על הפרק
הפרק דן במורכבות החזרה למשרדים בעידן הנוכחי. יובל ואני מנתחים את הסיבות לעיכוב, מתמודדים עם אתגרי האזעקות וההפרעות, ובודקים האם עבודה מהמשרד אכן תורמת לפרודוקטיביות. המאזינים יקבלו תובנות פרקטיות להתמודדות עם המצב הייחודי.
תמלול הפרק המלא
עשהאל: היי חברים יקרים מה המצב פרק 85 כבר כאן בפרק הזה אירחתי את יובל ויחד פירקנו וניתחנו למה אנחנו עדיין לא חזרנו לעבוד מהמשרדים אז פרק 85 – מתחילים!
גדלתי בשומרון. קשב וריכוז, המון. כדורגל, מקום ראשון. העיקר, לא לישון. אני בן 10 – הלם. סבא עשה קסם. איך בעצם? 12 – שלוקים קרים. מכירות של החיים. המצב אנוש? היצע וביקוש. 13 – פליירים כל היום. בקור. בחום. קברתי בחול. פוטרתי. למדתי. אמון מעל הכול. 16 – קוסם אמיתי. עסק פגזי. 70 אלף שקל בחודשי השיא. קוסם זה לשחק. לשחק זה לשווק. מקל הקסמים התפרק. עורכי דין. התחלתי לשווק. בפודקאסט שלי אשתף מניסיוני, לשווק ולמנכ״ל ממש כמו עשהאל. בלי פילטר או עריכות. אין סודות. שימו אוזניות. פרק של השמחות.
טוב אז פרק 85, יחד איתי יובל. יובל מה שלומך?
יובל: בסדר גמור מה העניינים?
עשהאל: וואלה מצוין תודה רבה שבאת מהבית במיוחד להקליט איתי את הפרק. איך את מרגישה במשרד?
יובל: אחלה כאילו תמיד כזה ריק פה אבל אותם פרצופים שמגיעים אבל זה כיף לראות אותם.
עשהאל: ציפיתי למרגישה בבית אבל בסדר כן הכל טוב אחלה אז אני שואל פשוט בגלל שאנחנו עדיין בתקופת מלחמה למי ששומע את הפרק ככה באיחור או משהו שלא יבין רגע על מה אנחנו מדברים אז ככה אנחנו בזמן מלחמה עדיין שבוע לפני חג הפסח או משהו כזה כן באמת משהו כזה אנחנו כרגע ב-24 לשלישי אגב מחר יש לי יום הולדת אז ככה באמת זה התאריך וזו התקופה ועל הפרק הזה אנחנו בעצם בפרק הזה אנחנו נרצה לדבר על למה עדיין לא חזרנו למשרדים זאת אומרת למה אנחנו כהנהלה עדיין החלטנו שאנחנו לא מחזירים את העובדים למשרד לפחות לא מכריחים או זאת אומרת באמת מאפשרים את זה בקטע אבל של כאילו כל אחד בוחר באמת מה שהוא רוצה ואין טוב ואין רע אלא באמת נותנים לכל אחד מהעובדים להחליט אם הוא מרגיש בנוח ואם הוא לא. יש כאן עוד שני עובדים יחד איתי שאני גם מגיע כל היום למשרד כי זה יותר נוח לי יותר נחמד לי וגם להם כנראה אבל רוב העובדים 90% מהעובדים עובדים מהבתים והיום אנחנו רוצים לדבר בעצם על למה החלטנו את ההחלטה הזו ברמה של, זאת אומרת, מבחינת תועלת, מבחינת מה מטרת ההחלטה, מה ההיגיון שלה וכל זה. אז קודם כל, פה נתחיל רגע מהסוף. אנחנו כמשרד כאן עומדים בכל הנחיות פיקוד העורף כדי לחזור לעבודה. זאת אומרת שיש פה מרחב מוגן קרוב, המרחב המוגן, אני חייב להגיד, שהוא כנראה טוב יותר מהמרחב בבית שלי, בבית שלך או בבית של אחרים, של רובנו. זה ממש מקלט, זה לא ממ״ד, זה כאילו, וזה גם במינוס אחד, אז כאילו, זה ממש נחשב מאוד מאוד מוגן. וכאילו, אז ברמה החוקית אין שום בעיה, אבל לא תמיד כאילו הכל מתחיל ונגמר בחוק, לפעמים גם יש קצת יותר עניין של מציאות. עכשיו, המון פעמים, נגיד היום סתם פתחתי את הפייסבוק שלי, ואני רואה באמת שיש אצל קולגות שלי, שהם כאילו כולם כבר חזרו מזמן, לפני אפילו שבועיים, לפני שלושה שבועיים, כאילו, ממש, אתה רואה אנשים שממש מתחילת המלחמה, איכשהו שבוע אחרי, כבר חזרו למשרדים. והרבה פעמים זה נותן איזה מין תחושה כזו של, היי, אנחנו עדיין מאחורה, ואפילו גם כמה חבר'ה זרקו לי על זה מילה, לא מהחברה, אלא חברים כזה מהחיים. אמרו לי כזה, נו, חזרתם כבר לעבודה, ואני כזה, לא, והם כזה, למה לא? תחזיר אותם. ועכשיו, חשוב לי רגע להגיד שבסוף זה שחברה חזרה לעבוד מהמשרדים זה לא מעיד שום דבר בתכלס על הפרודקטיביות שלהם, כי בפייסבוק, באינסטגרם, בלינקדין, הכל נראה נוצץ, הכל נראה כאילו רק אנחנו עוד לא חזרנו, ווואו, כולם כבר חזרו, ואיך זה יכול להיות? אבל לפעמים, יופי, אז הם חזרו תיאורטית, אבל לא בטוח שבאמת הפרודקטיביות שלהם במקום שהם היו רוצים שהפרודקטיביות תהיה. זאת אומרת, יכול להיות שזה רק נראה מהצעד כאילו הם מאוד פרודקטיביים ומאוד כזה כבר חזרו והכול קורה, אבל יכול להיות שבתכלס, אם נמדוד רגע את ההספקים, אז נראה שפתאום הם באמת לא בכיוון, ואנחנו נדבר על זה גם בעוד כמה נקודות בהמשך הפרק. אז בואו נדבר רגע על הקטע עם החוקי, או מול הקטע של המציאות, אז תיאורטית כן, על הנייר יש לנו כאן מרחב מוגן חוקי, והכול סבבה והכול טוב. אממה, זה לא מתחיל ונגמר רק כשהעובד מגיע למשרד, זה מתחיל בכלל בזה שהוא מתעורר בבוקר, ועד שהוא מגיע למשרד, וגם אחרי שהוא מסיים את יום העבודה, אז מהמשרד, הביתה. כי לא משנה איזה מרחב מוגן יש לי, בואו נגיד שאין לי דרך לתת לו מרחב מוגן בדרך לפה. זאת אומרת, אם בן אדם עכשיו עולה על רכבת, ובאמצע הרכבת יש אזעקה, ואני אפילו לא בטוח מה הרכבת עושה, אני מניח שהיא עוצרת, ופותחת את הקרונות או משהו, וכולם, לא יודע, הולכים לאיזה מקום, ואולי חוזרים ל… אני אפילו לא יודע איך זה עובד. אבל בנקודות הזמן האלו, אין לי איך לספק לעובד שלי מרחב מוגן. ובסוף, כשעובד מגיע אחרי ש… בואו נניח רגע שפעמיים אפילו תפסה אותו אזעקה בדרך, ואז הוא מגיע גם למשרד, אני לא יודע כמה בראש סדר העדיפויות שלו עכשיו להצליח להתרכז ולתת עבודה בצורה פרודקטיבית.
יובל: כאילו זה הופך להיות מעין אסקפיזם פתאום להגיע אולי לעבודה. אני לא יודעת, אני מנחשת שגם אחרי לילה שלפעמים אנחנו מתעוררים, יש חבר'ה אצלנו, מן הסתם לא לכולם יש ממדים, חלק יורדים למקלטים, אתה קם עד שאתה חוזר לישון, עד שאתה פה אתה שם, יש פריבילגיות מסוימות מבחינת פרודקטיביות מהבית שאין כשמגיעים למשרד.
עשהאל: נכון מאוד בתקופה הזו. ואגב, גם מה בן אדם אמור לעשות עם זה שלילדים אין מסגרות?
יובל: כן.
עשהאל: כאילו יאללה, סבבה, יש מרחב מוגן בעבודה, בסדר? אבל הילד שלי בכיתה א' ועוד ילד בכיתה ג' ועוד ילד בכיתה ה' לצורך העניין, הם לא חזרו ללימודים, הם לא חזרו למסגרת, אז מי בדיוק עומד להיות איתם? אז כאילו בסוף כשמשקללים את כל הדברים האלה, אתה אומר לעצמך, זה לא עניין של מה חוקי, זה עניין של מה נכון ברמת המציאות. וברמת המציאות, למרות שכבר, וואלה, אנחנו כבר עוד מעט מסיימים חודש שלם של לחימה ואנחנו כבר מאבטים במשך חודש והכול, עדיין, אני חייב להגיד, שאנחנו כמנהלי הארגון, אני במיוחד, אני לא מרגיש שזה זמן טוב לחזור. זאת אומרת, זה לא מרגיש לי כמו משהו שהוא, דווקא להפך, אני מרגיש שזה דווקא הזמן לצאת גדול עם העובדים ולתת להם שנייה את הביטחון ואת היציבות הזו, כדי שכשאני אצטרך אותם יותר קרובים פתאום, וכשאני בהמשך אצטרך גם דברים אחרים, אז אני בטוח שהדבר הזה הוא בסוף יחס גורר יחס. עוד דבר, זה שאם את זוכרת, בתקופה האחרונה דיברנו גם בפודקאסט על זה שאנחנו בעצם הקטנו את החדרים פה, ועשינו דלתות, ויצרנו מרחבי עבודה יותר שקטים. עכשיו, בסוף הכל זה במטרה שיהיה הרבה יותר קל לייצר סשן של ריכוז. כאילו, גם אני מול עצמי יודע שברגע שאתה יושב ואתה מרוכז ואתה נותן שעתיים של עבודה בלי שפותחים לך את הדלת, בלי שיש לך שיחות טלפון, בלי הפרעות, זה לפעמים יכול להיות שווה יותר מתשע שעות שאתה לא מרוכז. ולהגיד לך עכשיו שבאמת אפשר להישאר מרוכז אחרי ש… בואי, אני נמצא פה במשרד, אני אומר לך שיש פה ימים גם של שלוש-ארבע אזעקות ביום. אז להגיד לך עכשיו שאני לא רואה איך זה מפריע לי, לחבר'ה שמגיעים לפה, שפתאום יורדים ופתאום עולים, אז כן, יש בזה משהו יפה, שזה סוג של מדיטציה והכול, אבל מצד שני, בסוף נופלים טילים, לא יודע מה את עשית היום בבוקר, אני ב-7 וחצי בבוקר שמעתי כזה בום שכנראה נפל ליד הבית שלי, או נפילה או רסיס, אני כבר לא יודע מה נפל.
יובל: למה נפל רסיס על הבית?
עשהאל: תקשיבי, שמעתי בום שבער עוד שנייה, כאילו היינו בטוחים זה נפל על הבניין כבר ברמה של הבום. אז אני לא יודע כמה באמת אפשר לקבל בום ברמה שאתה מרגיש שזה נפל על הבניין שלך, ואז לחזור לעבודה ולהגיד, אה, מה זאת אומרת, ממשיכים לעבוד, הנה, בוא נקדם את ה… זה כן מפריע, וכשבן אדם לפחות נמצא במקום הבטוח שלו, אז לפחות יש לו סוג של איזה מגן פסיכולוגי, איזה כאילו שהיציאה מהממ״ד והכניסה היא לא עכשיו ברמה של עוד מלא אנשים יחד איתך וכאלה, אני חושב שגם בעניין הזה זה מאוד מאוד יכול לעזור. מה את חושבת על זה?
