פרק 92 – חינוך עם חיוך

עשהאל: היי חברים יקרים, מהמצב פרק 92? כבר כאן בפרק הזה, יחד עם יובל, פירקנו את הנושא של חינוך עם חיוך, איך לחנך, להישאר עם חיוך ולקבל עובדים שמחים, מרוצים ומאושרים שממלאים את מטרות הארגון. פרק 92, מתחילים.

גדלתי בשומרון. קשב וריכוז, המון. כדורגל, מקום ראשון. העיקר, לא לישון. אני בן 10 – הלם. סבא עשה קסם. איך בעצם? 12 – שלוקים קרים. מכירות של החיים. המצב אנוש? היצע וביקוש. 13 – פליירים כל היום. בקור. בחום. קברתי בחול. פוטרתי. למדתי. אמון מעל הכול. 16 – קוסם אמיתי. עסק פגזי. 70 אלף שקל בחודשי השיא. קוסם זה לשחק. לשחק זה לשווק. מקל הקסמים התפרק. עורכי דין. התחלתי לשווק. בפודקאסט שלי אשתף מניסיוני, לשווק ולמנכ״ל ממש כמו עשהאל. בלי פילטר או עריכות. אין סודות. שימו אוזניות. פרק של השמחות.

טוב, אז פרק 92. מה נשמע, יובל?
יובל: בסדר, מה עניינים?
עשהאל: טוב, איך היה בחתונה אתמול?
יובל: וואי, היה שמח.
עשהאל: יופי, האמת שגם לי היה כיף. מי התחתן אתמול?
יובל: אופק סופר.
עשהאל: אופה, סחורה מאירופה, זה אופק ונוי, אנחנו מאחלים לכם זוגיות מופלאה, ועד מאה ועשרים, ובריאות, ואושר, ושתתמכו אחד בשנייה כל החיים, ותקבלו אחד את השנייה כמו שאתם, כשתעצימו אחד את השנייה, ועד פה מאירועי אמש, מה שנקרא. היום אנחנו הולכים לדבר על נושא שככה רשמתי לעצמי לדבר עליו ברשימת הקיפ שלי עם עצמי. יש לי כזאת רשימה של כל התוכניות שלי לפרקים, ובעצם את הפרק הזה אני ככה, את הרעיון לפרק, אז קיבלתי מאיזשהו מפגש שהיה לנו השבוע לבר ולי, יחד עם אחותה ובעלה, שבעצם מה שקרה זה שאחותה הרי עברה לאחותה השנייה, יש לה אחות אחת שכבר בארצות הברית שנתיים וחצי, ויש לה אחות נוספת שעברה לאירלנד יחד עם בן זוגה לשלוש שנים, והם עשו את זה ממש לאחרונה, לפני כמה חודשים. כן.
אז בעצם הם הגיעו לארץ להתחתן, ודבש, לפני שהם טסו, אז היא הייתה מאוד מאוד מחוברת לאלמוג, לאחות של בר, וכאילו עכשיו הם באו לארץ, אז נפגשנו איתם, והיה מאוד נחמד וכיף, ואז כאילו בפרידה מהם כזה, אחרי שסיימנו את אותו יום עם כל הבילויים וכל זה, אז כאילו אני כזה נותן חיבוק, או יותר נכון, אני אומר לדבש, יאללה, תני חיבוק לאלמוג ומאור, הם הולכים, את לא תראי אותם הרבה זמן, ופה ושם, והיא אומרת לי, לא רוצה. אני אומר לה, מה, אבל כאילו, את יודעת, זה נימוסים בסיסיים כזה, שאתה כאילו נפרד מבן אדם, אז אתה נותן לו חיבוק, הוא משפחה שלנו, וזה, ופה, והיא אומרת לי, לא רוצה. אני מסתכל על בר, אני אומר לה, קבלי. אני הולך, נותן חיבוק לאלמוג, נותן חיבוק למאור, אומר להם, ביי להתראות, מה הילדה עושה? הולכת, נותנת חיבוק לאלמוג, נותנת חיבוק למאור.
ואני מסתכל על בר ואני אומר לה, אין מה לעשות. אנחנו לא באמת יכולים לחנך אף אחד, לא בגיל שנתיים וגם לא בגיל 15 וגם לא בגיל 30 בתכלס. זה לא מציאותי, זה גם לא בדור של היום, הרי… בוא נשים את הדברים על השולחן. הדור של אבא שלי או אבא שלך, איך הם חינכו בתכלס ולמה השיטה הזו עבדה? כי היו דברים שהם נהגו לעשות, שלא עושים כבר בדור שלנו, או לפחות עושים הרבה הרבה פחות, אם בכלל. שנגיד שבדור שלנו זה לא יעבור, כאילו בדור שלנו אתה יכול להיכנס ל… לא יודע, ייקחו לך את הילדים בגדול, אם אתה תתחיל להשתמש בחגורה שלך, או ב… וכאילו, בואי, זה לא עוד שאני מדבר עכשיו על דברים מנותקים, אני בטוח שכל מי שמעל גיל 40 במין, כאילו, אפשר גם לפני, אבל 40 ומעלה, אין לי ספק שכל מי ששומע אותנו שהוא מעל גיל 40, שאין הרבה כאלה אגב, רוב הקהל שלנו הוא דווקא יותר צעיר מזה, אבל מי ששמע, אז הוא יודע יפה מאוד שהוא גם קיבל כמה כאפות, בסדר? או הוא קיבל כמה אפילו חגורות לפעמים. ולא היו מתייחסים לזה כמו אל היום.
עכשיו, השיטה הזאת של לתת כמה כאפות היא עובדת. אני לא ממליץ, אני נגד, אבל היא עובדת במבחן התוצאה. כי מה לעשות, זה הכי קל, מה שנקרא, ואני מאוד נגד, אבל זה עבד. היום בדור שלנו אתה לא יכול לצפות שהילד יקבל את החינוך שלך רק כי אמרת לו שאבא אמר, או שאימא אמרה, או שככה צריך, ואין הסברים, ואין כלום. היום בדור שלנו אני מרגיש כזה שמישהו שאומר, מה אתה רוצה, אני מחנך את הילד שלי, זה כאילו במילים אחרות בעיניי, תירוץ ללמה אין לך כוח להתנהג כמו שאתה מצפה מהילד שלך להתנהג, אז אתה פשוט אומר לו, צריך לעשות כך וכך.
נגיד, סתם דוגמה, בן אדם אומר לילד שלו, תקשיב, לעשן זה גרוע, אבל הוא בעצמו מעשן. או בן אדם אומר לילד שלו, לא מרעישים בין 2 ל-4 אבל כמעט כל יום הוא בעצמו עושה רעש בין 2 ל-4 אבל כשהוא ישן פעם בשבוע והילד עושה רעש אז הוא אומר לא עושים רעש בין 2 כאילו זה לא עובד. החינוך היום מגיע או מדוגמה אישית או מהשראה שזה פחות או יותר אותו דבר כאילו זה האזורים יותר שבאמת דוגמה אישית עובדת.

עכשיו איפה אני רואה נגיד את הקטע של דוגמה אישית או של השראה סליחה של השראה כי דוגמה אישית זה כמו אני רוצה שהילדה תיתן חיבוק לאלמוג ומאור אז אני הולך ונותן לה ונותן להם חיבוק בעצמי, ואז אני רואה לבד איך הילדה לאט לאט מבינה שנותנים חיבוק. השראה זה משהו אחר, השראה זה שאני לא עושה משהו אקטיבי, אלא אני דואג פשוט להתנהג כמו שאני רוצה שאנשים יתנהגו, או כמו שאני מצפה מעצמי, או פשוט להתנהג בצורה מסוימת, ובן אדם רואה את זה מהצד ומאמץ את ההתנהגות, למרות שלא התכוונת אפילו שזה מה שיקרה.
אז מתי זה למשל קורה? אז תראי דברים מצחיקים שהם מאוד קטנים, אבל הם מאוד משקפים. יש קטע שנגיד לפני איזה, כאילו שדבש הייתה כבר באיזה שנה או משהו כזה, אז קלטתי שכל פעם היא נכנסת למעלית, והיא מסכלת רגליים ונשענת על הקיר. וזה מצחיק, כי זה בדיוק מה שאני עושה.
יובל: כן.
