי? למה אתה לא רגיש כמו רמי? למה אתה לא מרגיש את קשת הרגשות של כל החיים כמו רמי? למה אתה לא מכיל אותי? למה אתה לא מפחד משום… למה אתה רובוט? כל מיני כאלה דברים, שהוא הצד השני. והוא פשוט לא רואה את כל הדברים המדהימים שבו, כי אני החלטתי להתחתן עם מישהי שיותר דומה לרמי מאשר לעשהאל, ורמי מציג את הדברים כאילו הוא היה רוצה להיות עשהאל. אתה מבין איזה דפוק זה? זה קצת כמו איזה משהו מצחיק שהיה לי. לאחרונה פגשתי מישהו שהוא כהן בעצמו. אז הוא אומר לי, הוא אומר לי, בואנה מה, אתה לוי? אני לוי מסתבר. יש כהן לוי ישראל, למי שלא יודע, מנותק כאילו, לא יודע, לא יודע מי לא יודע דבר, יש כאלה כנראה שלא יודעים. אז יש כהן לוי ישראל, זה עלייה לתורה וכל זה. אז הוא אומר לי, בוא'נה, אתה יודע, יש הרבה יותר לוויים מכוהנים, זה הרבה יותר נדיר. אז אמרתי לו, שלא נראה לי, שדווקא להפך, נראה לי שבאופן עובדתי, לא בטוח, קיצר, אבל למה אתה חושב שיש יותר לוויים מכוהנים? כי כשאתה מגיע לבית כנסת כל יום, וקוראים בתורה לצורך העניין, אז כששואלים כהן, אז תמיד יש כהן, כי אתה הכהן. אז אתה לא שם לב מתי אתה עולה ככהן, ואז זה אומר שחוץ ממך לא היה אף כהן. אבל כשאתה מגיע לבית כנסת ושואלים, יש לוי? אם אין לוי, אז מעלים ישראל, ואז אתה אומר, בוא'נה, אין לוויים במקום הזה. תזכיר לי, באיזה סיטואציה מעלים לוי? נגיד עכשיו מעלים ביום שני וחמישי, יש שלוש קוראים שמחלקים את זה לשלושה חלקים, ואז יש כאילו, הראשון צריך להיות כהן, השני צריך להיות לוי, השלישי צריך להיות ישראל. אז שואלים, כהן? אז אותו בחור אומר, אני, כאילו או שיש מישהו אחר או שהוא.
אין סיטואציה אי פעם בחיים שלו שהוא היה בבית כנסת ושאלו כהן ולא היה כהן. גם לבירכת כהנים, תמיד אתה רואה כהנים. לכן הוא תמיד אומר, הוא באיזו תחושה ש… לא, כהן אין כזה, כאילו, מה שנקרא כהן… יש הרבה. לוי זה כאילו יותר נדיר, כי לפעמים אין לוי. הוא לא קולט שזה לא נכון, שזה אותם מספרים, פשוט הוא בפוזיציה שהוא מכיר את להיות כהן, הוא לא מכיר להיות לוי, ואז בכל סיטואציה שהוא נמצא, הוא הכהן.
אז כאילו גם אותו רמי, הוא לא מצליח להיכנס, הוא לא מצליח לראות את הדברים שיש המון אנשים שההתמודדויות שלהם, איך אמרתי לו? אתה לא יודע מה זה להיכנס כל חדר שני בחיים שלך ולא מסתדרים איתך. אתה לא יודע מה זה בכלל, אתה יודע, אתה שולח התנצלויות כמו שהשמעתי פה בפודקאסט? נראה לי בחיים שלו הוא לא מתנצל, כי הוא לא צריך להתנצל בפני אף אחד, כי הוא לא אימפולסיבי כמו האנשים שהוא רוצה כביכול להיות. אז נכנסתי אותו פשוט לפרופורציה בקטע שאמרתי לו, רמי, אתה הכי אלוף בעולם. אני התחתנתי עם מישהי כמוך בבת, מישהי ממש כאילו. כנס לפרופורציה רגע שאתה, אז סבבה, זה גם בא על הדרך עם התקף חרדה פה והתקף חרדה פה, אבל זה לא מגדיר אותך, זה לא הופך אותך לפחות, להפך, זה הופך אותך ליותר. אשתי שואלת אותי למה אני לא מרגיש את מה שאתה מרגיש. אתה יכול לספר את החבר המשותף שלנו, שבדיוק ההפך, הוא מנסה כאילו להיות אותה, והוא משלם על זה מחירים. נכון, נכון, צריך להיות מישהו ולהשלים עם מישהו. נכון, לא ניכנס לזה, אבל נכון, בסוף אני טוען שהסיפור הוא קבלה עצמית. הסיפור הוא בסוף להבין, כל אחת וכמות השנים שהוא צריך כדי להגיע לשם, שבסוף השיר של ארתור זה כל הסיפור בחיים, ובגלל זה גם כשהסדנה התחילה מהמשפט של יוסי, ישר שמתי 13 סימנים קווים למטה, שכאילו זה ההתחלה והסוף של הסדנה, של די לצרה בשעתה, תהיה בטוב, אתה כל כך בטוח, שאתה ככה, אתה ככה. אחי, עכשיו הכל טוב? תהיה שמח, בוא תתעסק בהווה. אתה אוכל קוביית שוקולד? תאכל קוביית שוקולד, תתרכז שנייה בטעמים. אתה יודע, בן אדם הולך ומפרק קופסה שלמה של שוקולד אפילו לא שם לב שהוא פירק קופסה שלמה. מישהו אחר מקבל רק קובייה אחת, חותך אותה ל-16 קוביות קטנטנות, נהנה כל היום, מבסוט, חושב.