יובל: אני, בגדול אני מסכימה, כאילו, בסוף, שיש 4-3 אזעקות ביום, זה באמת מסיח את הדעת, אבל אני חושבת שגם בסוף, כאילו עצוב להגיד, אבל כבר השתפשפנו בזה, כבר הפכנו להיות… אני אישית מרגישה שלמשל בהתחלה לא התחברתי בכלל לקונספט הזה כל כך של עבודה מהבית, אני חייבת להגיד. אני הרגשתי כאילו, די, אני בבית? בא לי להיות בבית, לא בא לי לעבוד, לא בא לי להיות במרחב של הבית שלי ולעבוד בו. אבל בתוך המסגרת הזאת, כאילו ממש למדתי ליהנות מזה, לסגור רגע את הדלת, אני ממש מרגישה שאני, בסופו פרודוקטיבי, יש לי גם סיכום היום, שאני מרגישה שאני ממש, כאילו, וממש למדתי ליהנות מהשקט הזה ולמצוא שנייה רגע את הלהתרכז ולא פה פותחים לך את הדלת ושם בוא נעשה קפה ובוא נעשה כאילו אפילו שגרה שהייתה לנו פה של ארוחת בוקר בשעה הזאת וזה אני מוצאת את עצמי לפעמים עד 12 בכלל עוד לא שתי את הקפה שלה בבוקר כי אני כבר נשבת אחרי הזום של ה… אז כאילו זה מעין שגרה חדשה כזאת שאני מרגישה שאימצנו ואני מאמינה שהרבה חבר'ה מרגישים גם שהם למדו לעבוד מהבית ולהיות הרבה יותר פרודקטיביים במיוחד בתקופת טרללת הזאת.
עשהאל: ובדיוק כמו שאמרת, בהמשך למה שאמרת, אז גם חשוב כאילו להבין שצריך למסגר את הדבר הזה, זאת אומרת, בסוף, את יודעת, יש אנשים גם שבין אם זה חלק מהמצב, בין אם זה פשוט האופי שלהם או לא משנה מה, שהם לא קמים בבוקר כשאין להם משרד, זאת אומרת, יש דברים כאלה, אני כאן כדי להגיד, אני חווה את זה, אז כאילו ברגע שממסגרים את זה גם ואומרים רגע יש דיסקורד בבוקר ועובדים בדיסקורד ויש גם בסוף יום כזה מין סיכום יומי ושלושת הגדולים,
יובל: בואו נמסדר יום, גם שזה לא חוק, בדיוק,
עשהאל: בדיוק, אז כאילו כן זה בסוף מעוגן וכן זה הגיוני והכל, וגם בכללי, אני זוכר שלפני כמה פרקים ככה דיברנו על זה שלפעמים אנחנו אפילו עושים איזה יום, יומיים מהבית באופן יזום, בין אם זה כולם, בין אם זה בן אדם ספציפי, כי המטרה היא בסוף לתרגל את השריר הזה שאנחנו יכולים לעבוד מהבית. עכשיו חשוב להגיד שאפשר להסתכל על התקופה הזאת כעל משהו שלילי של וואו והלקוחות כאילו לא בדיוק מצטרפים בתקופה הזו וחלק גם מקפיאים, אפשר להסתכל על זה כעל משהו שלילי והעובדים מרחוק ופחות שליטה ופחות ארגון ופחות סדר וכל זה, ואפשר גם להסתכל על זה כעל היי אנחנו ממש מפתחים פה את השריר של הלעבוד מרחוק, עכשיו ברגע שיודעים לעבוד מרחוק עם תהליכי עבודה מסודרים אז קל וחומר שכשנחזור להיות קרורים
יובל: וגם שיש את הכלים הנכונים, למשל הדיסקורד, כמו שהזכרת, זה סופר. אני אתמול הייתי באיזה שלוש-ארבע פגישות, נכנסת שנייה לחדר, דן, אתה שומע אותי, טה-טה-טה-טה-טה, עדן, את פה, כאילו ליאור, תוך שנייה עולים, הכול, מרגישים במרכאות כאילו אתה במשרד, כאילו אתה מוקף באנשים, כי זה מאוד מאוד זמין.
עשהאל: בדיוק. נקודה נוספת, זה הקטע של היחס גורר יחס, שזרקתי עליו בחצי מילה. בסוף, המון המון מקומות באים ואומרים לך, אל תדאג, זה ארגון חבל לך על הזמן, כמו משפחה, כל מיני ביטויים כאלה מפוצצים, ואז פתאום נקלעים לאיזה רגע שבו צריך להתנהג קצת יותר כמו משפחה ופחות כמו מקום שהוא מאוד מאוד קפיטליסטי וכאילו, ואז אתה נמדד באיזשהו מקום. עכשיו, אני תמיד מאוד אוהב את ה-להימדד, כי אני מאמין שאני כן אצליח לעמוד במבחן התוצאה ברוב הדברים שאני יכול לאפשר ויכול לתת ויכול לבוא לקראת והכול, ואני גם מכין את עצמי לא להתבאס מדי בחלק זה לא יהיה יחס גורר יחס, כי אני מכיר את המציאות, וחלק מהעובדים הם לא רואים את הדברים כמערכת יחסים, הם רואים את זה, את יודעת, כמקום עבודה שבאים ומכתימים כרטיס, וכאילו, כמובן שאנחנו נרצה כמה שפחות עובדים כאלה וכמה שיותר עובדים שבאמת מחוברים והכול, אבל אני גם מכין את עצמי בסוף בקטע של מה הציפיות שלי מהחיים כדי שאני לא אתאכזב יותר מדי, כי בסוף, שוב, המטרה של העסק זה להפוך את החיים שלנו לטובים יותר, לא למועקות ולא ל… כמובן שזה עובר דרך מאמץ ודרך לחצים, אבל בסוף המטרה היא אמורה להיות שזה מיטיב עם החיים שלנו, ואם אני מצפה פתאום, בגלל שהתנהלנו בצורה מסוימת במלחמה, שאחרי שנחזור מהמלחמה אז כולם יהיו, נקרא לזה, לא יודע, חיילי-חייל… זה לא יקרה, בסדר? אבל עם חלק מהעובדים זה כן יקרה. אני מאמין בזה בלב שלם, ולכן מאוד מאוד חשוב לי לראות שבאמת אנחנו מגיעים עם ציפיות הגיוניות, ו…
יובל: אני בטוחה שזה מחזק את ה…
עשהאל: אני גם אמדוד את זה. זאת אומרת, אני יודע להסתכל היום על העובדים ולהגיד, אני זוכר את התקופה הזו, התנהלתי, ובואו נראה עכשיו כל אחד איך הוא מתנהל, וכן, חלק מהעובדים גם שולחים סיכומי יום, ושולחים את שלושת הגדולים בבוקר, ועושים את הכל כמו שצריך, ואני ככה אמרתי את זה גם בסיכום שבוע האחרון, בסוף זוכרים הכל. בסוף, אחרי שמסתיימת התקופה, וכל תקופה בסוף מגיעה לסיומה, זוכרים איך כל אחד יתנהל. אז אגב, גם יש קטע כזה שבזמן המלחמה, לפעמים, אז אין מה לעשות, כאילו, יש סיטואציה, נגיד, שאתה עם הילדים בבית, ואתה אומר, וואלה, כאילו, זה לא יעזור שעכשיו בשתיים בצהריים אני אעני אהיה בעבודה, כי אני לא מצליח לעבוד, כי הילדים על הראש שלי. אז ברגע שעובדים מהבית, זה גם מייצר את האפשרות לעבוד פתאום ב-11 בלילה, ב-10 בלילה, דברים שראיתי אתמול, שכמה וכמה חבר'ה פתחו מחשבים, ב-9.30 ראיתי מלין נשלחים, 10.30, 11 ראיתי מלין נשלחים בלילה. אז כאילו, גם הקטע הזה של פתאום לתת לבן אדם רגע את החופש הזה של שעות היום, של לאו דווקא שאתה תעבוד מ-9 עד 5, אלא יכול להיות שאתה פתאום גם תעשה איזה הפסקה באמצע של שעתיים ותחזור לזה בערב, זה גם דבר שלדעתי הוא מאוד מאוד מבורך, וזה עדיף מאשר לחרטט את עצמנו כאילו הכל טוב, כאילו כולם מסוגלים לעבוד 9 עד 6 ואין הפרעות, כשהמציאות היא שזה לא בדיוק ככה. אז בסוף גם הארגון מרוויח מזה, שוואלה, העובדים באמת מצליחים להביא תפוקה ולא רק לסמן וי, כאילו, הנה,תסתכל, הייתי בעבודה מ-9 עד 6 כביכול, ותודה רבה. עוד איזה משהו ככה, באמת, שלפעמים אני מדבר עם חבר'ה ושומע, זה שאחד החברים שלי לאחרונה אמר לי משהו בסגנון של, תקשיב, אבל אתה כבר משלם כאילו שכירות על המקום, אז יעני, לא חבל? עכשיו, אני בסוף, מצד אחד, לא רוצה לשלם סתם על שום דבר, מצד שני, הפתרון של, אוקיי, אז בואו נחזיר את העובדים למשרד, כי אני משלם את השכירות, זה מטומטם, זה קצת כמו…
יובל: יכול להיות שתפסיד כסף מהדבר הזה, פשוט לא באופן מאוד ישיר ונראה על העין.
עשהאל: זה קצת כמו לא לצאת לחופשה, כי אני משלם שכירות בזמן החופשה, אז בואו לא נצא לחופשה. כאילו, אי אפשר בסוף להתנהל בצורה הזו של ה-אני אפסיד משהו, אנחנו לא עובדים, בסוף, כל אחד נותן את החלק שלו בגלל המלחמה. אף אחד לא שמח מהמלחמה, הכי טוב זה שהיה, שלא הייתה מלחמה, שהיה שלום עולמי, שהכל היה סבבה ולא היינו צריכים לעזוב את המשרד, אבל בסוף, כן, המשרד עדיין קצת שימושי. אני לא חושב שהתסמונת הזו של ה-היי, המשרד משלמים עליו, אז בואו נחזור, היא נכונה. לפעמים צריך להיות קצת יותר בוגרים מזה וקצת יותר להבין רגע את הסיטואציה ולמצוא את הדרך הבאמת נכונה, גם אם משלמים כמה שקלים יותר ממה שהיינו צריכים, כי בסוף, בטווח הארוך, כמו שאמרת, הכל אנחנו רואים, הכל אנחנו יודעים, והיחס גורר יחס הזה, כן, אמור להיות חיובי. עוד נקודה שחשבתי עליה, בזמן מלחמה, תשמעי, בן אדם מגיע עכשיו למטבחון, למשל, פוגש את יובל, פוגש אותך. מה, מה, כאילו, נגיד שכבר עלינו וירדנו שלוש פעמים באזעקות, והיו פה ימים גם של ארבע פעמים. כבר היו, אני הייתי פה, ירדתי, עליתי ארבע פעמים, ביום עבודה אחד. על מה נדבר בדיוק? על החרדות, על האזעקות, על איפה היו נפילות, ראית שבנהלל הייתה נפילה,ונפל עליי, נפל עליה, ואצל מיכל, ואצל ה… כאילו, זה סתם שיח כזה שרק מורידים אחד את השני, אז למה זה טוב הדבר הזה? אני לא אומר שעכשיו לא צריך לפרוק רגשות ולא צריך לשתף, אבל כאילו לכל אחד יש את הבית שלו, ואת הבן או בת זוג שלו, ונראה לי שזה יותר הגיוני, יותר אמפתי, יותר מרגיש בנוח על כאלו דברים, ובכזו אווירה לפרוק עם המשפחה שלך, מאשר באמת לפרוק פה במטבח, וכאילו בגדול להתבאס על המצב, כי המצב באמת מבאס, אני אפילו לא יכול לבוא בטענות לאף אחד.