עשהאל: עכשיו, היא למדה את זה כי היא ראתה.
יובל: נכון.
עשהאל: או שהיה קטע שבגיל 11 חודשים, היא התחילה להבין מה זה טלפון, והיא הייתה שמה כאילו היא מדברת בטלפון. כל דבר היה יכול להיות טלפון. העכבר הזה היא הייתה עושה ככה, ואז היא הייתה מתחילה לצרוח בטלפון, לצרוח. ואז כאילו ההורים של בר היו אומרים, אתה יודע, אם הילדה צורחת בטלפון, היא לא צורחת בטעות, היא ראתה מישהו עושה את זה. אני כמובן אמרתי שלא, ופה, ואני גם באמת לא כזה סגור על זה שאני צועק בטלפון.
יובל: כן, אני גם לא חושבת שאתה צועק בטלפון.
עשהאל: אני לא צועק בטלפון, אבל איכשהו, לא משנה איך, היא בטח לא המציאה את ההתנהגות הזו, בסדר? היא… אני גם לא מדבר עם טלפון באוזן, באוזן, אבל איכשהו היא בסוף מחקה את ההתנהגות ממישהו. זאת אומרת, ילד לא נולד והוא לומד, לא יודע מה, כמו עכשיו כל הבלאגן שיש ברחובות. ילד לא בא ולומד לדקור מעצמו. הוא רואה את זה איפשהו, הוא לוקח השראה איפשהו, הוא רואה בטיק טוק, הוא רואה בחברים שלו, הוא רואה אצל אבא שלו, הוא רואה אצל החברים שלו, אצל הדודים שלו. זה לא מגיע ככה בילט אין.
אז זה מאוד מאוד חשוב להבין את הדבר הזה, שאיך שאנחנו מתנהגים, פחות או יותר זה מה שגם אנחנו נקבל מהילדים שלנו עכשיו. זה לא פרק שנועד לדבר על חינוך לילדים, זה גם לא הקונספט של הפודקאסט. אנחנו יותר מדברים בקטע של לחנך עובדים, וכן, אנחנו גם לא באמת יכולים עכשיו לחנך עובד. מה לעשות? כי אתה יכול להגדיר עד מחר שאתה מחייב אותו לעשות א', ב', ג', אבל ברגע שאתה לא נמצא או לא עושה בקרה מספיק טובה, אז לא יקרה א', ב', ג' אם הכל המבוסס הפחדה וצבא.
ולכן, כדאי לתת כמה טיפים וכמה נקודות שמבוססות על הניסיון שלנו לכל מי ששומע אותנו, לאיך בכל זאת לגרום לעובדים שלנו כן לעשות את מה שאנחנו מצפים ומבקשים מהם, גם אם אבא ואימא לא נמצאים או לא מסתכלים. אז קודם כל, אני מאוד מאוד מאמין בדוגמה אישית. מה זה אומר? זה אומר שאני לא יכול לבוא בדרישה ליובל, למשל. אני אתן דוגמאות אמיתיות, בסדר? נניח יש לנו את הרילזים מתוך הפרק, כל פרק שאנחנו בעצם מעלים אותם לרשתות החברתיות.
עכשיו, אם אני למשל שמתי לב, אגב, לא כזה אני שמתי לב, הקהל פשוט שולח הודעות ומדבר, גם איתך, גם איתי, שכאילו פתאום הוא רואה נגיד שבאחד הפרקים האיכות של הרילזים קצת ירדה. אז אני לא יכול עכשיו לבוא וליובל ולהגיד לה, תקשיבי, צריך לדאוג שהפרקים יהיו באיכות ממש ממש טובה, כי יכול להיות שיובל לא סקור א' או בתהליך זה נופל או שאולי אפילו לא יודעת איך עושים את זה או שהיא לא… או לא יודע, כאילו, הכל יכול להיות.
כשאני מגיע אלייך ואומר לך, צריך לשפר את האיכות של הפרקים, אני מבחינתי יוצא מנקודת הנחה שאני יודע איך לשפר את איכות הפרקים. ואם אני לא יודע לשפר את איכות הפרקים ואפילו אין לי מישהו שאני מכיר שיודע שיכול להראות או לפחות שהוא יודע איך עושים את זה, קצת קשה לדרוש מבן אדם אחר לעשות את מה שלך נראה כל כך פשוט וקל, אבל לא עשית את זה, אלא אתה רק מתאר את זה כמשהו קל. זה כאילו נתפס קצת פחות ברצינות.
לעומת זאת, אם עכשיו אני, לא יודע מה, אני נמצא על מטוס ואני רואה שהשניים לפניי קפצו, לא סיפרו לי שזה קל לקפוץ מהמטוס אם יצנח, אלא שהם אז קפצו, יהיה לי הרבה יותר נוח גם כן לקפוץ. כי ראיתי שהם עשו, ולא רק דיברו, אז כשאני בא בדרישה כזו או אחרת לעובד, אני מאוד מאוד חשוב לי, כאילו להיות זה שגם יודע איך עושים את זה, ולא רק לדבר, לדבר, אלא גם לדעת להיות זה שעושה.
סביבת העבודה, השראה ומנהיגות
עכשיו, כל הקונספט הזה בכלל של לחנך עובדים, לתרגל עובדים, לעשות בהם הרגלים מאוד חיוביים והכול, אז אני יכול הרבה פעמים ללמוד מאוד מקומות בחיים. זאת אומרת, לפעמים יכול להיות לי עובד שהוא באמת קיבל אחלה של חינוך, וקיבל אחלה השראה, ואחלה דוגמה אישית, והכול כאילו ישב שם, ואז פתאום הוא רואה את הסביבה שלו שמתנהלת אחרת, או אפילו מגיבה אחרת לזה שהוא בסדר, ופתאום לאט-לאט גם הוא נהיה רקוב. וזה דבר שהוא מאוד מאוד חשוב.
עכשיו, איפה ראיתי את זה יפה? בכדורגל. מה היה בכדורגל? אני הייתי משחק עם איזושהי קבוצה כל יום שני בוולפסון, הפסקתי. אגב, זאת אחת הסיבות שהפסקתי, מה שעכשיו אני אספר. ומה שקרה שם זה שלפעמים היו כל מיני מקרים של אלימות. עכשיו, כל מי שמשחק כדורגל, לא יום-יומיים, אלא משחק כאילו במשך תקופה, או כל החיים, או כאלה, הוא יודע שמה לעשות, אנחנו לא היחידים שיש מקרי אלימות כאלו ואחרים במשחקי כדורגל שלהם. כאילו, זה קורה גם בטלוויזיה, הנה, אני אחדש לך בטח, את בטח לא יודעת, שני שחקני כדורגל מאוד מאוד מפורסמים וידועים. היה להם איזושהי תקרית, שבוע שעבר, אם אני לא טועה,
יובל: באיזשהו…
עשהאל: הייתה להם תקרית ביניהם שהידרדרה אפילו לפסים של אלימות, וכל אחד מהם קיבל קנס חצי מיליון יורו.
יובל: וואו. כן.
עשהאל: אז למה נתנו להם חצי מיליון יורו קנס? מה, לא היה אפשר לעשות להם שיחה ולהסביר להם?
יובל: הוא עובר רע.
עשהאל: יפה. כי בסוף, כולם מסתכלים, כולם מסתכלים מהצד ואומרים, רגע, מה, מה יקרה לבלוורדה? מה יעשו לו? מה, זה יעבור חלק? לא יודע אם זה יעבור חלק, אולי גם מחר אני אעשה את זה. אז ברגע שהחבר'ה שם ראו את הדבר הזה וכל כך רצו לא לתת לזה גב, אז הם באו והם פשוט גינו את זה ברמה של עונש מטורף לגמרי, כאילו חסר… אבל כמו שצריך בעיניי.
עכשיו, בכדורגל שלנו, בוולפסון, אז מה שקרה זה שהיו כמה מקרי אלימות, ולא לאחרונה, אבל לפני, לא יודע, חצי שנה-שנה, פעם אחרונה שבערך הייתי שם, אז מה שקרה זה שהיה איזשהו מקרה אלימות, אבל את יודעת אין לי בעיה עם זה שיש אלימות כי זה קורה כי זה אמוציות ואנשים שם לא כולם מגיעים מאותו מקום ומאותו בית, והבעיה היא שהסביבה, הקבוצה, השחקנים האחרים, הם לא באים ומגנים את זה. וברגע שהם לא באים ומגנים את זה, אז זה גם באיזשהו מקום הצדקה לאותה התנהגות.