זה מטורף, זה כל הזמן ככה, זה גם עם הקטע עם מה שאמרתי לפני זה על הכסף. בן אדם אחד מרוויח 10,000 שקל בעסקה, וזה לא מעניין אותו, הוא לא שם לב אפילו שהוא עשה עסקה. יש מישהו אחר שכל החלומות, כל פסגת השאיפות שלו, כל הזה, זה לעשות 10,000 שקל. ושהוא עושה 10,000 שקל הוא בשמחה פי מיליון מהבחור שעושה את זה כל יום. אז גם הקטע הזה של הלהיות שמח בחלקך, להשלים עם עצמך, אתה לא צריך לנסות להיות דומיננטי אם אין לך רצון טבעי להיות דומיננטי. אתה לא צריך לכעוס על עצמך שאתה נמנע מעימותים אם זה האמת שלך, כי אתה מרוויח כל כך הרבה, כי כשאני נכנס לעימות, כי יש לי איזה קוף מטומטם, לא יודע מה הסיפור,
קובי: איזה,
עשהאל: אני עף על זה, בסדר, אין לי בעיה. שאתה אימפולסיבי כזה, וזה, וכי, למה אני עף על זה אגב? כי זה מביא, יחד עם זה, זה מביא לי עוד מלא דברים טובים לחיים שלרמי אין. אז כאילו, בסוף כל אחד צריך לראות את הטוב, לראות את הצד, את חצי הכוס המלאה. כל אחד הוא מדהים, כל אחד יש בו משהו מאוד מאוד יפה. איך אמרתי במעגל? כל אחד כאן כוכב. אין פה אף אחד שהוא שחקן משנה בסרט של עצמו. כל אחד פה כוכב. אז כאילו, לראות את הדברים בצורה הזו. אז כתבתי ככה, תשובה שלי לרמי, הפחדים שלך, התומך שבך, זה מה שהופך אותך להיות אתה, ויש לך ערימות של דברים שהשגת בחיים בזכות זה. אתה אשכרה מצליח לחוות את כל קשת הרגשות. כאילו, זה משהו שהוא גדול.
אגב, אנשים כמו רמי לא מצליחים לעשות מיינדפולנס. קשה להם יותר לעשות מיינדפולנס, למשל ממני וממך. כי הם, הם מצליחים ליהנות מהרבה פחות ריגוש, והרבה פחות, ואז כאילו, הם לא מבינים למה צריך בכלל מיינ… כאילו, מבחינתם, מגועים ברכיבי. כן, מבחינתם הכל בסדר. לא שאין להם מחשבות, פשוט עם המחשבות, ועם הקשיים, ועם ועם ועם, הם פשוט ממש בטוב. הם לא צריכים, יכולים לשבת מול הים חמש שעות ולהגיד לך, הים הושלם. ואתה כזה, כאילו, חמש דקות? כמה זמן? חמש שעות. אתה כזה, מבחינת, אתה חמש שעות יושב ומסתכל על הגלים באים ומתנפצים? כן, היה כיף. כזה, וואו, אני חושב שכמשימה למרוץ המיליון לא הייתי יכול לשבת ככה חמש שעות. באמת, חצי גם לא. אבל הם לא רואים את זה. מבחינתם, מה עשו את זה? טבעי, מה הבעיה לשבת וליהנות מה?