יובל: זה גם לעשות את אותה השיחה במרכאות שלושים פעמים, כאילו, אם אתה מגיע לפה, כשאתה עם הבן זוג שלך בבית, ואתם מתבאסים פעם, פעמיים, אוקיי, לעסנו את זה, דיברנו על זה,: די, כמה אפשר לדבר על זה, אבל עכשיו הוא מגיע, אז מההתחלה, ותשמעי את הסיפור שסיפרתי לאור, וזה. בדיוק.
עשהאל: אז זה גם מאוד מאוד חיובי, מאוד נכון, בתקופה הזו, ובאמת, לתקשר את מה שהם צריכים, אבל לא מעבר לזה, כי בסוף יש פה שלושים אנשים, וואללה, אני יכול לעשות את אותה שיחה עם שלושים אנשים פה, זה רק יבאס ויבאס ויבאס, ובטח אני אשמע מיובל משהו מעניין על המלחמה, ועל מה שקרה בארצות הברית, או בסעודיה, ועכשיו אני גם רוצה לספר על זה לדודי, ודודי רוצה לספר על זה, אין, אין לזה סוף, וזה כאילו, סתם להיכנס ולהתחפר בתוך השטויות של עצמנו, לכן אני כן חושב שבאמת כדאי, גם מהזווית הזו, לתת לאנשים להיות בבתים, במקומות הבטוחים שלהם. חוץ מזה, בסוף אנחנו נותנים שירותים שהם דיגיטליים. זאת אומרת, אנחנו לא עכשיו הולכים ומעבירים דירות פיזית, ואם אנשים עובדים מהבית, אז איך הם יעבירו את הדירה, אלא בסוף אחד היתרונות הכי מרכזיים בתחום שלנו, שאנחנו בסוף עובדים מרחוק. אנחנו לא עובדים בבית של הלקוח, אנחנו לא עובדים בבית, לא יודע, בפיזית באיזה מקום, אלא בסוף זה מהמחשב. תאורטית, אם הבן אדם עושה את העבודה מספיק טוב, אז מה זה משנה מאיפה הוא עובד? זה לא כמו במקצועות אחרים, וצריך לדעת גם לחבק את הדבר הזה.
יובל: נכון, ושוב, זה רציני, אנחנו לא מדברים פה על תקופה שהיא לנצח, אז אני חושבת שעוד יותר להצדיק את העניין הזה שאנחנו בסוף חברה דיגיטלית.
עשהאל: בדיוק. יש המון אנשים שהם מאוד מאוד מוכשרים, אבל הם לא יבואו לעבוד ממשרד. בכללי אני מדבר. יש מלא טאלנטים כאלה שחיים בחיים מסוימים, והם לא רוצים לבוא ממשרד, וברגע שיש תקופה כזו שכל כך מאמנת אותנו ומלמד אותנו באיך לעבוד מרחוק, זה פותח לנו דלתות להתחיל לעבוד גם עם אנשים אפילו יותר משמעותית ממה שאנחנו עובדים היום. מרחוק, כי פתאום יש מתודות, פתאום יש שיטות, פתאום יש דיסקורד, פתאום יודעים כבר לנהל את הדברים, פתאום יש סיכום יום, פתאום השליטה והבקרה של העבודה מרחוק שמתפתחת ומשתכללת פה היא גם כן דבר מאוד מאוד חיובי, וזה יכול לפתוח את הדלת לעבודה מול אנשים, טאלנטים, חבל על הזמן, שהם פשוט לא יעבדו מהמשרד, כי מה לעשות, הוא פרילנסר, והוא לא יעשה את זה. זה חלק מהשיקולים שלו, יכול להיות שהוא כבר עשה את הכסף שלו, יכול להיות שהוא כבר, כל אחד והסיבות שלו. אז גם האימון הזה בלדעת לעבוד מרחוק הוא מאוד מאוד מאוד חיובי. אגב, זו גם תקופה שוואלה אנחנו כמנהלים בארגון, אנחנו נמדדים, אנחנו נמדדים בדוגמה האישית שאנחנו נותנים. אני כבר מזמן הבנתי, גם בזכות מערכת היחסים שלי עם דבש, שזה רק מראה לי כל יום שהחינוך האמיתי שאתה יכול לעשות הוא רק על בסיס דוגמה אישית, לך עכשיו תנסה להגיד לה שעדיף לה, הנה זה קרה אתמול, שעדיף לה לא לאכול עוגת שוקולד ב-10 בתשע בלילה, כי אז היא לא תירדם. יאללה אחי, בוא, אני רוצה לראות את הגיבור שבא ומסביר לילדה שלו בתא עוד לא שנתיים, שמה זאת אומרת, כדאי לך לא לאכול תעוגת, זה לא יעבוד. זה פשוט לא יעבוד, יש דברים שרק על בסיס דוגמה אישית אפשר באמת להסביר. נגיד אתמול, אז ממש בערב, באיזה שמונה וחצי בערב, דבש ביקשה טיול נוסף, אחרי שאני כבר חזרתי מטיול איתה. אז בר אמרה, יאללה, אני אוציא אותה לטיול, אבל היא ראתה שהיא בלי מכנסיים. אז היא אומרת לה, דבש תלבשי מכנסיים ונצא לטיול. ודבש אומרת, אני לא לובשת מכנסיים, אני רוצה לצאת לטיול עם טיטול. אנחנו אומרים לה, דבש תשימי מכנס, כי צריך לשים מכנס. ואנחנו רואים שזה לא עובד. ואז מה בר אמרה לה? בר אמרה לה, תקשיבי, את רואה שאבא עם מכנס? את רואה שאני עם מכנס? אז גם את צריכה להיות עם מכנס, ואז היא שמה את המכנס. כאילו, זה לא עוזר כל הפקודות, כל המה מותר, מה אסור, זה לא באמת מבחינתי אפקטיבי. האפקטיבי זה לתת את הדוגמה האישית. עכשיו, אני לא אשקר לך, בסוף אני מגיע למשרד, אחת הסיבות המרכזיות זה בשביל הדוגמה האישית. אני מבחינתי רוצה להראות לארגון שזה דבר טוב לעבוד מהמשרד, של כאילו בוא נשאף לחזור לעבוד מהמשרד. ולאו דווקא שזה הכי נוח לי, ולאו דווקא שזה הכי טוב לי, לאו דווקא שאפילו אין איזה יום אחד שהייתי שמח לעשות את זה מהבית, אבל אני עדיין מגיע למשרד כל יום, ולא היה אפילו יום אחד שעבדתי מהבית. כי אני רוצה להראות את הדוגמה האישית. והתקופה הזאת, תדעי לך, היא מאוד מאוד מאוד שמה את הזרקורים על המנהלים ועל המוביל של הארגון ואנשים מסתכלים אנשים רואים רגע איך הוא מתנהל רגע מה הוא עושה רגע בקיצור אז זו תקופה מאוד מאוד טובה גם לנו לתת את הדוגמה האישית. עכשיו נגענו כבר בנקודה הזו אבל בואו ניגע בה שוב. בתקופות כאלה אין מה לעשות סדר היום משתנה אם אני יש לי ילדים עכשיו שהולכים לישון בשעה 7-7.30-8 בערב אז לפעמים גם באמת יהיה יותר נוח לי לפתוח את המחשב בשמונה בערב אחרי שב-2.00 בצהריים סגרתי אותו כי זה פשוט לא מסתדר לי ודווקא העבודה הזו על בסיס זמנים שהם יותר ניתנים לשליטה על בסיס כל אחד מהעובדים זה דבר שהוא מאוד מאוד תואם את הסיטואציה יצא לך כבר בחודש האחרון להגיד אוקיי אז היום אני בשלוש עד ארבע או לא יודע באיזושהי תקופה באיזושהי כמה שעות במהלך היום להגיד אוקיי אני צריכה לעשות משהו אחר כי המציאות דופקת לי על הדלת ולפתוח את המחשב בזמן אחר?
יובל: האמת שאני ספציפית אין לי כל כך אילוצים כאלה אין לי ילדים ואין לי חיות מחמד וכזה אז אני בסך הכל גם כמו שאמרתי אני מאוד בן אדם של בית אז אני כן אוהבת לשמור על המסגרת של עצמי של תשע אני קמה בבוקר עושה את הזום פתיחת יום ומשתדלת לרוץ על הדברים כאילו מהנקודה הזאת והלאה אבל כן לפעמים יש אזעקות שפתאום אנחנו הולכים למקלט השכונתי ברוב המקרים מקלט יותר רציני מהמקלט של הבניין שלנו ועד שאתה חוזר ועד שאתה מתאושש ואם יש פתאום עוד אחת בזה אז אתה לא בראש לחזור שנייה לעבוד. אז אין מה לעשות אז אם אני צריכה איזה שעה שהיא לא בגדר הפסקת הצהריים שלי אז אני כן אשלים אותה אחר כך אין מה לעשות אני בסוף גם כמו שנותנים לי וטובים איתי אני לא הולכת לקחת מאף אחד את השעה הזו אבל בגדול אני משתדלת לשמור כמה שיותר על סדר היום שלי מה שכן אני יודעת שיש כן חבר'ה שכן עושים את זה וגם אני רואה מיילים ושיחות וגם רק אתמול דיברתי עם ליאור והוא אמר אין זה הורג אותי אני לא יכול אני אחרי ארבע מתעורר אני יכול לעבוד עד התשע עד עשר עד זה אני אני בשוונג שלי אני כאילו ממש פורח וזאת הסביבה שלו.
עשהאל: ראיתי אותו מוציא אתמול מיילים ב-11 וחצי בלילה.
יובל: בדיוק זה ממש השעות שלו אז אני כן יודעת שיש חבר'ה שזה עושה להם טוב או כאלה שיש להם פתאום רופא או זה או דברים כאלה.
עשהאל: כן כן לגמרי וגם אני אגב המון פעמים עובד בשעות מסוימות אחרי שיש אותה עבודה ואז אני עושה פשוט איזמון למיילים ב-8 בבוקר ואז יוצא שב -8 פתאום אני שולח איזה 30 מיילים כזה וזה גם נותן אפקט לא רע בכלל. יש גם עניין שאני אישית יש לי אמונה כזאת ורצון שהחזרה למשרד תהיה אורגנית לא בכפייה לא עכשיו להתחיל לריב פה עם אנשים רגע אבל בוא נחזור ואמרנו שחוזרים ולמה לא אלא כל שבוע אני כאילו מסתכל על המשרד ואומר יאללה עוד אחד. יאללה הנה פתאום עכשיו גם יאריק מגיע יאללה הנה פתאום עכשיו יובל מגיע יאללה הנה עכשיו פתאום כאילו אני כזה מנסה שזה דבר הזה גם יקרה באופן אורגני ושאנשים פשוט יפעילו את השכל ויגידו היי אוקיי עכשיו המצב כבר יותר סביר אני רוצה לחזור למשרד לא כי אני חייב אלא כי אני רוצה ואני חושב שאם אני אצליח להשיג את העניין הזה של החזרה האורגנית אני חושב שיהיה לזה אפקט מבחינת פרודקטיביות שהוא הרבה הרבה הרבה יותר חזק. זה קצת כמו בכללי, כשאתה מנהל אז יש שתי גישות, יש את הגישה של צה״ל, שאומרת, אתה לא רוצה להקשיב לי? יאללה, יש לך 28. אתה עדיין לא רוצה להקשיב לי? יש לך 35. אתה עדיין לא רוצה להקשיב לי? יש לך משפט אצל המח״ט, ביום, מחר ב-12 בצהריים, שיהיה לך בהצלחה. והנה הודחת מהיחידה, והנה בהצלחה, והלכת לכלא. כאילו, זו השיטה של צה״ל, שאין כאילו חזרה אורגנית נקרא לזה, אלא יש ההגדרה, היי, כולם חוזרים ב-12 בצהריים ביום ראשון, מי שלא חוזר, יש לו שימוע, לצורך העניין. זו גישה מנהלית מאוד מסוימת, שמתאימה לרמה מאוד מסוימת. עכשיו, אני חייב להגיד שאני תמיד אעדיף את השיטה השנייה. השיטה השנייה באה ואומרת, בוא נעשה את זה במקום של דוגמה אישית, של הובלה, של מנהיגות, של כריזמה. זאת אומרת, שאני בא ואני אומר, אני רוצה שהצד השני, הוא בעצמו יבין את הרציונל, והוא בעצמו ירצה לחזור למשרד. אז כן, כבר קרוב לחודש הדבר הזה מתמשך, ואני עדיין מאמין ורוצה שהחזרה תבוא מהאנשים, שכאילו,
יובל: וואלה. אני מאמינה שזה יקרה, כאילו, בסוף קצת יותר נתייצב. היו לנו פה איזה, הלילה הזה לא היה שקט, אבל תמיד בסופה שקט, אני לא יודעת למה.