ואז הבן אדם בצד אומר לעצמו, בסדר, פעם הבאה שיהיה איזה עניין, גם אני אריב ואני ארים ידיים, ואתה רואה שאף אחד לא באמת מתרגש אלא זה כזה משהו שהוא ביני לבין מי שאני רב איתו. אז זה דבר שהוא מאוד מאוד גרוע. זאת אומרת, אני יכול להיות המקור השראה הכי טוב בעולם, אבל בסוף אם הילד שלי לצורך העניין, או העובד שלי, ניקח את הילד, כי זה יותר קל לתת את זה כדוגמה, אם הילד שלי בסוף הולך ומסתובב בחצי עיגול, לא יודע, בבית שמש, וכולם שם, את יודעת, חרבו דרבו לגמרי, והכול שם פשע ורשע, זה לא באמת עכשיו הולך להחזיק ההשראה המדהימה שאני נותן לו.
זה אולי לא רע שאני אתן לו השראה לכיוון אחר, אבל בסוף גם הסביבה מאוד מאוד משפיעה. כמובן, אותו דבר גם במקום עבודה. זה מאוד נחמד לתת השראה לאיזשהו עובד, אבל אם בסוף המקום רקוב וכולם שם מתנהלים אחרת, זה לא באמת הולך לעזור.
עכשיו, כשאני מאציל למשל משימה לאיזשהו עובד, ואני אומר לו, תקשיב, צריך לעשות א', ב', ג', אז אני לא יכול רק להאציל אותה ולדאוג שגם אני אדע איך עושים אותה. לא, אני צריך גם לדעת פחות או יותר כמה זמן היא לוקחת. איך אני אדע כמה זמן משימה לוקחת?
יובל: תעשה אותה קודם בעצמך.
עשהאל: יפה מאוד. אני עושה אותה בעצמי, אני מקליט את עצמי, גם עושה אותה רצוי. נגיד שעכשיו צריך לעשות 100 title description, בסדר? נניח, איזושהי משימה כזו או אחרת, לכתוב איזשהו טקסט לכל עמוד, לצורך העניין. אז אם אני עכשיו אומר לעובד שלי, תקשיב, צריך לעשות את זה, וזה חשוב שזה יהיה מהר והכול, ואז הוא עשה את זה בשבועיים. הוא לא יודע אפילו אם זה טוב או רע, אין מדד, אין שום אינטיקציה לאם זה הרבה או קצת.
לעומת זאת, אם עכשיו אני אומר לו, תקשיב, צריך לעשות 100 title description, והנה צילום שמסביר איך עושים ומראה אותי עושה, שים לב, אני עשיתי נגיד 10, לקח לי 20 דקות, זה אומר שאני מצפה שה-100, ה-90 שנותרו לצורך העניין, ייקחו לך 3 שעות, בסדר? כאילו, זה חייב לבוא עם איזושהי benchmark.
יובל: נכון, כן. מסגרת גבולות שמורידים את ה-90.
עשהאל: אז גם העניין הזה, בסוף, כאילו, חינוך זה גם צריך להיות עם היגיון, עם שכל. אני לא יכול לצפות שהצד השני יהיה כזה אינטליגנט ולבד יבין הכל, אלא אני צריך לעזור לו, אני צריך לתת לו איזשהם קווים מנחים ולהראות לו שזה באמת אפשרי ושאני בטח ובטח יודע לעשות את זה.
עכשיו, יש גם קטע שהרבה פעמים אני מצפה למשהו, ואנשים אומרים אי אפשר, או שזה לא אפשרי, או שזה מהר מדי, או לאט מדי, או שה-deadline אפשרי או לא אפשרי. בתכלס, בהמון המון דברים, זה עובד לפי פשוט מה כיום המציאות. זאת אומרת, שאם למשל עכשיו ניקח, סתם דוגמה, את הקטע של הריצת 100 מטר, אז ריצת 100 מטר היה מאוד מאוד ידוע במשך המון המון עשרות שנים, שלא יורדים מ-10 שניות. לא יורדים, ואף אחד לא ירד מ-10 שניות. ואז באו באולימפיאדה אחת, מישהו עבר את ה-10, ירד מ-10 שניות, וצ'יק צ'אק, מלא אנשים ירדו מ-10 שניות.
אותו דבר עם מרתון, אמרו שמרתון לא, אי אפשר לרדת משעתיים. אין, זה לפחות שעתיים. פתאום בא הראשון, שבר את הדבר הזה של השעתיים, כולם אחריו, ממש, פתאום מלא אנשים יורדים משעתיים. אז גם בקטע הזה, בסוף, זה הכול מגיע ממקום של השראה, ממקום של דוגמה אישית. זאת אומרת, ברגע שאתה לא אומר, אפשר לרדת משעתיים, אלא שאתה אומר, תסתכל, יש פה שלושה שכבר ירדו משעתיים, אז פתאום המוח שלנו מתחיל לקבל את זה הרבה יותר בקלות, ומתחיל גם באמת להוביל אותנו אל עבר המטרה שלנו.
עכשיו, בתכלס, החינוך הכי פשוט והכי קל והכי, נקרא לזה הכי low, אבל באמת עובד, זה כמו שאמרנו, זה חינוך של הצבא. זאת אומרת שאני בא ואני אומר, תקשיבי, יובל, צריך לעשות 1, 2, 3, אם לא תעשי, תקבלי שבת, עוד פעם לא תעשי, תקבלי 28, מה אכפת לי? עוד פעם לא תעשי, יהיה לך דפוק, תקבלי כלא, תשתחררי יותר מאוחר מהצבא ויש לזה גם עוד המשך, כאילו זה לא נגמר שם.
אז זה הכי קל, אבל זה לא באמת מוביל לשום מקום, זה מוביל לאנשים ממורמרים, בין אם זה העובדים שלך או החיילים שלך או אני לא יודע מה שלך, הם ממורמרים, הם ימצאו את הדרך להחזיר לך באותו מטבע במקומות אחרים. חינוך זה לא. אולי זה טוב לצבא שזה הגוף הכי גדול במדינה ושצריך באמת שהדברים, אולי שם זה בסדר, אבל זה לא במקום עבודה. במקום עבודה אני רוצה להוביל ממקום של מנהיגות. אני רוצה להיות במקום של כריזמה, של סמכות, שאנשים יגידו לעצמם, אני רוצה להיות כמוהו, לא שיגידו מי זה הראש הזה הזה שמבלבל לי את המוח וכל היום משגע לי את השכל ומקדר אותי. זה לא אמור להיות ככה.
אגב, בחוויה שלך פה, מול אנשים והכול, את פוגשת את העניין הזה של הלהוביל ממנהיגות ולא מסמכות? כי אני לא זוכר שאי פעם ראיתי אותך מובילה מסמכות, מסמכות, כאילו, מעניין אותי. למה אף פעם לא ניסית את זה, אגב?
יובל: אני חושבת שפשוט אישית אני פחות מתחברת לזה, כאילו, אין מה לעשות, זה פשוט פחות נעים לבוא ולהגיד לבן אדם, אתה תעשה ככה, כי אמרתי, והרבה יותר קל לבוא, לשבת, גם עם עובד חדש, להראות לו איך אני עושה את התהליך הזה, כאילו להראות לו, להגיד לו, עכשיו אתה עושה את זה, ואם יש לך שאלות, אז תיגש אליי ותעשה, וכאילו, כזה. אני מניחה שגם בסוף יש פה אנשים איכותיים והכול, אז זה גם הרבה יותר מקל על העניין. אם היה מישהו שבסוף מצריך את הדבר הזה, אז אין מה לעשות, באמת צריך להיות קצת יותר קשים, או לחשוב מה השלבים הבאים, אבל אם יש אופציה, אני כאילו תמיד אעדיף להתחיל, אני חושבת, בנקודה שהיא יותר נעימה.
עשהאל: רק צריך לראות שזה באמת לא בא נגדנו,
יובל: לאיזשהו שלב.