לאחר מכן יצאנו להליכות בזוגות. כל זוג דיבר על נושא מתחלף במשך חמש דקות, ואז החלפנו זוגות, היו שיחות מעולות. עם איש שי, שזה הבחור של הבית ספר, דיברתי על בית הספר שהוא מנהל, עם רמי, על איפה אני מרגיש שאני פורח ואיפה נובל, עם דוד, דיברתי על החיים שלו כאיש ביטחון, עם רוני, על דברים שהיו חסרים לי ואיך צמחתי מהם, ואחרי זה חזרנו למעגל. ואז היה מעגל סיכום, והסיכום שלי הוא היה כזה. אחד, כל אחד במעגל הוא כוכב בחיים שלו. לא היה אחד במעגל שלא היה לי שיח ואינטראקציה עמוקה איתו. 2. אני מאחל לעצמי להיות יותר פתוח לרעיונות וקווי מחשבה חדשים ושונים משלי. 3. אני מתנצל אם פגעתי במישהו לאורך הסדנה, ומודה על כל שיחה, התעניינות, רעיון או פרגון שקיבלתי מכל אחד ואחד. 4. אשמח להישאר בקשר, ואם אני יכול לסייע למישהו איכשהו, יותר מאשמח.
עשהאל: 5. שים לב, לא יאומן. מסתבר שמי שמימן את הסדנה הזו, שהוא ממש התעקש שזה לא ידובר ולא יסופר, אבל אני טוען שמישהו שבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו, ומי שמחפש את הכבוד, הכבוד בורח ממנו. אז אני כן רואה לנכון להגיד את הבן אדם ולהרים לו ולעשות כל שביכולתי כדי שאנשים כן ידעו את זה, שברגע האחרון, דקה האחרונה של הסדנה, האסף, המנחה, בא ואומר, תשמעו, התלבטתי אם להגיד את זה, אני גם ברוב המחזורים עד היום לא אמרתי את זה, אבל אני חושב שכאילו אני חווה אותו, כאילו, ורואה את הרוח עשייה וכמה הוא צנוע וכמה הוא רוצה וכמה, שאני חייב כאילו להרים לו על זה. מי שמימן את המחזור הזה יחד עם עוד 5 מחזורים לפני, ואנחנו מדברים פה על מאות אלפי שקלים, זה עומר אדם.
קובי: זאת אומרת,
עשהאל: עומר אדם היום תורם המון כסף לעמותת דובדבן בכמויות מטורפות, ומממן כל מיני פעילויות שעוזרות למילואימניקים ולסדירניקים ולאנשים שכבר סיימו אפילו את המילואים שהם בוגרי דובדבן, והוא עושה את זה בעילום שם ובסודיות מסוימת, ואני חייב להגיד שגם אם היית אומר לי, תן 200 שמות מי שאתה רוצה, לא הייתי אומר לא את השם עומר ולא את השם אדם, כי לא הכרתי אותו ככה, אבל זה היה באמת באמת וואו. אז אמרתי 5, שזה מדהים בעיניי שעומר אדם מימן את כל סדנאות האקסטרים של ה… סדנאות החוסן של העמותה, והיה עוד איזה משפט יפה שמישהו אמר שם, אז גם הוספתי אותו בסיום, שהוא אומר ש… כאילו סיכום של מישהו אחר, הוא אמר שגם מכונית מרוץ פורמולה הכי מהירה, הכי מדהימה, תוך כדי המרוץ, בין אם אתה יודע ובין אם לא, היא יוצרת לאיזה שתי שניות, מחליפים לה את ארבעת הגלגלים בזמן של 2-3 שניות, והיא ממשיכה.
זה רק מראה שגם הבן אדם הכי מוכשר, הכי מהיר, הכי חד, הכי הכל, גם הוא לפעמים צריך לעצור לשנייה למלא מצברים ולהמשיך את הנסיעה שלו, שמאוד מאוד אהבתי את העניין הזה. אז זה ככה, זו ככה המחברת שאני כתבתי לעצמי את הדברים. היה חשוב לי גם להקריא מהמחברת, כי יכולתי להגיד את הכל גם בעל פה, ולא הייתי, אני חושב שהייתי אפילו מביא נקודות שלא אמרתי במחברת, כי לא יכלתי לרשום הכל, אבל ניסיתי גם שמי ששומע אותנו, שגם מקבל את הערך של מה כותבים במחברת כשאני נמצא בסדנה מהסוג הזה. כי הרבה אנשים לא כותבים, כי הם לא כל כך יודעים מה הם אמורים לכתוב. אז זו גם הייתה דוגמה לאיך אני כותב בשפה שאני מדבר, ובנקודות שאני יודע על מה מדובר, והכול, וגם זה שיעור שאפשר ללמוד ממנו. שאלות, תוספות, מה שאתה רוצה, קובי. קדימה.