עשהאל: הסופה של זה לדעתי הולך להיות חרבו דרבו של הלייק,
יובל: אבל בסדר.
עשהאל: לדעתי הסוף שבוע הזה, וואו, וואו, וואו, הולך להיות משגע, מה שנקרא.
יובל: כן.
עשהאל: אבל סבבה, בואו נחיה ונראה מה שנקרא. כן,
יובל: יש לי אמונה.
עשהאל: מעולה. התקופה הזאת היא גם מאוד מאוד מאוד מלמדת להמשך. אני ממש כותב לעצמי דברים, כאילו, בתקופה הזו של איך כל אחד תפקד. חבר'ה, למשל, שאני רואה שוואלה, באמת, כאילו, בתכלס ביני לבינך, אני רואה בן אדם עכשיו שהוא יותר אפקטיבי מהבית, שהוא באמת עולה לדיסקורד בזמן, שהוא עונה לכל השאלות שלי, שהוא זמין במהלך יום העבודה, שהדברים דופקים, שהלקוחות מרוצים, שכולם מרגישים את העשייה שלו באמת בצורה טובה ופרודקטיבית. אז גם אחרי שהמצב יסתיים, כשהוא ירצה לעבוד מהבית, אני אגיד לו, אחלה, יאללה, תעבוד מהבית בכיף. ולהפך, חבר'ה שאני מרגיש שזה סתם היה מטומטם לאפשר להם בכלל. היה עדיף או להוציא אותם לחל״ת, או להגיד להם, לא עובדים מהבית, חוזרים למשרד ואין, זאת ההגדרה. כאילו, יש חבר'ה שגם אני מרגיש כלפיהם ככה, ויש חבר'ה שאני ממש ממש אוהב את הבגרות, ואוהב את ה… ומעריך מאוד את ההתנהלות והכול. ואין שוויון, זאת אומרת, כל אחד בסוף מביא על עצמו את מה שהוא מבשל, וגם בסוף התקופה הזאת היא מאוד מלמדת.
יובל: אמרת שיש לך, שראית כל מיני קולגות או מתחרים וכזה, שחזרו לעבוד, וכל מיני, לא יודעת, פוסטים וכזה. אתה שמעת על מישהו שהוציא לחל״ת?
עשהאל: כן, בטח.
יובל: מישהו שחל"ת, כן?
עשהאל: בטח, בכמויות, ברור.
יובל: חילטו?
עשהאל: בטח, בטח. אגב, אנחנו, אנחנו לא מוציאים לחל״ת, לא הוצאנו לחל״ת אף אחד, כי המטרה שלנו בסוף זה גם, שוב, לצאת גדולים בתקופה הקשה דווקא. זאת אומרת, מה לעשות, הכי קל זה להוציא לחל״ת, גם הוא מוציא לחל״ת, אתה גם חוסך מלא כסף, ופתאום יש כאלה, אתה יודע, הלקוחות ממשיכים לשלם, ואתה חוסך על 50% מההוצאות שכר שלך, כי נגיד שחילטת חצי מאה אנשים, אבל אני אומר לעצמי בלב, בואנה, אם אני הייתי בצד השני, חלק מהעניין ששכיר לא מרוויח עכשיו 100 אלף דולר בחודש, אלא הוא מרוויח סכום כזה או אחר, זה כי כאילו הוא שכיר, מישהו דואג לו, כאילו הוא לא צריך עכשיו לעשות שיווק לעצמו, כמו שהוא לא צריך להביא את הלקוחות של עצמו כל חודש, אז הוא גם אמור להגיד לעצמו, בואנה, כמו שיש לי ימי מחלה, ימי חופשה, אז כאילו גם יש ימי מלחמה, וזה אמור כאילו לבוא על בסיס הארגון,
יובל: או, כאילו זאת,
עשהאל: זה ככה, אני רואה את הדברים, ושוב, בסוף המטרה היא להקיף את עצמי, את עצמנו כמנהלים, באנשים שרואים את הדברים עין בעין, יכול להיות שיש ארגונים שבכלל לא מחפשים מערכת היחסים הזאת עם העובדים שלהם, יכול להיות שהם אומרים, מה אכפת לי, אני רוצה לשלם את המינימום, לקבל את המקסימום, וכל מקום שאני יכול לחלט, יכול לחסוך, יכול לעשות משהו שירוויח לי יותר, אני רוצה לעשות את זה. אני פחות שם, אני חייב להגיד שגם התרבות הארגונית שלנו היא פחות שם, אנחנו כן מנסים לייצר איזשהו איזושהי סינרגיה יחד עם העובדים, של להבין רגע שכשעובדים עובדים וכשנחים נחים, האם את באמת חושבת שכל הנקודות שאמרנו בפודקאסט, שרובן באמת רלוונטיות כלפי העובדים, האם באמת הדברים האלה עוברים בראש של העובד, או שזה הכל דמיונות בראש שלי? מה זה עושה לך באופן אישי, שהארגון עדיין מאפשר לך כמעט חודש אחרי תחילת המלחמה? מה זה תחילת המלחמה? אנחנו כבר שנתיים וחצי במלחמה, אני מדבר על הזירה של, הזירה האחרונה המרכזית עם כל הטילים מאיראן וכל זה. האם באמת זה באופן אישי עובר לך בראש בכלל? מה זה עושה לך שיש את האפשרות הזאת לעבוד מהבית? האם יש לזה ערך אמיתי מהזווית שלך כעובדת בארגון, כמישהי שמדברים איתה, כמישהי שמעורבת? איך את רואה את הדברים?
יובל: אז אני חושבת שהנקודות פה היו מאוד מדויקות. אני חושבת שמעבר לכל העניינים שהזכרנו, שיש נוחות מסוימת ושמבחינה רגשית זה נוח לעובדים מסוימים, או מבחינה עם הילדים, או עם בעלי חיים, או מה שלא יהיה מהבחינות האלה, מעבר לדבר הזה ומהעניין הבטיחותי ולילות שנה. יש גם איזשהו ערך מוסף, כמו שאמרת, של יחס גורר יחס, וגם זה איזשהו משהו שמרגישים אותו, לדעתי, העובדים, השכירים, יותר מהסביבה. זאת אומרת, שאם אימא שלי או דודה שלי אומרת לי, יו, מה קורה איתך אם אתם חוזרים לעבוד? אני מפחדת, אל תלכי, כן תלכי, ואני אומרת לה, לא, הכל טוב, אנחנו מהבית. אז היא אומרת, וואו, איזה יופי, כאילו, איזה כיף שמאפשרים את הדבר הזה, ושאתם כרגע בבית, בחוץ, שלא, אנחנו עדיין מהבית, ולנו עדיין מאפשרים, ואנחנו, אף אחד לא הכריח אותנו. וגם המרחב הפתוח הזה, שאין פה איזשהו פאסיב אגרסיב, אנחנו לא אומרים לאנשים, המשרד פתוח, אתם יכולים להישאר בבית, ואם אתם לא מגיעים, אז אנחנו מתבאסים עליכם ורושמים אתכם באיזה מחברת שחורה, זה לא המצב. זה גם גורם, בסוף, לאנשים פה להרגיש בנוח, אני יודעת שיש פה איזה עובד, נגיד, ששבוע שעבר קפץ, כאילו, כן אנשים בטפטופים, אם יש פה איזה יום שאפשר לקפוץ, עדי הייתה איזה פעם מהם בשבוע שעבר, ודן היה, ואני בימי שלישי, והוא, אז גם העניין הזה, שאין איזושהי הרגשה של וואי, וואי, וואי, אם אני מגיעה, זהו, אז אין לי דרך חזרה, או שכאילו, הכל באמת באווירה משפחתית, אבל לא כסלוגן, אלא אמיתי, והדאגה הזאת מורגשת, וזה משהו שגם פנימית זה מוערך, וגם חיצונית, כשמספרים את זה לסביבה, יש לזה לדעתי המון המון ערך מוסף.
עשהאל: זה חזק הקטע עם הסביבה, אני פשוט לא חשוף לזווית הזו, כי אני, אף אחד לא אומר לי בסביבה שום דבר, כי כאילו, מה אתה רוצה, תחליט מה שאתה רוצה, ותשחרר אותנו, אבל כן, זה ממש מעניין הקטע עם הסביבה, לא חשבתי על זה, אני מודה. אגב, כשאת מדבר קצת עם חברות, לא יודע, חברים, וזה עניינים, מה השאר עושים, כאילו, איפה זה עומד?
יובל: אז האמת שרוב החברים שלי הם בהייטק והכל הזה, הם באמת לא, אף אחד לא חזר, וגם אצל אורון בכל המערכות שהיו לצורך העניין, תמיד גם כששולחים איזושהי הודעה, זו הודעה נורא כזאת עדינה של חבר'ה, מה שאתם מרגישים, ממש נורא כפפות של משי, אבל לצורך העניין יש לי בן דוד שהתחיל עבודה חדשה לא מזמן, גם בתחום הסייבר והכל, וזו חברה שמאוד מאמינה, יש הרבה תחומים, כמו שאנחנו יודעים, הרבה חברות כן נותנות עבודה היברידית, או ימים מהבית והכל, ופה דווקא הם מאוד מאוד מאמינים בעבודה מהמשרד ולא כל כך מפרגנים על ימי בית ודברים כאלה, והוא נורא חשש מהדבר הזה, וכאילו כן אמר לא, אז אם ככה אז אני אעזוב, אז אני פה, אז אני זה, ואמרתי לו, הכול בסדר, רגע, תקשור, אדבר איתם, תעשה וזה. אז כן, אני יודעת שיש מקומות, גם אם זה הייטק וגם אם זה לא, שכנראה הדברים לא פחות חופשיים מאצלנו, אבל בסביבה שלי אישית, בגלל שבדיוק גם כן, לא מזמן אורון ואני דיברנו על זה, הוא אמר, זה קצת מוזר, בהייטק לצורך העניין, אז בסדר, אם היית רופא, אז כל החברות שלך היו רופאים, כאילו, לא יודעת, זה כזה הגיוני. אז בסביבה שלי אני כן, כן הרבה חברים עובדים מהבית, אבל אני בטוחה שזה לא ככה בכל המקומות.
עשהאל: תראי, הכבישים בגדול מאוד פנויים.
יובל: כן, נכון.
עשהאל: זה אומר שאנשים פחות נוסעים לעבודה עובדתית.
יובל: נכון, אני מגיעה לפה ב-12 דקות עכשיו.
עשהאל: מטורף, וואו. זה הדבר היחיד שהייתי משמר מהמלחמה הזו, של די, תפסיקו לעלות על הכביש כולם ביחד כל היום. יובל, אני רוצה להודות לך שהצטרף לפרק הזה, ואנחנו נתראה בפרק הבא. יאללה ביי.