עשהאל: כי יש כאלה שפשוט לא צריך לעבוד איתם, כי הם מנצלים את זה, כי הם מבינים, הם תופסים את זה כאיזו רכרוכיות מסוימת, ויש כאלה שהם פשוט מדהימים, שהם אוהבים את הראש וזה עובד איתם נפלא.
עכשיו, הרבה פעמים כחלק מחינוך וחלק משיטה או מדרך או כיוון שאני רוצה להנחיל בארגון שלי, אז אני גם צריך לפעמים להיות קצת קיצוני ימינה או שמאלה. זאת אומרת, כולם מכירים את המקל והגזר, שכאילו אם תעשה את מה שאני מבקש, תקבל גזר, ואם תעשה את מה שאני לא רוצה, אז תקבל מקל וכל זה. והרבה פעמים אני רוצה להקצין את זה.
זאת אומרת, אני אתן לך דוגמה, נגיד, מהחודש האחרון או חודשיים, שהייתי באיזשהו שיחת סיכום שבוע, ואני שואל, חבר'ה, מי פה עשה את הדוחות לכל הלקוחות בזמן? וחלק מרימים, חלק לא מרימים והכול. ואז אני שואל את אחד החבר'ה שלא עשה את זה בזמן שרציתי, וזה, בואי, אנחנו נותנים פה, כאילו, שוב, חוזרים לדוגמה אישית, אז אנחנו לא נותנים משהו שאני לא יודע לעשות, אנחנו מדברים פה על להוציא דוחות עד החמישי לחודש, זה הרבה יותר זמן ממה שצריך, בטח עם הטכנולוגיה שיש היום והכול.
ואני שואל, אז מי לא הספיק? ואחד החבר'ה מרים את היד, אני לא הספקתי. ואני אומר לו, למה? והוא אומר לי, תקשיב, זה הרבה עבודה, זה פה, זה שם. עכשיו, לפעמים, אין מה לעשות, בתור מי שמוביל את הארגון, אתה צריך לקחת קצת סיכונים וקצת כזה לעשות דברים שהם אפילו קצת קיצוניים, כדי להעביר מסר, אז מה שאמרתי לו באותו רגע זה את הדבר הבא, תקשיב, חודש הבא, בראשון לחודש, הרי הוא לא הספיק עד החמישי בחודש האחרון, לפעמים כאילו יש את השיטה של להוכיח לבן אדם דרך עצמו.
מה עשיתי? אמרתי לו, תקשיב, חודש הבא, אם עד הראשון לחודש, בשעה 12 בצהריים אתה תסיים את כל הדוחות של כל הלקוחות שלך, אני מביא לך בונוס 2,000 שקל. זה סיפור אמיתי. ואז חודש למחרת, אחרי שהוא באותו חודש לא הספיק עד החמישי, והוא גם אחרי זה הסביר כמה זה היה מורכב להספיק בשישי, ואיך אני לא מבין, ואיך בלה בלה בלה. מה את אומרת? מה לדעתך? מתי הוא סיים את הדוחות?
יובל: נראה לי שכל הלקוחות קיבלו את הדוחות שלהם לפני 12 בצהרון.
עשהאל: בדיוק, זה מה שהיה. אז כאילו, אתה אומר לעצמך, זה לא בדיוק עניין של יכולת, זה עניין של חינוך, של רצון, של מסירות, של נחישות, של… זה לא באמת שלא יכלת. אז גם בעניין הזה, בסוף גם צריך לדעת מה מניע כל עובד, ולדעת לשחק שנייה עם הגזר הנכון, כי יש אחד שהוקרה תתאים לו, ויש אחד שהכסף יתאים לו, ויש אחד שבכלל האוטונומית תתאים לו, דני שהוא יכול לבחור בעצמו איך לעשות. אז גם בעניין הזה צריך לדעת איזה מקל ואיזה גזר להפעיל מול כל בן אדם שאנחנו עובדים מולו.

עכשיו, מתי חינוך מקבל ביטוי? זאת אומרת, אם נגיד עכשיו אני מגדיר לא יודע מה, לא יודע למי, שעובדים עם שלושה מסכים, סבבה? ואני יושב לידו ואני רואה שהוא עובד עם שלושה מסכים. זה אומר שהוא מחונך?
יובל: לא. לא.
עשהאל: אז איפה זה בא לידי ביטוי?
יובל: כשאתה במילואים.
עשהאל: יפה. כשאבא ואימא לא בבית, מה שנקרא. זאת אומרת, בסוף הבן אדם מוצא את עצמו לבד בחו״ל, שהבוס שלו לא נמצא, שכל מיני מצבים שזה קורה כל הזמן. ואז בעצם אנחנו רואים האם החינוך הוטמע או לא הוטמע. ואני לא מדבר על אילוף, אילוף זה כאילו קצת יותר רע, אילוף זה ממש, זה כאילו בלי היגיון. זה כמו כלב, שאתה אומר לו, למה עושים עכשיו, אני עכשיו עושה לך פיו, פיו, פיו, ואתה עושה כאילו אתה מתגלגל. עכשיו, למה? ככה. אין לזה היגיון. אז אני לא אוהב, חינוך, מבחינתי אילוף זה הכי גרוע. אני מאוד מאוד מאמין ב…
יובל: אבל בהתחלה הייתה לזה תכלית, בהתחלה זה היה קורה,
עשהאל: למה?
יובל: כי יש חטיף בסוף. בסוף כבר נעלם החטיף, כן, אבל הייתה מוטיבציה מסוימת, באילוף.
עשהאל: נכון, אבל השאלה היא, מה יצא לבעלים מזה שעשיתי את הגלגול?
יובל: מה
עשהאל: יצא לו? למה הוא רצה שאני אעשה גלגול? יפה, אז אין בזה המון היגיון. למרות ששליץ החברים הוא לפחות סיבה כלשהי, אז אני יכול לעבוד עם משהו. אבל בסוף חינוך נמדד מתי שאבא ואימא לא בסביבה.
עכשיו, יש גם עניין של להיות מבוגר אחראי. מה זה אומר מבוגר אחראי? מבוגר אחראי זה בן אדם שיודע לראות לא צעד קדימה, אלא שלושה צעדים קדימה. אז נכון, מאוד מאוד קל להגיד לעובד, אם לא תעשה כך וכך יש לך שימוע ביום ב', זה באמת, זה כנראה יפתור גם את רוב הבעיות והכול, אבל מה הצעד הבא? כאילו, מה הדבר הבא? אז הדבר הבא זה מה? שפעם הבאה שהוא עוד פעם יעשה משהו לא בסדר, תאיים עליו שוב פעמות?
אז כאילו להיות מבוגר זה גם לפעמים להסתכל על הסיטואציה ולהגיד, כן, שווה לי רגע להראות לו באופן אישי איך עושים את זה, או להראות לו שזה אפשרי ולתת לו אמונה, כי בהמשך זה מאוד ישתלם, כי יכול להיות שאני ארוויח אותו. להיות מבוגר אחראי זה לדעת להסתכל כמו בשחמט שלושה צעדים קדימה. אז גם הדבר הזה הוא חשוב.
עכשיו, המשפט שאני מביא אותו מבה״ד 1, לא סתם הם לקחו את המשפט הזה, שנקרא ממני תראו וכך תעשו, אם אני לא טועה ככה זה נקרא, או משהו בסגנון הזה, הוא מאוד מאוד מאוד חשוב לכל הנושא הזה. אני לא יכול להיות אחד שלא יודע מה, שמדבר עם הלקוחות בצורה מאוד מאוד מאוד פראית ולא מכובדת ולא מנומסת, ואז לשאול את העובדים שלי למה אתם מדברים לא יפה על הלקוחות, כאילו,
יובל: נכון.
עשהאל: זה חייב לבוא בהתאמה של מה אני עושה, ו…
יובל: צריך להיות מודל לחיקוי.
עשהאל: בדיוק, ואין דבר יותר חזק מלעשות את זה בדוגמה אישית. זה הדבר היחיד שבאמת באמת באמת משפיע ומשנה ומחנך עובדים, ילדים וכל מה שבין לבין.