קובי: אני אהבתי את הכתיבה,
עשהאל: בעצם זה שאתה כותב, ועכשיו אתה מדבר על זה, אתה בעצם עושה עיבוד מחדש של כל הסדנה, ואז חלק מזה יותר גדול יישאר אצלך. נכון מאוד. שזה יפה מאוד. נכון מאוד.
קובי: אה,
עשהאל: רציתי להגיד לך על הנושא הזה של אני מרוויח הרבה, מרוויח קצת, מה אני מרגיש. אתה זוכר את עצמי, אני זוכר את עצמי בתור ילד, כשהיינו הולכים לאכול פלאפל, לדוגמה, זה היה וואו, מטורף,
קובי: כאילו,
עשהאל: פעם באיזה חצי שנה, שנה, היו נותנים לנו פלאפל, והיינו עפים על זה,
קובי: כאילו.
עשהאל: אז זה הכל בהתאם למה שאתה נמצא,
קובי: זה לא, אתה יכול להרוויח 2,000 שקל, 5,000 שקל,
עשהאל: וזה מה שאתה מתרגל, וזה האפול שלך, כאילו. ולמה זה קורה, אבל? למה אתה לא מתרגש, נגיד, היום מפלאפל? כי קל לי מאוד לקנות את זה. יש עוד, נכון. יש גם אופציה, אבל ליהנות יותר מהפלאפל שאתה אוכל היום.
קובי: איך?
עשהאל: איך אני מחזיר את זה לילדות שאני מנהל את זה? הכי פשוט בעולם. אתה לא תחזיר את זה לילדות, בסדר? לילדות זה מגיע עם עוד כמה דברים שהיו בדרך. כמו שאתה אומר, שהיה פחות, התרגשת, זה היה נראה לך יותר בשבילך באותה… אבל יש דרך ליהנות מכל דבר יותר בחיים. אם אתה אוכל פלאפל, תאכל פלאפל, אל תוציא את הטלפון שלך, אל תסתכל, אל תנסה עיוור עכשיו תוך כדי לחשוב על מחשבות עסקיות, מחשבות טורדניות, מחשבות מה יש בבית, מחשבות מה אין לי, מה יש לי, מה אני צריך לעשות, מה אני צריך להספיק, מי אוהב אותי, מי שונא אותי, תוכניות, אשתי, זוגתי, גרושתי, לא יודע מה. מי שאוכל פלאפל ופשוט התעסק בלאכול פלאפל, ייהנה פי אלף מהפלאפל, ועשו איתנו גם ניסיון.
הביאו לנו קוביית שוקולד לכל אחד, ואמרו לנו, אוקיי, תסתכלו על הקובייה, כבר כאילו באמת, כבר איזה עשר דקות, הוא רק עושה לי דרמיון מודרך של שים אותה בתוך הש… ככה, בשיניים, אל תאכל, תוציא אותה חזרה, אתה כזה וואי,
קובי: כאילו,
עשהאל: אפשר כבר לאכול את הדבר הזה? ואז אתה מתחיל להכניס את זה לפה אז הוא אומר לך, תכניס את זה לפה, אל תיתן ביס, אל תיגע עם השיניים, כאילו, רק תהנה מזה. ואז הוא כאילו גם, אתה יודע, הוא מכניס בעצמו גם את הקובייה, אז הוא מתאר גם את החוויה שלו, והוא יודע שזה אצל כולם ככה. עכשיו כאילו פתאום יש את הקפה שנכנס לתוך הטעמים שהוא מתפרץ כנראה, ופתאום הפצפוצים, ויש סוכרות קופצות, ויש פה, ופתאום אתה קולט, יש את עשר דקות, רבע שעה, אוכל קוביית שוקולד. שלא נעים להגיד, אבל כשאני חוזר הביתה, אני אוכל את כל המיליון קוביות, לא יודע כמה שיש בחבילה, ואני אפילו שם, תשאל אותי אחרי זה, רגע, מה אכלת הערב? כלום. כאילו, מה אכלתי? אה, שוקולד? כן, אכלתי שוקולד, כאילו.