עשהאל: היי חברים יקרים מה המצב פרק 85 כבר כאן בפרק הזה אירחתי את יובל ויחד פירקנו וניתחנו למה אנחנו עדיין לא חזרנו לעבוד מהמשרדים אז פרק 85 – מתחילים!
גדלתי בשומרון. קשב וריכוז, המון. כדורגל, מקום ראשון. העיקר, לא לישון. אני בן 10 – הלם. סבא עשה קסם. איך בעצם? 12 – שלוקים קרים. מכירות של החיים. המצב אנוש? היצע וביקוש. 13 – פליירים כל היום. בקור. בחום. קברתי בחול. פוטרתי. למדתי. אמון מעל הכול. 16 – קוסם אמיתי. עסק פגזי. 70 אלף שקל בחודשי השיא. קוסם זה לשחק. לשחק זה לשווק. מקל הקסמים התפרק. עורכי דין. התחלתי לשווק. בפודקאסט שלי אשתף מניסיוני, לשווק ולמנכ״ל ממש כמו עשהאל. בלי פילטר או עריכות. אין סודות. שימו אוזניות. פרק של השמחות.
טוב אז פרק 85, יחד איתי יובל. יובל מה שלומך?
יובל: בסדר גמור מה העניינים?
עשהאל: וואלה מצוין תודה רבה שבאת מהבית במיוחד להקליט איתי את הפרק. איך את מרגישה במשרד?
יובל: אחלה כאילו תמיד כזה ריק פה אבל אותם פרצופים שמגיעים אבל זה כיף לראות אותם.
עשהאל: ציפיתי למרגישה בבית אבל בסדר כן הכל טוב אחלה אז אני שואל פשוט בגלל שאנחנו עדיין בתקופת מלחמה למי ששומע את הפרק ככה באיחור או משהו שלא יבין רגע על מה אנחנו מדברים אז ככה אנחנו בזמן מלחמה עדיין שבוע לפני חג הפסח או משהו כזה כן באמת משהו כזה אנחנו כרגע ב-24 לשלישי אגב מחר יש לי יום הולדת אז ככה באמת זה התאריך וזו התקופה ועל הפרק הזה אנחנו בעצם בפרק הזה אנחנו נרצה לדבר על למה עדיין לא חזרנו למשרדים זאת אומרת למה אנחנו כהנהלה עדיין החלטנו שאנחנו לא מחזירים את העובדים למשרד לפחות לא מכריחים או זאת אומרת באמת מאפשרים את זה בקטע אבל של כאילו כל אחד בוחר באמת מה שהוא רוצה ואין טוב ואין רע אלא באמת נותנים לכל אחד מהעובדים להחליט אם הוא מרגיש בנוח ואם הוא לא. יש כאן עוד שני עובדים יחד איתי שאני גם מגיע כל היום למשרד כי זה יותר נוח לי יותר נחמד לי וגם להם כנראה אבל רוב העובדים 90% מהעובדים עובדים מהבתים והיום אנחנו רוצים לדבר בעצם על למה החלטנו את ההחלטה הזו ברמה של, זאת אומרת, מבחינת תועלת, מבחינת מה מטרת ההחלטה, מה ההיגיון שלה וכל זה. אז קודם כל, פה נתחיל רגע מהסוף. אנחנו כמשרד כאן עומדים בכל הנחיות פיקוד העורף כדי לחזור לעבודה. זאת אומרת שיש פה מרחב מוגן קרוב, המרחב המוגן, אני חייב להגיד, שהוא כנראה טוב יותר מהמרחב בבית שלי, בבית שלך או בבית של אחרים, של רובנו. זה ממש מקלט, זה לא ממ״ד, זה כאילו, וזה גם במינוס אחד, אז כאילו, זה ממש נחשב מאוד מאוד מוגן. וכאילו, אז ברמה החוקית אין שום בעיה, אבל לא תמיד כאילו הכל מתחיל ונגמר בחוק, לפעמים גם יש קצת יותר עניין של מציאות. עכשיו, המון פעמים, נגיד היום סתם פתחתי את הפייסבוק שלי, ואני רואה באמת שיש אצל קולגות שלי, שהם כאילו כולם כבר חזרו מזמן, לפני אפילו שבועיים, לפני שלושה שבועיים, כאילו, ממש, אתה רואה אנשים שממש מתחילת המלחמה, איכשהו שבוע אחרי, כבר חזרו למשרדים. והרבה פעמים זה נותן איזה מין תחושה כזו של, היי, אנחנו עדיין מאחורה, ואפילו גם כמה חבר'ה זרקו לי על זה מילה, לא מהחברה, אלא חברים כזה מהחיים. אמרו לי כזה, נו, חזרתם כבר לעבודה, ואני כזה, לא, והם כזה, למה לא? תחזיר אותם. ועכשיו, חשוב לי רגע להגיד שבסוף זה שחברה חזרה לעבוד מהמשרדים זה לא מעיד שום דבר בתכלס על הפרודקטיביות שלהם, כי בפייסבוק, באינסטגרם, בלינקדין, הכל נראה נוצץ, הכל נראה כאילו רק אנחנו עוד לא חזרנו, ווואו, כולם כבר חזרו, ואיך זה יכול להיות? אבל לפעמים, יופי, אז הם חזרו תיאורטית, אבל לא בטוח שבאמת הפרודקטיביות שלהם במקום שהם היו רוצים שהפרודקטיביות תהיה. זאת אומרת, יכול להיות שזה רק נראה מהצעד כאילו הם מאוד פרודקטיביים ומאוד כזה כבר חזרו והכול קורה, אבל יכול להיות שבתכלס, אם נמדוד רגע את ההספקים, אז נראה שפתאום הם באמת לא בכיוון, ואנחנו נדבר על זה גם בעוד כמה נקודות בהמשך הפרק. אז בואו נדבר רגע על הקטע עם החוקי, או מול הקטע של המציאות, אז תיאורטית כן, על הנייר יש לנו כאן מרחב מוגן חוקי, והכול סבבה והכול טוב. אממה, זה לא מתחיל ונגמר רק כשהעובד מגיע למשרד, זה מתחיל בכלל בזה שהוא מתעורר בבוקר, ועד שהוא מגיע למשרד, וגם אחרי שהוא מסיים את יום העבודה, אז מהמשרד, הביתה. כי לא משנה איזה מרחב מוגן יש לי, בואו נגיד שאין לי דרך לתת לו מרחב מוגן בדרך לפה. זאת אומרת, אם בן אדם עכשיו עולה על רכבת, ובאמצע הרכבת יש אזעקה, ואני אפילו לא בטוח מה הרכבת עושה, אני מניח שהיא עוצרת, ופותחת את הקרונות או משהו, וכולם, לא יודע, הולכים לאיזה מקום, ואולי חוזרים ל… אני אפילו לא יודע איך זה עובד. אבל בנקודות הזמן האלו, אין לי איך לספק לעובד שלי מרחב מוגן. ובסוף, כשעובד מגיע אחרי ש… בואו נניח רגע שפעמיים אפילו תפסה אותו אזעקה בדרך, ואז הוא מגיע גם למשרד, אני לא יודע כמה בראש סדר העדיפויות שלו עכשיו להצליח להתרכז ולתת עבודה בצורה פרודקטיבית.
יובל: כאילו זה הופך להיות מעין אסקפיזם פתאום להגיע אולי לעבודה. אני לא יודעת, אני מנחשת שגם אחרי לילה שלפעמים אנחנו מתעוררים, יש חבר'ה אצלנו, מן הסתם לא לכולם יש ממדים, חלק יורדים למקלטים, אתה קם עד שאתה חוזר לישון, עד שאתה פה אתה שם, יש פריבילגיות מסוימות מבחינת פרודקטיביות מהבית שאין כשמגיעים למשרד.
עשהאל: נכון מאוד בתקופה הזו. ואגב, גם מה בן אדם אמור לעשות עם זה שלילדים אין מסגרות?
יובל: כן.
עשהאל: כאילו יאללה, סבבה, יש מרחב מוגן בעבודה, בסדר? אבל הילד שלי בכיתה א' ועוד ילד בכיתה ג' ועוד ילד בכיתה ה' לצורך העניין, הם לא חזרו ללימודים, הם לא חזרו למסגרת, אז מי בדיוק עומד להיות איתם? אז כאילו בסוף כשמשקללים את כל הדברים האלה, אתה אומר לעצמך, זה לא עניין של מה חוקי, זה עניין של מה נכון ברמת המציאות. וברמת המציאות, למרות שכבר, וואלה, אנחנו כבר עוד מעט מסיימים חודש שלם של לחימה ואנחנו כבר מאבטים במשך חודש והכול, עדיין, אני חייב להגיד, שאנחנו כמנהלי הארגון, אני במיוחד, אני לא מרגיש שזה זמן טוב לחזור. זאת אומרת, זה לא מרגיש לי כמו משהו שהוא, דווקא להפך, אני מרגיש שזה דווקא הזמן לצאת גדול עם העובדים ולתת להם שנייה את הביטחון ואת היציבות הזו, כדי שכשאני אצטרך אותם יותר קרובים פתאום, וכשאני בהמשך אצטרך גם דברים אחרים, אז אני בטוח שהדבר הזה הוא בסוף יחס גורר יחס. עוד דבר, זה שאם את זוכרת, בתקופה האחרונה דיברנו גם בפודקאסט על זה שאנחנו בעצם הקטנו את החדרים פה, ועשינו דלתות, ויצרנו מרחבי עבודה יותר שקטים. עכשיו, בסוף הכל זה במטרה שיהיה הרבה יותר קל לייצר סשן של ריכוז. כאילו, גם אני מול עצמי יודע שברגע שאתה יושב ואתה מרוכז ואתה נותן שעתיים של עבודה בלי שפותחים לך את הדלת, בלי שיש לך שיחות טלפון, בלי הפרעות, זה לפעמים יכול להיות שווה יותר מתשע שעות שאתה לא מרוכז. ולהגיד לך עכשיו שבאמת אפשר להישאר מרוכז אחרי ש… בואי, אני נמצא פה במשרד, אני אומר לך שיש פה ימים גם של שלוש-ארבע אזעקות ביום. אז להגיד לך עכשיו שאני לא רואה איך זה מפריע לי, לחבר'ה שמגיעים לפה, שפתאום יורדים ופתאום עולים, אז כן, יש בזה משהו יפה, שזה סוג של מדיטציה והכול, אבל מצד שני, בסוף נופלים טילים, לא יודע מה את עשית היום בבוקר, אני ב-7 וחצי בבוקר שמעתי כזה בום שכנראה נפל ליד הבית שלי, או נפילה או רסיס, אני כבר לא יודע מה נפל.
יובל: למה נפל רסיס על הבית?
עשהאל: תקשיבי, שמעתי בום שבער עוד שנייה, כאילו היינו בטוחים זה נפל על הבניין כבר ברמה של הבום. אז אני לא יודע כמה באמת אפשר לקבל בום ברמה שאתה מרגיש שזה נפל על הבניין שלך, ואז לחזור לעבודה ולהגיד, אה, מה זאת אומרת, ממשיכים לעבוד, הנה, בוא נקדם את ה… זה כן מפריע, וכשבן אדם לפחות נמצא במקום הבטוח שלו, אז לפחות יש לו סוג של איזה מגן פסיכולוגי, איזה כאילו שהיציאה מהממ״ד והכניסה היא לא עכשיו ברמה של עוד מלא אנשים יחד איתך וכאלה, אני חושב שגם בעניין הזה זה מאוד מאוד יכול לעזור. מה את חושבת על זה?