עכשיו, כשאני רוצה באמת לתת איזשהו תיקון או הכוונה לעובד שלי, אני רוצה לעשות את זה במסגרת של פרטית. אני לא צריך להשפיל אותו תוך כדי, אני לא צריך לעשות כאילו, עכשיו,
יובל: עכשיו,
עשהאל: לפעמים אתה לא מתכוון להשפיל, אבל יוצא שהשפלת, זה משנה מה התכוונת, כאילו, בסוף הכוונות זה תשמור אותם לתפילה, בסוף אנחנו חיים פה מציאות, אז,
יובל: כן.
עשהאל: כאילו, מאוד חשוב שאם אני למשל רואה עובד שלי ושאני לא מרוצה ממשהו, אז בוא דבר איתו על זה רגע באיזה שיחה פרטית שלכם. לעומת זאת, כשאני נותן את הגזר ולא את המקל, אני רוצה לעשות את זה בפומביות, אני רוצה לייצר איזשהו פורום שבועי שאפשר לבוא ולעוף על אנשים וממש להאדיר ולהעצים את ההתנהגויות שמבחינתנו לפחות הן הרצויות.
עכשיו, אם אני, לצורך העניין, רוצה שעובד שלי יעשה עבודה בצורה טובה, אז גם המון המון פעמים אני יכול, מה שנקרא, לבוא ולהגיד לו, בוא שניה נעשה את זה ביחד, אני רוצה להראות לך רגע איך אני עושה את זה, ואז אחרי שאתה מראה לו איך אתה עושה את זה, אז קודם כל הוא מבין שזה אפשרי. הוא קיבל פה את הדוגמה האישית, הוא קיבל פה את ההשראה, והדבר הזה חשוב.
עכשיו, יש קטע, נגיד אני מאוד מאוד אוהב את הקטע הזה ביודה, לדוגמה, שכאילו אם נגיד משהו קרה לא כמו שצריך, אז הוא לא מפחד להגיד שזה הוא, הוא לא מתבייש. הוא אומר וואלה זה אני, ואני בכל מקרה הייתי צריך להיות אחראי על זה, ואני אדאג לשפר את זה, ווואלה לא סבבה,
יובל: כאילו, ו…
עשהאל: זאת אומרת, זה הרבה יותר קל לעבוד עם אנשים שיש להם איזה ביקורת עצמית בסיסית, והם לא חושבים שהם מושלמים, והרבה יותר קל לעבוד בצורה הזו. אז כאילו, אני גם מאוד מאוד מחפש הרבה פעמים עובדים כאלה, שכאילו אתה רואה שהם פתוחים לביקורת, שאפשר באמת להשתפר ולדבר איתם, וגם הדבר הזה הוא מאוד מאוד חשוב.
עכשיו, גם חשוב לעודד את הדבר הזה שנקרא להציף תקלות, כי זה הכי קל כעובד, פשוט לדאוג שאף אחד לא ידע שהיה את התקלה הזו, ואז כזה, אתה כאילו באיזשהו מקום כביכול זוכה. אז לעומת זאת, מישהו שבא ומספר לך, לא יודע, סאל, תקשיב, קרה כך וכך, ובטעות עשיתי כך וכך, וכך וכך קרה. אם אני אגיב לזה עכשיו בצורה כל כך חמורה וכל כך בעייתית וזה, אז זה כזה קצת מראה לכולם שלא כדאי להגיד מה עשית וכאילו לבוא ולהציף. אז חשוב מאוד לעודד את ה… להציף תקלות, כי בסוף משתפרים דווקא מאיפה שאנחנו נכשלים, דווקא מאיפה שמאתגר. נכון.
יובל: גם בכל מקרה, אבל רוב הזמן כשכבר יש תקלות, כנראה שבמתישהו הן יצופו, זאת אומרת,
עשהאל: בסוף כולם רואים הכול.
יובל: נכון, יודעים הכול. וכן, בדיוק, כמו שתמיד אנחנו אומרים, כולם רואים הכול. אז עדיף לפחות כבר לצאת גדול ולהגיד, כן, קרה ככה וככה, ולהיות אתה זה שמבשר את הבשורה מאשר שישמעו על זה לצד ג.
עשהאל: בדיוק. עכשיו, חינוך, אני חושב שיש את ה… עד שיש לך ילדים ומשיש לך ילדים. כי אתה תופס, אתה כאילו נמצא בצד של המחונך עד שיש לך ילדים, ואז אתה הופך להיות הצד המחנך כשיש לך ילדים. ולהיות מעסיק כשיש לו עובדים, זה לא שווה ערך כמו בן אדם שיש לו ילדים. כי ילד, אתה לא יכול להדיח, אתה לא יכול לפטר, אתה לא יכול לעלות לשימוע, ולכן אתה חייב לחנך אותו בצורה נכונה. עובד, אתה יכול לוותר עליו בדקה וחצי ולהגיד וואלה, לא מתאים לי יותר, ואתה יודע לעשות את זה בהליך פורמלי כזה או אחר, ולסיים את הסיפור.
אז המון המון המון דברים שאני מדבר עליהם, אני מביא אותם מהעולם של וואלה, עכשיו אני גם אבא, כבר יש לי ילדה, וכבר כאילו אני קצת יותר כזה מתעניין בעולמות האלה וכאלה, אז אם יש פה מישהו ששומע אותנו, איזשהו מאזין, מאזינה, שאין לילדים לצורך העניין, אני חושב שכדאי לקחת ברצינות את מה שאנחנו אומרים פה כי בסוף אני מגיע ממקום של אחד שעכשיו ממש נמצא בשנים האקוטיות של החינוך, של הדברים הבסיסיים ביותר, של מה אני עושה אם הילדה שלי לא רוצה ללכת לישון, מה אני עושה אם היא לא רוצה היום להתקלח, או מה אני עושה, כאילו, ופתאום אתה קולט שלריב איתה ולחייב אותה להיכנס להתקלח כי אבא אמר, אולי זה בגיל שנתיים יכול לעבוד בטווח הקצר, אבל כשהיא תהיה בת 7, אני כבר בספק אם זה יעבוד וכשהיא תהיה בת 18 גם תעזוב את הבית ולא תחזור, כאילו…
יובל: בעצם עכשיו אתה בונה בסיס לכל ההמשך. בדיוק.
עשהאל: וזה אמור להיות במקום של מנהיגות, במקום של מודל לחיקוי, במקום של השראה, במקום של דוגמה אישית. את יודעת מה ההבדל בין, כאילו, אנחנו בצה״ל, אנחנו תמיד דואגים שהדרג הפיקודי שלנו הוא תמיד הולך ראשון. נגיד, למה תמיד, את יודעת, נגיד ב-7 לאוקטובר, אז יש את חממי, שזה בעצם, תכלס לסגן, לדעתי זה המגד או משהו כאילו, ממש הבכיר. אבל איך הוא זה שאם הג'יפ שלו נהרג ראשון כמעט ב-7 לאוקטובר, זה כי הם תמיד, בצה״ל זה ככה, תמיד המפקדים בראש, וככה זה גם אמור להיות בעיניי.
לעומת זאת, האויבים שלנו הם תמיד בבונקרים, נגיד, איך קוראים לו, זה שכבר מת, זה שיזם את השביעי, סנוואר. למה סנוואר לא חדר לעוטף? הוא לא חדר, הוא לא נכנס לישראל, כי ככה זה אצלם. הם תמיד מאחורה מזיזים את הפיונים קדימה, ואין שם כלום, ובעיניי זה לא באמת עובד.
עכשיו, הרבה פעמים גם אני לא באמת יודע מה לא בסדר. נגיד, אני עכשיו, סתם, היום בבוקר למשל, אז רציתי להבין מה לא בסדר באיזושהי פעילות שאנחנו עושים פה, ואני כבר כמה זמן מנסה להבין מה לא בסדר, אז זה לא יעזור להתחיל לשאול שאלות. לפעמים השקפה זה הדבר הכי טוב שיש. לבוא שנייה, לשבת עם הבן אדם ליד המחשב, להגיד לו, תעשה את התהליך, דמיין שאני לא פה, להסתכל חצי שעה, לרשום לעצמי בנקודות במחברת, ואז לבוא ולעבור איתו לתהליך ולהראות לו איפה לדעתי היה אפשר לעשות את זה בצורה טובה יותר. אז גם השקפה זה דבר מבורך, ואני ממליץ בחום לא לוותר או לפספס את הדבר הזה.