קובי: זה מזכיר את אלה שחובבי יין,
עשהאל: ומומחים בזה, כאילו,
קובי: אומרים לך,
עשהאל: יש שיטות, אתה צריך לשים את זה ככה, ולהחזיק את הכוס ככה,
קובי: והכול.
עשהאל: אף פעם לא הבנתי את זה, לא התחברתי לזה. תמיד,
קובי: מבחינתי,
עשהאל: יין זה יין,
עשהאל: אולי יעשה לי גם סאטלה קטנה,
קובי: כאילו.
עשהאל: אני אקח אותך לעוד מקומות שהם בהקשר הזה, שדווקא מאוד מעניין אותי לדבר עליהם, כי לא דיברתי במחברת. לדתיים יש המון המון דברים שהם עושים, וזה בגדר הגאוני בעיניי. זאת אומרת, גם הטקס של היין, שהם מסובבים אותו, והם פותחים את היין, כל מיני בלבולי מוח, בסוף, זה עובד. כי כשאתה מאמין שזה פותח את היין, אז זה פותח את היין. ואם אתה לא מאמין שזה פותח את היין, אז זה לא פותח את היין. זה הכל עניין של תפיסה שלך. עכשיו, מה זה תפילה? מה זה שלוש תפילות ביום? מי כמוך יודע, אתה גם פעם היית מתפלל. מה זה תפילה? תפילה זה מדיטציה.
תפילה זה בדיוק מה שניסו ללמד אותנו בסדנה לעשות. אבל אנשים חילונים לא מתפללים. זאת אומרת שאבא שלי, גם במצב הכי גרוע שהוא היה אי פעם, לא משנה באיזו סיטואציה, יש לו שחרית, יש לו מנחה, יש לו ערבית. והוא לא ידלג על זה גם אם הוא על ערש דווי, איך אני איתך? גם אם הוא על ערש דווי הוא יניח תפילין באותו בוקר. זה מייצר לו איזשהו עוגן להווה, כי בתפילה יש דבר שנקרא מחשבות אסורות. לא דברים של מבוגרים וכאלה, אסור לך לחשוב על שום דבר שהוא לא התפילה.
קובי: עכשיו,
עשהאל: זה עובד על כל דבר, גם אם תעשה לעצמך טקס של הודיה, שאתה אומר תודה על כל מה שיש לך בחיים, זה עובד באותה מידה. כל הרעיון הוא לתת למוח מנוחה מכל המחשבות של העתיד עבר, ולהתעסק רגע בהווה. בהווה הכל סבבה. אומרים שבן אדם שעושה חמש דקות ביום מדיטציה, זה משנה לו את כל היום, כי הוא אשכרה מצליח להבין ולקחת את הדברים בפרופו זאת נכונות. אחי, אתה בחיים? תירגע. אתה כולה פה 120 שנה במקסימום והולך. בוא נהיה בטוב, מה שנקרא, אה.
זה שלא קיבלת מה שרצית, לא הופך את החיים לכאלה תוהו ובוהו ולכזה נורא ואיום. אז יש המון דברים שקשורים לדת, שבאמת אפשר לאמץ אותם לעולם החילוני ופשוט ליהנות יותר בפער. וזה לא… כי זה קצת כמו עם היין, בסוף הוא עושה את זה. אחי, הבן אדם נהנה הרבה יותר מהיין. אני ישבתי עם אנשים שעושים את זה, ואתה רואה איך הוא עף על הטקס. כאילו שהטקס הזה באמת משמעותי או משנה משהו. וגם אם הוא אומר לי שכן, אחלה,
קובי: אחי,
עשהאל: מה שנקרא, זה מצוין. לא, כי הוא מאמין בזה. כן, כן. כמו שאבא שלך מאמין, שהתפילות יגנו עליו. בדיוק, בדיוק. ואז אתה יודע מה האמת היא? שזה באמת מגן עליו.
קובי: נכון.
עשהאל: כי הוא מאמין בזה.
קובי: נכון.
עשהאל: אז זה המצב. אנחנו נסיים בזה. יאריק, תודה רבה שהיית על הטכני וליווית אותנו. קובי, תודה רבה שהיית איתי גם בפרק הזה. ואנחנו נתראה בפרק הבא. יאללה, ביי.
ידע שיווקי, עדכוני SEO ו-GEO, ומגמות דיגיטל - ישירות אליכם
ניתן להסיר בכל עת. ללא ספאם, מובטח.