יובל: אני, בגדול אני מסכימה, כאילו, בסוף, שיש 4-3 אזעקות ביום, זה באמת מסיח את הדעת, אבל אני חושבת שגם בסוף, כאילו עצוב להגיד, אבל כבר השתפשפנו בזה, כבר הפכנו להיות… אני אישית מרגישה שלמשל בהתחלה לא התחברתי בכלל לקונספט הזה כל כך של עבודה מהבית, אני חייבת להגיד. אני הרגשתי כאילו, די, אני בבית? בא לי להיות בבית, לא בא לי לעבוד, לא בא לי להיות במרחב של הבית שלי ולעבוד בו. אבל בתוך המסגרת הזאת, כאילו ממש למדתי ליהנות מזה, לסגור רגע את הדלת, אני ממש מרגישה שאני, בסופו פרודוקטיבי, יש לי גם סיכום היום, שאני מרגישה שאני ממש, כאילו, וממש למדתי ליהנות מהשקט הזה ולמצוא שנייה רגע את הלהתרכז ולא פה פותחים לך את הדלת ושם בוא נעשה קפה ובוא נעשה כאילו אפילו שגרה שהייתה לנו פה של ארוחת בוקר בשעה הזאת וזה אני מוצאת את עצמי לפעמים עד 12 בכלל עוד לא שתי את הקפה שלה בבוקר כי אני כבר נשבת אחרי הזום של ה… אז כאילו זה מעין שגרה חדשה כזאת שאני מרגישה שאימצנו ואני מאמינה שהרבה חבר'ה מרגישים גם שהם למדו לעבוד מהבית ולהיות הרבה יותר פרודקטיביים במיוחד בתקופת טרללת הזאת.
עשהאל: ובדיוק כמו שאמרת, בהמשך למה שאמרת, אז גם חשוב כאילו להבין שצריך למסגר את הדבר הזה, זאת אומרת, בסוף, את יודעת, יש אנשים גם שבין אם זה חלק מהמצב, בין אם זה פשוט האופי שלהם או לא משנה מה, שהם לא קמים בבוקר כשאין להם משרד, זאת אומרת, יש דברים כאלה, אני כאן כדי להגיד, אני חווה את זה, אז כאילו ברגע שממסגרים את זה גם ואומרים רגע יש דיסקורד בבוקר ועובדים בדיסקורד ויש גם בסוף יום כזה מין סיכום יומי ושלושת הגדולים,
יובל: בואו נמסדר יום, גם שזה לא חוק, בדיוק,
עשהאל: בדיוק, אז כאילו כן זה בסוף מעוגן וכן זה הגיוני והכל, וגם בכללי, אני זוכר שלפני כמה פרקים ככה דיברנו על זה שלפעמים אנחנו אפילו עושים איזה יום, יומיים מהבית באופן יזום, בין אם זה כולם, בין אם זה בן אדם ספציפי, כי המטרה היא בסוף לתרגל את השריר הזה שאנחנו יכולים לעבוד מהבית. עכשיו חשוב להגיד שאפשר להסתכל על התקופה הזאת כעל משהו שלילי של וואו והלקוחות כאילו לא בדיוק מצטרפים בתקופה הזו וחלק גם מקפיאים, אפשר להסתכל על זה כעל משהו שלילי והעובדים מרחוק ופחות שליטה ופחות ארגון ופחות סדר וכל זה, ואפשר גם להסתכל על זה כעל היי אנחנו ממש מפתחים פה את השריר של הלעבוד מרחוק, עכשיו ברגע שיודעים לעבוד מרחוק עם תהליכי עבודה מסודרים אז קל וחומר שכשנחזור להיות קרורים
יובל: וגם שיש את הכלים הנכונים, למשל הדיסקורד, כמו שהזכרת, זה סופר. אני אתמול הייתי באיזה שלוש-ארבע פגישות, נכנסת שנייה לחדר, דן, אתה שומע אותי, טה-טה-טה-טה-טה, עדן, את פה, כאילו ליאור, תוך שנייה עולים, הכול, מרגישים במרכאות כאילו אתה במשרד, כאילו אתה מוקף באנשים, כי זה מאוד מאוד זמין.
עשהאל: בדיוק. נקודה נוספת, זה הקטע של היחס גורר יחס, שזרקתי עליו בחצי מילה. בסוף, המון המון מקומות באים ואומרים לך, אל תדאג, זה ארגון חבל לך על הזמן, כמו משפחה, כל מיני ביטויים כאלה מפוצצים, ואז פתאום נקלעים לאיזה רגע שבו צריך להתנהג קצת יותר כמו משפחה ופחות כמו מקום שהוא מאוד מאוד קפיטליסטי וכאילו, ואז אתה נמדד באיזשהו מקום. עכשיו, אני תמיד מאוד אוהב את ה-להימדד, כי אני מאמין שאני כן אצליח לעמוד במבחן התוצאה ברוב הדברים שאני יכול לאפשר ויכול לתת ויכול לבוא לקראת והכול, ואני גם מכין את עצמי לא להתבאס מדי בחלק זה לא יהיה יחס גורר יחס, כי אני מכיר את המציאות, וחלק מהעובדים הם לא רואים את הדברים כמערכת יחסים, הם רואים את זה, את יודעת, כמקום עבודה שבאים ומכתימים כרטיס, וכאילו, כמובן שאנחנו נרצה כמה שפחות עובדים כאלה וכמה שיותר עובדים שבאמת מחוברים והכול, אבל אני גם מכין את עצמי בסוף בקטע של מה הציפיות שלי מהחיים כדי שאני לא אתאכזב יותר מדי, כי בסוף, שוב, המטרה של העסק זה להפוך את החיים שלנו לטובים יותר, לא למועקות ולא ל… כמובן שזה עובר דרך מאמץ ודרך לחצים, אבל בסוף המטרה היא אמורה להיות שזה מיטיב עם החיים שלנו, ואם אני מצפה פתאום, בגלל שהתנהלנו בצורה מסוימת במלחמה, שאחרי שנחזור מהמלחמה אז כולם יהיו, נקרא לזה, לא יודע, חיילי-חייל… זה לא יקרה, בסדר? אבל עם חלק מהעובדים זה כן יקרה. אני מאמין בזה בלב שלם, ולכן מאוד מאוד חשוב לי לראות שבאמת אנחנו מגיעים עם ציפיות הגיוניות, ו…
יובל: אני בטוחה שזה מחזק את ה…
עשהאל: אני גם אמדוד את זה. זאת אומרת, אני יודע להסתכל היום על העובדים ולהגיד, אני זוכר את התקופה הזו, התנהלתי, ובואו נראה עכשיו כל אחד איך הוא מתנהל, וכן, חלק מהעובדים גם שולחים סיכומי יום, ושולחים את שלושת הגדולים בבוקר, ועושים את הכל כמו שצריך, ואני ככה אמרתי את זה גם בסיכום שבוע האחרון, בסוף זוכרים הכל. בסוף, אחרי שמסתיימת התקופה, וכל תקופה בסוף מגיעה לסיומה, זוכרים איך כל אחד יתנהל. אז אגב, גם יש קטע כזה שבזמן המלחמה, לפעמים, אז אין מה לעשות, כאילו, יש סיטואציה, נגיד, שאתה עם הילדים בבית, ואתה אומר, וואלה, כאילו, זה לא יעזור שעכשיו בשתיים בצהריים אני אעני אהיה בעבודה, כי אני לא מצליח לעבוד, כי הילדים על הראש שלי. אז ברגע שעובדים מהבית, זה גם מייצר את האפשרות לעבוד פתאום ב-11 בלילה, ב-10 בלילה, דברים שראיתי אתמול, שכמה וכמה חבר'ה פתחו מחשבים, ב-9.30 ראיתי מלין נשלחים, 10.30, 11 ראיתי מלין נשלחים בלילה. אז כאילו, גם הקטע הזה של פתאום לתת לבן אדם רגע את החופש הזה של שעות היום, של לאו דווקא שאתה תעבוד מ-9 עד 5, אלא יכול להיות שאתה פתאום גם תעשה איזה הפסקה באמצע של שעתיים ותחזור לזה בערב, זה גם דבר שלדעתי הוא מאוד מאוד מבורך, וזה עדיף מאשר לחרטט את עצמנו כאילו הכל טוב, כאילו כולם מסוגלים לעבוד 9 עד 6 ואין הפרעות, כשהמציאות היא שזה לא בדיוק ככה. אז בסוף גם הארגון מרוויח מזה, שוואלה, העובדים באמת מצליחים להביא תפוקה ולא רק לסמן וי, כאילו, הנה,תסתכל, הייתי בעבודה מ-9 עד 6 כביכול, ותודה רבה. עוד איזה משהו ככה, באמת, שלפעמים אני מדבר עם חבר'ה ושומע, זה שאחד החברים שלי לאחרונה אמר לי משהו בסגנון של, תקשיב, אבל אתה כבר משלם כאילו שכירות על המקום, אז יעני, לא חבל? עכשיו, אני בסוף, מצד אחד, לא רוצה לשלם סתם על שום דבר, מצד שני, הפתרון של, אוקיי, אז בואו נחזיר את העובדים למשרד, כי אני משלם את השכירות, זה מטומטם, זה קצת כמו…
יובל: יכול להיות שתפסיד כסף מהדבר הזה, פשוט לא באופן מאוד ישיר ונראה על העין.
עשהאל: זה קצת כמו לא לצאת לחופשה, כי אני משלם שכירות בזמן החופשה, אז בואו לא נצא לחופשה. כאילו, אי אפשר בסוף להתנהל בצורה הזו של ה-אני אפסיד משהו, אנחנו לא עובדים, בסוף, כל אחד נותן את החלק שלו בגלל המלחמה. אף אחד לא שמח מהמלחמה, הכי טוב זה שהיה, שלא הייתה מלחמה, שהיה שלום עולמי, שהכל היה סבבה ולא היינו צריכים לעזוב את המשרד, אבל בסוף, כן, המשרד עדיין קצת שימושי. אני לא חושב שהתסמונת הזו של ה-היי, המשרד משלמים עליו, אז בואו נחזור, היא נכונה. לפעמים צריך להיות קצת יותר בוגרים מזה וקצת יותר להבין רגע את הסיטואציה ולמצוא את הדרך הבאמת נכונה, גם אם משלמים כמה שקלים יותר ממה שהיינו צריכים, כי בסוף, בטווח הארוך, כמו שאמרת, הכל אנחנו רואים, הכל אנחנו יודעים, והיחס גורר יחס הזה, כן, אמור להיות חיובי. עוד נקודה שחשבתי עליה, בזמן מלחמה, תשמעי, בן אדם מגיע עכשיו למטבחון, למשל, פוגש את יובל, פוגש אותך. מה, מה, כאילו, נגיד שכבר עלינו וירדנו שלוש פעמים באזעקות, והיו פה ימים גם של ארבע פעמים. כבר היו, אני הייתי פה, ירדתי, עליתי ארבע פעמים, ביום עבודה אחד. על מה נדבר בדיוק? על החרדות, על האזעקות, על איפה היו נפילות, ראית שבנהלל הייתה נפילה,ונפל עליי, נפל עליה, ואצל מיכל, ואצל ה… כאילו, זה סתם שיח כזה שרק מורידים אחד את השני, אז למה זה טוב הדבר הזה? אני לא אומר שעכשיו לא צריך לפרוק רגשות ולא צריך לשתף, אבל כאילו לכל אחד יש את הבית שלו, ואת הבן או בת זוג שלו, ונראה לי שזה יותר הגיוני, יותר אמפתי, יותר מרגיש בנוח על כאלו דברים, ובכזו אווירה לפרוק עם המשפחה שלך, מאשר באמת לפרוק פה במטבח, וכאילו בגדול להתבאס על המצב, כי המצב באמת מבאס, אני אפילו לא יכול לבוא בטענות לאף אחד.