עכשיו, אם אני בתור מנהל מבקש שנעמוד בסטנדרט מסוים, אני חייב לעמוד בעצמי בסטנדרט הזה. למה? כי אז אני יוצא ליצן. בסוף, אם אני למשל אומר, חבר'ה, כולם פה צריכים להרים לפחות 30 קילו, אני סתם אמציא דוגמאות.
יובל: כן.
עשהאל: ואז בסוף אני מגיע, ואני תמיד כשאומרים…
יובל: מרים את השקית עם החד פעמי.
עשהאל: בדיוק. תמיד כשאומרים, רגע, אז בואו נעשה תרגול, אז אני מסביר למה אני לא יכול להרים, למה זה לא מתאים, למה יש לי פגישה,
יובל: למה…
עשהאל: אז זה לא נראה, אנשים מבינים את זה בשנייה, שכאילו בסוף אתה לא רוצה לאבד את הסמכות שלך, מה שנקרא.
יובל: אז
עשהאל: חייב כאילו לעמוד בסטנדרט שאנחנו מבקשים כל הזמן, ולכן גם בצבא ככה זה עובד. כאילו, נגיד המפקד רוצה עכשיו שנרוץ 8 קילומטרים, אז הוא צריך לדעת לרוץ בעצמו 8 קילומטרים. אם הוא יגיד, תרוץ או אתם, אני אבוא אחר כך, זה קצת לא נראה טוב, וכדאי מאוד באמת להקפיד על העמידה בסטנדרט שאנחנו מציבים לאחרים גם בעצמנו.
עכשיו, אנחנו תמיד נרצה להניע תהליכי חניכה, אבל כאילו להגיע לתהליך עצמו. נגיד, עכשיו אני רוצה ללמד עובד שלי איך עושים את זה בצורה נכונה, לא יודע, איך כותבים מאמר בצורה נכונה, את צורך העניין. אני לא יכול להגיע למעמד הזה של הישיבה עם העובד כשזאת פעם ראשונה שאני עושה את זה. לא, אני צריך לעשות שיעורי בית, אני צריך לשבת בבית שלי או במשרד שלי או במקום פרטי, לראות שנייה את התהליך, איך אני הייתי עושה אותו, ואז כשאני מגיע לעובד, יכול להיות שאני אראה כאילו זו פעם ראשונה שאני עושה את זה יחד איתו, אבל אני לא לוקח סיכונים, אני יודע בדיוק מה צריך לעשות, אני יודע בדיוק מה התהליך הולך, איך התהליך הולך לקרות, ואני גם יודע לאיזה תוצאה אני רוצה להגיע, שכבר הגעתי אליה אתמול, או היום בערב, או היום בבוקר, או לפני הישיבה הזו. אז תמיד, תמיד, תמיד לתהליך חניכה אני מגיע שאני מוכן, שעשיתי את השיעורי בית לפני. תמיד המלחמות מנוצחות, זאת אומרת, מי שמנצח במלחמה כמעט תמיד זה מי שהתכונן וניצח את המלחמה עוד לפני שהיא התחילה.
יובל: זהו, אז זו נקודה באמת מעניינת. אתה אומר, זה לפני שאני עושה תהליך חניכה. זאת אומרת, עובד שהוא יחסית חדש. כי גם אני חושבת על זה, דיברנו הרבה פעמים, שלפעמים אני מביאה, בין אם זה עובד או משהו כזה, שאני רוצה שהוא יהיה יותר טוב ממני ממשהו מסוים, או יהיה יותר חכם, או שהוא יגיד לי מה לעשות. זאת אומרת, דיברנו על הדבר הזה של אני לא יכול לדרוש משהו ולא לקיים אותו כי אני מאבדת סמכות. אבל אולי יש איזושהי החרגה אולי, במידה וזה לא איזשהו עובד חדש שצריך לעשות איתו את התשתית וללמד אותו מאפס.
עשהאל: לא, בוא נדבר על עובד ממש טוב, בסדר? ואני רוצה למשל להראות לו שהוא יכל בעריכה של הסרטון, לצורך העניין, לעשות גם איזה, לא יודע, איזה פיצוץ של כוכב שנופל מהשמיים, בסדר? אז אם אני אבוא ואני אגיד לו, תקשיב, אני רוצה שיהיה כוכב שנופל מהשמיים, וחשוב לי שזה מה שיהיה, ובהצלחה והכול. עכשיו בוא נניח שהוא לא הצליח. אומר לך, יובל, ניסי איתי, לא הצלחתי. את לא חייבת לדעת בעצמך לעשות את הכוכב שנופל מהשמיים. אבל המינימום זה להראות לו למשל רפרנס של סרטון קיים, שבו מישהו בעולם הצליח לעשות כוכב שנופל מהשמיים. כן. והרבה יותר קל, עכשיו, אני לא יכול לשבת איתו בלייב ולהגיד לו, אה, בסוף לא הצלחת? אוקיי, בוא נראה איך עושים, ולנסות בעצמי וגם לא להצליח, וזה סתם מטופש. עדיף לי, לפני שאני מתחיל את השיחה איתו על הכוכב או על מה שזה לא יהיה, לפחות לבדוק או אם אני יודע לעשות בעצמי, או אם מישהו אחר עשה את זה, להגיע עם איזושהי הכנה.
יובל: נכון.
עשהאל: אני לא יכול להתחיל את הדיון כשאני עם נקודת האפס כמו הבן אדם בצד השני. אני צריך להגיע שאני כבר מבושל, אני כבר יודע פחות או יותר איך הדיון הולך להיראות ואיך הוא הולך להסתיים.
אני ממליץ בחום לשאול את כל אחד מהעובדים שלנו מה מתמרץ אותו. לצורך העניין, האם עכשיו הכרה זה מה שמתמרץ אותו? אולי איזשהו אתגר מקצועי זה מה שמתמרץ אותו? אולי עבודה היברידית? אולי עבודה בשעות גמישות? אולי תוספת בשכר? או כל דבר, כל אחד הוא אחר. אז ברגע שאני יודע מה התגמול שטוב לעובד שמולי, הרבה יותר קל לי גם באמת לא לחנך אותו, אלא כאילו כן לחנך אותו, אבל בסופו של יום לתת לו את הגמול שגורם לו, נקרא לזה במוח, לקבל תמריץ שהוא באמת…
יובל: זאת התאמה שתגרום לו לתת את המקסימום, ושניכם תצאו מרוצים מהדבר הזה. בדיוק, בדיוק.
עשהאל: ואגב, כאילו, בדרך כלל אגב, כי המון פעמים מי ששומע אותנו מדברים על דברים כאלה, אז הוא כאילו אומר לעצמו, טוב, מה זאת אומרת? תן לו עוד 30,000 שקל והוא יעשה הכל כמו שצריך. אבל זה לא באמת נכון. זאת אומרת, אין קורלציה אמיתית בין עובד שעכשיו משלם לו מלא כסף או פחות כסף, וככה הוא בעצם יותר מקשיב או פחות מקשיב. אני חושב שזה ממש, ממש, ברוב המקרים זה לא יושב על כסף. אם זה יושב על כסף כאילו ממש בעיקר, אז הוא גם בדרך כלל לא יעבוד אצלי. כי בואי, אנחנו לא עכשיו משלמים פה משכורות הייטק, לא יודע מה, 50 אלף רכב. זה לא בדיוק מה שקורה פה אז. אז בדרך כלל זה דברים אחרים, ולא להתבייש לשאול את השאלות, כאילו, ממש בצורה הכי ישירה והכי פשוטה שיש.
עכשיו, כשמפרגנים, אם אני עכשיו למשל, את רוצה להתייחס לנקודה הזו?
יובל: אני פשוט חושבת, כן, אני חושבת, אנחנו הרבה מדברים על המקל והגזר והכול אז גם כשנותנים כמו שאמרת את המחמאות צריך לדעתי תמיד לתת את המחמאה ממקום שידרבן את המוטיבציה הפנימית. זאת אומרת, לא להגיד, לא יודעת, משהו כמו, כאילו, איזושהי מחמאה שהיא מאוד שטחית אלא משהו שידרבן את הבפנים של הבן אדם. זאת אומרת, לא סתם איזה תותח אתה אלא אהבתי שחשבת מראש ועשית ככה והתייחסת לזה ולא היית צריכה לבדוק מה קורה איתך כל שעתיים. זה משהו שכאילו נותן מוטיבציה פנימית לדעתי הרבה יותר חזקה, מחזקת גם את הקשר של העובד לארגון. זה לא איזה משהו כזה גנרי של, אה, אלוף אתה מלך, כמו שהרבה ישראלים אוהבים להגיד כזה בחו״ל, you are the best, you are the best. זה מרגיש, זה ריק מתוכן בתכלס. אז אני חושבת שהמחמאות הם צריכים להיות על פרגון, על מאמץ, על איזושהי יוזמה, על אחריות, על איזושהי הגדלת ראש, וכדי שבסוף, בשורה התחתונה, שיבינו שזה הסטנדרט שמצופה בחברה.