יובל: זה גם לעשות את אותה השיחה במרכאות שלושים פעמים, כאילו, אם אתה מגיע לפה, כשאתה עם הבן זוג שלך בבית, ואתם מתבאסים פעם, פעמיים, אוקיי, לעסנו את זה, דיברנו על זה,: די, כמה אפשר לדבר על זה, אבל עכשיו הוא מגיע, אז מההתחלה, ותשמעי את הסיפור שסיפרתי לאור, וזה. בדיוק.
עשהאל: אז זה גם מאוד מאוד חיובי, מאוד נכון, בתקופה הזו, ובאמת, לתקשר את מה שהם צריכים, אבל לא מעבר לזה, כי בסוף יש פה שלושים אנשים, וואללה, אני יכול לעשות את אותה שיחה עם שלושים אנשים פה, זה רק יבאס ויבאס ויבאס, ובטח אני אשמע מיובל משהו מעניין על המלחמה, ועל מה שקרה בארצות הברית, או בסעודיה, ועכשיו אני גם רוצה לספר על זה לדודי, ודודי רוצה לספר על זה, אין, אין לזה סוף, וזה כאילו, סתם להיכנס ולהתחפר בתוך השטויות של עצמנו, לכן אני כן חושב שבאמת כדאי, גם מהזווית הזו, לתת לאנשים להיות בבתים, במקומות הבטוחים שלהם. חוץ מזה, בסוף אנחנו נותנים שירותים שהם דיגיטליים. זאת אומרת, אנחנו לא עכשיו הולכים ומעבירים דירות פיזית, ואם אנשים עובדים מהבית, אז איך הם יעבירו את הדירה, אלא בסוף אחד היתרונות הכי מרכזיים בתחום שלנו, שאנחנו בסוף עובדים מרחוק. אנחנו לא עובדים בבית של הלקוח, אנחנו לא עובדים בבית, לא יודע, בפיזית באיזה מקום, אלא בסוף זה מהמחשב. תאורטית, אם הבן אדם עושה את העבודה מספיק טוב, אז מה זה משנה מאיפה הוא עובד? זה לא כמו במקצועות אחרים, וצריך לדעת גם לחבק את הדבר הזה.
יובל: נכון, ושוב, זה רציני, אנחנו לא מדברים פה על תקופה שהיא לנצח, אז אני חושבת שעוד יותר להצדיק את העניין הזה שאנחנו בסוף חברה דיגיטלית.
עשהאל: בדיוק. יש המון אנשים שהם מאוד מאוד מוכשרים, אבל הם לא יבואו לעבוד ממשרד. בכללי אני מדבר. יש מלא טאלנטים כאלה שחיים בחיים מסוימים, והם לא רוצים לבוא ממשרד, וברגע שיש תקופה כזו שכל כך מאמנת אותנו ומלמד אותנו באיך לעבוד מרחוק, זה פותח לנו דלתות להתחיל לעבוד גם עם אנשים אפילו יותר משמעותית ממה שאנחנו עובדים היום. מרחוק, כי פתאום יש מתודות, פתאום יש שיטות, פתאום יש דיסקורד, פתאום יודעים כבר לנהל את הדברים, פתאום יש סיכום יום, פתאום השליטה והבקרה של העבודה מרחוק שמתפתחת ומשתכללת פה היא גם כן דבר מאוד מאוד חיובי, וזה יכול לפתוח את הדלת לעבודה מול אנשים, טאלנטים, חבל על הזמן, שהם פשוט לא יעבדו מהמשרד, כי מה לעשות, הוא פרילנסר, והוא לא יעשה את זה. זה חלק מהשיקולים שלו, יכול להיות שהוא כבר עשה את הכסף שלו, יכול להיות שהוא כבר, כל אחד והסיבות שלו. אז גם האימון הזה בלדעת לעבוד מרחוק הוא מאוד מאוד מאוד חיובי. אגב, זו גם תקופה שוואלה אנחנו כמנהלים בארגון, אנחנו נמדדים, אנחנו נמדדים בדוגמה האישית שאנחנו נותנים. אני כבר מזמן הבנתי, גם בזכות מערכת היחסים שלי עם דבש, שזה רק מראה לי כל יום שהחינוך האמיתי שאתה יכול לעשות הוא רק על בסיס דוגמה אישית, לך עכשיו תנסה להגיד לה שעדיף לה, הנה זה קרה אתמול, שעדיף לה לא לאכול עוגת שוקולד ב-10 בתשע בלילה, כי אז היא לא תירדם. יאללה אחי, בוא, אני רוצה לראות את הגיבור שבא ומסביר לילדה שלו בתא עוד לא שנתיים, שמה זאת אומרת, כדאי לך לא לאכול תעוגת, זה לא יעבוד. זה פשוט לא יעבוד, יש דברים שרק על בסיס דוגמה אישית אפשר באמת להסביר. נגיד אתמול, אז ממש בערב, באיזה שמונה וחצי בערב, דבש ביקשה טיול נוסף, אחרי שאני כבר חזרתי מטיול איתה. אז בר אמרה, יאללה, אני אוציא אותה לטיול, אבל היא ראתה שהיא בלי מכנסיים. אז היא אומרת לה, דבש תלבשי מכנסיים ונצא לטיול. ודבש אומרת, אני לא לובשת מכנסיים, אני רוצה לצאת לטיול עם טיטול. אנחנו אומרים לה, דבש תשימי מכנס, כי צריך לשים מכנס. ואנחנו רואים שזה לא עובד. ואז מה בר אמרה לה? בר אמרה לה, תקשיבי, את רואה שאבא עם מכנס? את רואה שאני עם מכנס? אז גם את צריכה להיות עם מכנס, ואז היא שמה את המכנס. כאילו, זה לא עוזר כל הפקודות, כל המה מותר, מה אסור, זה לא באמת מבחינתי אפקטיבי. האפקטיבי זה לתת את הדוגמה האישית. עכשיו, אני לא אשקר לך, בסוף אני מגיע למשרד, אחת הסיבות המרכזיות זה בשביל הדוגמה האישית. אני מבחינתי רוצה להראות לארגון שזה דבר טוב לעבוד מהמשרד, של כאילו בוא נשאף לחזור לעבוד מהמשרד. ולאו דווקא שזה הכי נוח לי, ולאו דווקא שזה הכי טוב לי, לאו דווקא שאפילו אין איזה יום אחד שהייתי שמח לעשות את זה מהבית, אבל אני עדיין מגיע למשרד כל יום, ולא היה אפילו יום אחד שעבדתי מהבית. כי אני רוצה להראות את הדוגמה האישית. והתקופה הזאת, תדעי לך, היא מאוד מאוד מאוד שמה את הזרקורים על המנהלים ועל המוביל של הארגון ואנשים מסתכלים אנשים רואים רגע איך הוא מתנהל רגע מה הוא עושה רגע בקיצור אז זו תקופה מאוד מאוד טובה גם לנו לתת את הדוגמה האישית. עכשיו נגענו כבר בנקודה הזו אבל בואו ניגע בה שוב. בתקופות כאלה אין מה לעשות סדר היום משתנה אם אני יש לי ילדים עכשיו שהולכים לישון בשעה 7-7.30-8 בערב אז לפעמים גם באמת יהיה יותר נוח לי לפתוח את המחשב בשמונה בערב אחרי שב-2.00 בצהריים סגרתי אותו כי זה פשוט לא מסתדר לי ודווקא העבודה הזו על בסיס זמנים שהם יותר ניתנים לשליטה על בסיס כל אחד מהעובדים זה דבר שהוא מאוד מאוד תואם את הסיטואציה יצא לך כבר בחודש האחרון להגיד אוקיי אז היום אני בשלוש עד ארבע או לא יודע באיזושהי תקופה באיזושהי כמה שעות במהלך היום להגיד אוקיי אני צריכה לעשות משהו אחר כי המציאות דופקת לי על הדלת ולפתוח את המחשב בזמן אחר?
יובל: האמת שאני ספציפית אין לי כל כך אילוצים כאלה אין לי ילדים ואין לי חיות מחמד וכזה אז אני בסך הכל גם כמו שאמרתי אני מאוד בן אדם של בית אז אני כן אוהבת לשמור על המסגרת של עצמי של תשע אני קמה בבוקר עושה את הזום פתיחת יום ומשתדלת לרוץ על הדברים כאילו מהנקודה הזאת והלאה אבל כן לפעמים יש אזעקות שפתאום אנחנו הולכים למקלט השכונתי ברוב המקרים מקלט יותר רציני מהמקלט של הבניין שלנו ועד שאתה חוזר ועד שאתה מתאושש ואם יש פתאום עוד אחת בזה אז אתה לא בראש לחזור שנייה לעבוד. אז אין מה לעשות אז אם אני צריכה איזה שעה שהיא לא בגדר הפסקת הצהריים שלי אז אני כן אשלים אותה אחר כך אין מה לעשות אני בסוף גם כמו שנותנים לי וטובים איתי אני לא הולכת לקחת מאף אחד את השעה הזו אבל בגדול אני משתדלת לשמור כמה שיותר על סדר היום שלי מה שכן אני יודעת שיש כן חבר'ה שכן עושים את זה וגם אני רואה מיילים ושיחות וגם רק אתמול דיברתי עם ליאור והוא אמר אין זה הורג אותי אני לא יכול אני אחרי ארבע מתעורר אני יכול לעבוד עד התשע עד עשר עד זה אני אני בשוונג שלי אני כאילו ממש פורח וזאת הסביבה שלו.
עשהאל: ראיתי אותו מוציא אתמול מיילים ב-11 וחצי בלילה.
יובל: בדיוק זה ממש השעות שלו אז אני כן יודעת שיש חבר'ה שזה עושה להם טוב או כאלה שיש להם פתאום רופא או זה או דברים כאלה.
עשהאל: כן כן לגמרי וגם אני אגב המון פעמים עובד בשעות מסוימות אחרי שיש אותה עבודה ואז אני עושה פשוט איזמון למיילים ב-8 בבוקר ואז יוצא שב -8 פתאום אני שולח איזה 30 מיילים כזה וזה גם נותן אפקט לא רע בכלל. יש גם עניין שאני אישית יש לי אמונה כזאת ורצון שהחזרה למשרד תהיה אורגנית לא בכפייה לא עכשיו להתחיל לריב פה עם אנשים רגע אבל בוא נחזור ואמרנו שחוזרים ולמה לא אלא כל שבוע אני כאילו מסתכל על המשרד ואומר יאללה עוד אחד. יאללה הנה פתאום עכשיו גם יאריק מגיע יאללה הנה פתאום עכשיו יובל מגיע יאללה הנה עכשיו פתאום כאילו אני כזה מנסה שזה דבר הזה גם יקרה באופן אורגני ושאנשים פשוט יפעילו את השכל ויגידו היי אוקיי עכשיו המצב כבר יותר סביר אני רוצה לחזור למשרד לא כי אני חייב אלא כי אני רוצה ואני חושב שאם אני אצליח להשיג את העניין הזה של החזרה האורגנית אני חושב שיהיה לזה אפקט מבחינת פרודקטיביות שהוא הרבה הרבה הרבה יותר חזק. זה קצת כמו בכללי, כשאתה מנהל אז יש שתי גישות, יש את הגישה של צה״ל, שאומרת, אתה לא רוצה להקשיב לי? יאללה, יש לך 28. אתה עדיין לא רוצה להקשיב לי? יש לך 35. אתה עדיין לא רוצה להקשיב לי? יש לך משפט אצל המח״ט, ביום, מחר ב-12 בצהריים, שיהיה לך בהצלחה. והנה הודחת מהיחידה, והנה בהצלחה, והלכת לכלא. כאילו, זו השיטה של צה״ל, שאין כאילו חזרה אורגנית נקרא לזה, אלא יש ההגדרה, היי, כולם חוזרים ב-12 בצהריים ביום ראשון, מי שלא חוזר, יש לו שימוע, לצורך העניין. זו גישה מנהלית מאוד מסוימת, שמתאימה לרמה מאוד מסוימת. עכשיו, אני חייב להגיד שאני תמיד אעדיף את השיטה השנייה. השיטה השנייה באה ואומרת, בוא נעשה את זה במקום של דוגמה אישית, של הובלה, של מנהיגות, של כריזמה. זאת אומרת, שאני בא ואני אומר, אני רוצה שהצד השני, הוא בעצמו יבין את הרציונל, והוא בעצמו ירצה לחזור למשרד. אז כן, כבר קרוב לחודש הדבר הזה מתמשך, ואני עדיין מאמין ורוצה שהחזרה תבוא מהאנשים, שכאילו,
יובל: וואלה. אני מאמינה שזה יקרה, כאילו, בסוף קצת יותר נתייצב. היו לנו פה איזה, הלילה הזה לא היה שקט, אבל תמיד בסופה שקט, אני לא יודעת למה.