עשהאל: בוא נעשה דוגמה. נניח שעכשיו אני הגעתי לחדר פודקאסט ואני רואה את העבודה שעשית פה, שיש פה תפאורה חדשה והכל חדש ועניינים. תני לי דוגמה על איך לא עושים את הפרגון ותני לי דוגמה על איך כן עושים את הפרגון. איך לא עושים את הפרגון?
יובל: תשמע, קודם כל, פרגון בכללי זה נחמד. אפשר להגיד, וואלה, עבודה יפה, אבל ברור שבסוף הפרגון של אהבתי שלא הייתי צריך לבקש ממך לשאול מה קורה עם שי, או אהבתי שוואלה, נתת איזה הדמיה, בחרנו, כשהוא רצת על זה לא הייתי צריך לבדוק מה עם הלדי, מה עם הזה, מה עם הפה, מה עם השם. כאילו, זאת אומרת, להעריך את המאמץ כמאמץ, לא להחמיא רק על תוצאה. זה גם חשוב לדעתי בסוף אצל ילדים. הרבה פעמים אומרים שרואים נגיד ילדה, לא יודעת, שהיא מציירת, אפילו מציירת בית, לצורך העניין, לא עכשיו תרגילי חשבון או דברים, אז צריך לדעת להחמיא גם על הדרך. זאת אומרת, כשראיתי שהתאמצת מאוד, כל הכבוד לך, איזה יפה ניסית לצייר, כאילו, איך בחרת את הצבע? לא רק להגיד, וואו, איזה יפה יצא הבית שציירת, כי זה לא רק מה שחשוב, התוצאה עצמה, אלא כל המאמץ, כל החשיבה, כל הדרך.
עשהאל: זה קצת כמו שאנשים בטוחים שמי שהכי ירצו להיות חבר שלו וכאלה, זה הבן אדם הכי נחמד בחדר, או הכי חכם בחדר, שבפועל המציאות מראה קצת אחרת, שרוב האנשים מאוד מאוד מתחברים לאנשים שמספרים סיפורים. הסיפור בדרך כלל זה מה שקונה את האנשים. עכשיו, זה לא תמיד שונה בהכרח במישהו אחר שיגיד את זה כמשפט ולא כסיפור, אבל בסוף הסיפור ממגנט אנשים אלינו.
אז במקום עכשיו לבוא ולהגיד ליובל, וואו, איזה חדר פודקאסט יפה עשית, עבודה יפה, אני יכול לפרק את זה לפרטים. אני יכול לבוא ולהגיד, וואו, איזה צבע קיר יפה, וואו, מאיפה הגיעו הלדים האלו? ובואנה, כיוונת גם את התאורה הפעם עליי ועלייך, וגם בסיכול כזה, והוספת ציצים, ושמת עוד מצלמה, ותיקנת את… כאילו, להציג את הרגע, כמו עם הציור שאמרת לילד, אז לבוא ולהגיד, וואו, אני רואה שבהתחלה עשית ורוד, ואז הפכת לשחור, ובסוף עשית עם לבן, וכאילו, באמת לפרט יותר את מה אני רואה, ועל מה אני מפרגן, ולא כאילו, כמו שאמרת, להגיד, כל הכבוד מלך, כאילו שזה כזה מאוד מאוד כללי, והאמת אפילו חלש.
אז זה לדעתי גם באמת חשוב, הפירוט הזה, אני גם רואה באמת בעצמי שכשאני מפרגן פה לאנשים ויותר מפרט על מה הם עשו, זה באמת עובד בצורה יותר טובה, וגם באופן כללי, אם עכשיו אני מנהל, שדברים מתקיימים כמו שאני רוצה מסביבי, ואנשים יוצאים מגדרם, ועושים את הכי טוב שלהם, ובסוף אני לא מפרגן, ואפילו לא מציין את זה, או לא בא ומדבר על זה באיזושהי צורה, אז כאילו באיזשהו מקום, בסוף זה קצת גורם כזה לעובדים לא להבין מה טוב ומה לא, הם לא יודעים, כאילו, רגע, אז איזו התנהגות אני צריך לעשות שהיא תיחשב טובה? אז גם זה עניין שהוא באמת חשוב, ושלא להיות אדיש לדברים, זאת אומרת, כי באמת קרה משהו שהוא דורש הכרה או דורש רגע התייחסות, אז להתייחס.
יובל: נכון, אני חושבת שאתה חזק בזה, האמת. כאילו, יש לנו את סיכומי, סיכום שבוע, שכמו שאמרנו כמה פעמים, זה באמת מקום שבעיקר מרימים בו, כאילו, כן, אם צריך לדבר על איזשהו משהו בפורום רחב של כולם, אז כן מציפים, אבל בסוף זה הרבה פרגונים והרבה הערכה, וכן מזכירים שענת ישבה ועשתה את זה, והוא עשה את זה, וכל הכבוד פה וכל הכבוד שם, ואני כן חושבת ש…
עשהאל: פיגוזים. ואני לא זוכר המון מהילדות שלי עכשיו בפרטי פרטים, אבל אני כן זוכר משהו אחד. אני זוכר שכשהיינו ממש קטנים, אבל ממש, כאילו, ממש, like I was five, כאילו, ממש קטנים, ממש אבל, אז דבר אחד שאני זוכר ממש טוב זה שנגיד אם אימא שלי עכשיו הייתה יוצאת לאיזה חתונה או לאיזה משהו, והיא לא הייתה בבית, אז החיות שלי הגדולות היו כאילו באות ואומרות לנו, בואו נסדר את הבית ונעשה לאימא הפתעה.
יובל: נכון.
עשהאל: עכשיו, היינו עושים את זה מלא, היינו עושים ממש סדר מטורף בבית, כל הילדים, וכאילו… ועכשיו, אימא שלי הייתה חוזרת, וכשאני בתור ילד, לא שמתי לב שזה די רפטטיבי ולא משנה איך נסדר את הביתה, מספיק שרק נעשה משהו, והיא כבר… אימא שלי הייתה חוזרת הביתה, והיא הייתה ממש עפה עלינו, מפרגנת ואומרת, אני לא מאמינה, ואפילו את המטאטא שמתם במקום, וזה גבוה, איך הגעתם לשם? איך הצלחתם? או כאילו, פתאום כשהיא מגיעה והיא עוברת חדר, היא אומרת לנו כזה, בואו נעבור חדר-חדר, נראה מה עשיתם.
כאילו, זה לא כזה, וואלה, כל הכבוד, איך סידרתם את הבית, אלא היא מפרקת את זה לגורמים, היא יכולה לפתוח ארון ולהתלהב, להגיד, בואנה, מי סידר את הארון הזה בחדר הזה? ואז היא מסתכלת על הפח בחדר והיא רואה שקית חדשה, והיא אומרת, החלפתם גם שקית. וברגע שאתה מפרק את זה לנתונים, אז זה הופך להיות סיפור. ואנשים מאוד מאוד אוהבים סיפורים, הם אוהבים להיות חלק ממשהו שגם יש לו התחלה, אמצע, סוף, עלילה, גיבור. בסוף איזה תותחים אתם, ואיך זה היה קשה ובכל זאת הצלחתם, ואיך זה איתגר ובכל זאת הצלחתם. אז זה גם כן משהו שבאמת מרים, ובסוף כולם יוצאים נשכרים, כי גם העובד צריך את זה. וגם המעסיק בסוף נהנה מעובדים יותר פרודקטיביים, יותר יעילים, וכולם באווירה יותר טובה, ויש לזה השפעה אינסופית, כי אז אם נחזור רגע לדברים אחרים שאמרנו בפרק, בסוף מגיע עובד חדש, והוא נכנס לתוך מין תמהיל של עובדים מרוצים, שמחים, מחוברים, ממושמעים, כאלה שעובדים ממקום של רצון פנימי, ולא כי חייב, ולא כי יש סמכות וכל זה, אז גם הוא נהיה כזה. זה כי זה מתערבב. ואם כולם עובדים במקום של סמכות וצבא, אז גם הוא באמת נהיה כזה, וככה למעשה מקבלים חיילים שבוזים, מה שנקרא.