עשהאל: הסופה של זה לדעתי הולך להיות חרבו דרבו של הלייק,
יובל: אבל בסדר.
עשהאל: לדעתי הסוף שבוע הזה, וואו, וואו, וואו, הולך להיות משגע, מה שנקרא.
יובל: כן.
עשהאל: אבל סבבה, בואו נחיה ונראה מה שנקרא. כן,
יובל: יש לי אמונה.
עשהאל: מעולה. התקופה הזאת היא גם מאוד מאוד מאוד מלמדת להמשך. אני ממש כותב לעצמי דברים, כאילו, בתקופה הזו של איך כל אחד תפקד. חבר'ה, למשל, שאני רואה שוואלה, באמת, כאילו, בתכלס ביני לבינך, אני רואה בן אדם עכשיו שהוא יותר אפקטיבי מהבית, שהוא באמת עולה לדיסקורד בזמן, שהוא עונה לכל השאלות שלי, שהוא זמין במהלך יום העבודה, שהדברים דופקים, שהלקוחות מרוצים, שכולם מרגישים את העשייה שלו באמת בצורה טובה ופרודקטיבית. אז גם אחרי שהמצב יסתיים, כשהוא ירצה לעבוד מהבית, אני אגיד לו, אחלה, יאללה, תעבוד מהבית בכיף. ולהפך, חבר'ה שאני מרגיש שזה סתם היה מטומטם לאפשר להם בכלל. היה עדיף או להוציא אותם לחל״ת, או להגיד להם, לא עובדים מהבית, חוזרים למשרד ואין, זאת ההגדרה. כאילו, יש חבר'ה שגם אני מרגיש כלפיהם ככה, ויש חבר'ה שאני ממש ממש אוהב את הבגרות, ואוהב את ה… ומעריך מאוד את ההתנהלות והכול. ואין שוויון, זאת אומרת, כל אחד בסוף מביא על עצמו את מה שהוא מבשל, וגם בסוף התקופה הזאת היא מאוד מלמדת.
יובל: אמרת שיש לך, שראית כל מיני קולגות או מתחרים וכזה, שחזרו לעבוד, וכל מיני, לא יודעת, פוסטים וכזה. אתה שמעת על מישהו שהוציא לחל״ת?
עשהאל: כן, בטח.
יובל: מישהו שחל"ת, כן?
עשהאל: בטח, בכמויות, ברור.
יובל: חילטו?
עשהאל: בטח, בטח. אגב, אנחנו, אנחנו לא מוציאים לחל״ת, לא הוצאנו לחל״ת אף אחד, כי המטרה שלנו בסוף זה גם, שוב, לצאת גדולים בתקופה הקשה דווקא. זאת אומרת, מה לעשות, הכי קל זה להוציא לחל״ת, גם הוא מוציא לחל״ת, אתה גם חוסך מלא כסף, ופתאום יש כאלה, אתה יודע, הלקוחות ממשיכים לשלם, ואתה חוסך על 50% מההוצאות שכר שלך, כי נגיד שחילטת חצי מאה אנשים, אבל אני אומר לעצמי בלב, בואנה, אם אני הייתי בצד השני, חלק מהעניין ששכיר לא מרוויח עכשיו 100 אלף דולר בחודש, אלא הוא מרוויח סכום כזה או אחר, זה כי כאילו הוא שכיר, מישהו דואג לו, כאילו הוא לא צריך עכשיו לעשות שיווק לעצמו, כמו שהוא לא צריך להביא את הלקוחות של עצמו כל חודש, אז הוא גם אמור להגיד לעצמו, בואנה, כמו שיש לי ימי מחלה, ימי חופשה, אז כאילו גם יש ימי מלחמה, וזה אמור כאילו לבוא על בסיס הארגון,
יובל: או, כאילו זאת,
עשהאל: זה ככה, אני רואה את הדברים, ושוב, בסוף המטרה היא להקיף את עצמי, את עצמנו כמנהלים, באנשים שרואים את הדברים עין בעין, יכול להיות שיש ארגונים שבכלל לא מחפשים מערכת היחסים הזאת עם העובדים שלהם, יכול להיות שהם אומרים, מה אכפת לי, אני רוצה לשלם את המינימום, לקבל את המקסימום, וכל מקום שאני יכול לחלט, יכול לחסוך, יכול לעשות משהו שירוויח לי יותר, אני רוצה לעשות את זה. אני פחות שם, אני חייב להגיד שגם התרבות הארגונית שלנו היא פחות שם, אנחנו כן מנסים לייצר איזשהו איזושהי סינרגיה יחד עם העובדים, של להבין רגע שכשעובדים עובדים וכשנחים נחים, האם את באמת חושבת שכל הנקודות שאמרנו בפודקאסט, שרובן באמת רלוונטיות כלפי העובדים, האם באמת הדברים האלה עוברים בראש של העובד, או שזה הכל דמיונות בראש שלי? מה זה עושה לך באופן אישי, שהארגון עדיין מאפשר לך כמעט חודש אחרי תחילת המלחמה? מה זה תחילת המלחמה? אנחנו כבר שנתיים וחצי במלחמה, אני מדבר על הזירה של, הזירה האחרונה המרכזית עם כל הטילים מאיראן וכל זה. האם באמת זה באופן אישי עובר לך בראש בכלל? מה זה עושה לך שיש את האפשרות הזאת לעבוד מהבית? האם יש לזה ערך אמיתי מהזווית שלך כעובדת בארגון, כמישהי שמדברים איתה, כמישהי שמעורבת? איך את רואה את הדברים?
יובל: אז אני חושבת שהנקודות פה היו מאוד מדויקות. אני חושבת שמעבר לכל העניינים שהזכרנו, שיש נוחות מסוימת ושמבחינה רגשית זה נוח לעובדים מסוימים, או מבחינה עם הילדים, או עם בעלי חיים, או מה שלא יהיה מהבחינות האלה, מעבר לדבר הזה ומהעניין הבטיחותי ולילות שנה. יש גם איזשהו ערך מוסף, כמו שאמרת, של יחס גורר יחס, וגם זה איזשהו משהו שמרגישים אותו, לדעתי, העובדים, השכירים, יותר מהסביבה. זאת אומרת, שאם אימא שלי או דודה שלי אומרת לי, יו, מה קורה איתך אם אתם חוזרים לעבוד? אני מפחדת, אל תלכי, כן תלכי, ואני אומרת לה, לא, הכל טוב, אנחנו מהבית. אז היא אומרת, וואו, איזה יופי, כאילו, איזה כיף שמאפשרים את הדבר הזה, ושאתם כרגע בבית, בחוץ, שלא, אנחנו עדיין מהבית, ולנו עדיין מאפשרים, ואנחנו, אף אחד לא הכריח אותנו. וגם המרחב הפתוח הזה, שאין פה איזשהו פאסיב אגרסיב, אנחנו לא אומרים לאנשים, המשרד פתוח, אתם יכולים להישאר בבית, ואם אתם לא מגיעים, אז אנחנו מתבאסים עליכם ורושמים אתכם באיזה מחברת שחורה, זה לא המצב. זה גם גורם, בסוף, לאנשים פה להרגיש בנוח, אני יודעת שיש פה איזה עובד, נגיד, ששבוע שעבר קפץ, כאילו, כן אנשים בטפטופים, אם יש פה איזה יום שאפשר לקפוץ, עדי הייתה איזה פעם מהם בשבוע שעבר, ודן היה, ואני בימי שלישי, והוא, אז גם העניין הזה, שאין איזושהי הרגשה של וואי, וואי, וואי, אם אני מגיעה, זהו, אז אין לי דרך חזרה, או שכאילו, הכל באמת באווירה משפחתית, אבל לא כסלוגן, אלא אמיתי, והדאגה הזאת מורגשת, וזה משהו שגם פנימית זה מוערך, וגם חיצונית, כשמספרים את זה לסביבה, יש לזה לדעתי המון המון ערך מוסף.
עשהאל: זה חזק הקטע עם הסביבה, אני פשוט לא חשוף לזווית הזו, כי אני, אף אחד לא אומר לי בסביבה שום דבר, כי כאילו, מה אתה רוצה, תחליט מה שאתה רוצה, ותשחרר אותנו, אבל כן, זה ממש מעניין הקטע עם הסביבה, לא חשבתי על זה, אני מודה. אגב, כשאת מדבר קצת עם חברות, לא יודע, חברים, וזה עניינים, מה השאר עושים, כאילו, איפה זה עומד?
יובל: אז האמת שרוב החברים שלי הם בהייטק והכל הזה, הם באמת לא, אף אחד לא חזר, וגם אצל אורון בכל המערכות שהיו לצורך העניין, תמיד גם כששולחים איזושהי הודעה, זו הודעה נורא כזאת עדינה של חבר'ה, מה שאתם מרגישים, ממש נורא כפפות של משי, אבל לצורך העניין יש לי בן דוד שהתחיל עבודה חדשה לא מזמן, גם בתחום הסייבר והכל, וזו חברה שמאוד מאמינה, יש הרבה תחומים, כמו שאנחנו יודעים, הרבה חברות כן נותנות עבודה היברידית, או ימים מהבית והכל, ופה דווקא הם מאוד מאוד מאמינים בעבודה מהמשרד ולא כל כך מפרגנים על ימי בית ודברים כאלה, והוא נורא חשש מהדבר הזה, וכאילו כן אמר לא, אז אם ככה אז אני אעזוב, אז אני פה, אז אני זה, ואמרתי לו, הכול בסדר, רגע, תקשור, אדבר איתם, תעשה וזה. אז כן, אני יודעת שיש מקומות, גם אם זה הייטק וגם אם זה לא, שכנראה הדברים לא פחות חופשיים מאצלנו, אבל בסביבה שלי אישית, בגלל שבדיוק גם כן, לא מזמן אורון ואני דיברנו על זה, הוא אמר, זה קצת מוזר, בהייטק לצורך העניין, אז בסדר, אם היית רופא, אז כל החברות שלך היו רופאים, כאילו, לא יודעת, זה כזה הגיוני. אז בסביבה שלי אני כן, כן הרבה חברים עובדים מהבית, אבל אני בטוחה שזה לא ככה בכל המקומות.
עשהאל: תראי, הכבישים בגדול מאוד פנויים.
יובל: כן, נכון.
עשהאל: זה אומר שאנשים פחות נוסעים לעבודה עובדתית.
יובל: נכון, אני מגיעה לפה ב-12 דקות עכשיו.
עשהאל: מטורף, וואו. זה הדבר היחיד שהייתי משמר מהמלחמה הזו, של די, תפסיקו לעלות על הכביש כולם ביחד כל היום. יובל, אני רוצה להודות לך שהצטרף לפרק הזה, ואנחנו נתראה בפרק הבא. יאללה ביי.
ידע שיווקי, עדכוני SEO ו-GEO, ומגמות דיגיטל - ישירות אליכם
ניתן להסיר בכל עת. ללא ספאם, מובטח.