יובל: נכון.
עשהאל: שזה פחות חיובי. אז אלו ככה פחות או יותר הדברים שכל מה שקשור לחינוך, כמובן חינוך בעסקים, חינוך עם חיוך, וזה הכול. זה הכול. אז אנחנו נתראה בפרק הבא. יובל, תודה רבה שסייעת לי בפרק הזה.
יובל: תודה רבה.
עשהאל: ואנחנו נתראה בפרק הבא. יאללה ביי.

עשהאל: היי חברים יקרים, מהמצב פרק 92? כבר כאן בפרק הזה, יחד עם יובל, פירקנו את הנושא של חינוך עם חיוך, איך לחנך, להישאר עם חיוך ולקבל עובדים שמחים, מרוצים ומאושרים שממלאים את מטרות הארגון. פרק 92, מתחילים.

גדלתי בשומרון. קשב וריכוז, המון. כדורגל, מקום ראשון. העיקר, לא לישון. אני בן 10 – הלם. סבא עשה קסם. איך בעצם? 12 – שלוקים קרים. מכירות של החיים. המצב אנוש? היצע וביקוש. 13 – פליירים כל היום. בקור. בחום. קברתי בחול. פוטרתי. למדתי. אמון מעל הכול. 16 – קוסם אמיתי. עסק פגזי. 70 אלף שקל בחודשי השיא. קוסם זה לשחק. לשחק זה לשווק. מקל הקסמים התפרק. עורכי דין. התחלתי לשווק. בפודקאסט שלי אשתף מניסיוני, לשווק ולמנכ״ל ממש כמו עשהאל. בלי פילטר או עריכות. אין סודות. שימו אוזניות. פרק של השמחות.

טוב, אז פרק 92. מה נשמע, יובל?
יובל: בסדר, מה עניינים?
עשהאל: טוב, איך היה בחתונה אתמול?
יובל: וואי, היה שמח.
עשהאל: יופי, האמת שגם לי היה כיף. מי התחתן אתמול?
יובל: אופק סופר.
עשהאל: אופה, סחורה מאירופה, זה אופק ונוי, אנחנו מאחלים לכם זוגיות מופלאה, ועד מאה ועשרים, ובריאות, ואושר, ושתתמכו אחד בשנייה כל החיים, ותקבלו אחד את השנייה כמו שאתם, כשתעצימו אחד את השנייה, ועד פה מאירועי אמש, מה שנקרא. היום אנחנו הולכים לדבר על נושא שככה רשמתי לעצמי לדבר עליו ברשימת הקיפ שלי עם עצמי. יש לי כזאת רשימה של כל התוכניות שלי לפרקים, ובעצם את הפרק הזה אני ככה, את הרעיון לפרק, אז קיבלתי מאיזשהו מפגש שהיה לנו השבוע לבר ולי, יחד עם אחותה ובעלה, שבעצם מה שקרה זה שאחותה הרי עברה לאחותה השנייה, יש לה אחות אחת שכבר בארצות הברית שנתיים וחצי, ויש לה אחות נוספת שעברה לאירלנד יחד עם בן זוגה לשלוש שנים, והם עשו את זה ממש לאחרונה, לפני כמה חודשים. כן.
אז בעצם הם הגיעו לארץ להתחתן, ודבש, לפני שהם טסו, אז היא הייתה מאוד מאוד מחוברת לאלמוג, לאחות של בר, וכאילו עכשיו הם באו לארץ, אז נפגשנו איתם, והיה מאוד נחמד וכיף, ואז כאילו בפרידה מהם כזה, אחרי שסיימנו את אותו יום עם כל הבילויים וכל זה, אז כאילו אני כזה נותן חיבוק, או יותר נכון, אני אומר לדבש, יאללה, תני חיבוק לאלמוג ומאור, הם הולכים, את לא תראי אותם הרבה זמן, ופה ושם, והיא אומרת לי, לא רוצה. אני אומר לה, מה, אבל כאילו, את יודעת, זה נימוסים בסיסיים כזה, שאתה כאילו נפרד מבן אדם, אז אתה נותן לו חיבוק, הוא משפחה שלנו, וזה, ופה, והיא אומרת לי, לא רוצה. אני מסתכל על בר, אני אומר לה, קבלי. אני הולך, נותן חיבוק לאלמוג, נותן חיבוק למאור, אומר להם, ביי להתראות, מה הילדה עושה? הולכת, נותנת חיבוק לאלמוג, נותנת חיבוק למאור.
ואני מסתכל על בר ואני אומר לה, אין מה לעשות. אנחנו לא באמת יכולים לחנך אף אחד, לא בגיל שנתיים וגם לא בגיל 15 וגם לא בגיל 30 בתכלס. זה לא מציאותי, זה גם לא בדור של היום, הרי… בוא נשים את הדברים על השולחן. הדור של אבא שלי או אבא שלך, איך הם חינכו בתכלס ולמה השיטה הזו עבדה? כי היו דברים שהם נהגו לעשות, שלא עושים כבר בדור שלנו, או לפחות עושים הרבה הרבה פחות, אם בכלל. שנגיד שבדור שלנו זה לא יעבור, כאילו בדור שלנו אתה יכול להיכנס ל… לא יודע, ייקחו לך את הילדים בגדול, אם אתה תתחיל להשתמש בחגורה שלך, או ב… וכאילו, בואי, זה לא עוד שאני מדבר עכשיו על דברים מנותקים, אני בטוח שכל מי שמעל גיל 40 במין, כאילו, אפשר גם לפני, אבל 40 ומעלה, אין לי ספק שכל מי ששומע אותנו שהוא מעל גיל 40, שאין הרבה כאלה אגב, רוב הקהל שלנו הוא דווקא יותר צעיר מזה, אבל מי ששמע, אז הוא יודע יפה מאוד שהוא גם קיבל כמה כאפות, בסדר? או הוא קיבל כמה אפילו חגורות לפעמים. ולא היו מתייחסים לזה כמו אל היום.
עכשיו, השיטה הזאת של לתת כמה כאפות היא עובדת. אני לא ממליץ, אני נגד, אבל היא עובדת במבחן התוצאה. כי מה לעשות, זה הכי קל, מה שנקרא, ואני מאוד נגד, אבל זה עבד. היום בדור שלנו אתה לא יכול לצפות שהילד יקבל את החינוך שלך רק כי אמרת לו שאבא אמר, או שאימא אמרה, או שככה צריך, ואין הסברים, ואין כלום. היום בדור שלנו אני מרגיש כזה שמישהו שאומר, מה אתה רוצה, אני מחנך את הילד שלי, זה כאילו במילים אחרות בעיניי, תירוץ ללמה אין לך כוח להתנהג כמו שאתה מצפה מהילד שלך להתנהג, אז אתה פשוט אומר לו, צריך לעשות כך וכך.
נגיד, סתם דוגמה, בן אדם אומר לילד שלו, תקשיב, לעשן זה גרוע, אבל הוא בעצמו מעשן. או בן אדם אומר לילד שלו, לא מרעישים בין 2 ל-4 אבל כמעט כל יום הוא בעצמו עושה רעש בין 2 ל-4 אבל כשהוא ישן פעם בשבוע והילד עושה רעש אז הוא אומר לא עושים רעש בין 2 כאילו זה לא עובד. החינוך היום מגיע או מדוגמה אישית או מהשראה שזה פחות או יותר אותו דבר כאילו זה האזורים יותר שבאמת דוגמה אישית עובדת.

עכשיו איפה אני רואה נגיד את הקטע של דוגמה אישית או של השראה סליחה של השראה כי דוגמה אישית זה כמו אני רוצה שהילדה תיתן חיבוק לאלמוג ומאור אז אני הולך ונותן לה ונותן להם חיבוק בעצמי, ואז אני רואה לבד איך הילדה לאט לאט מבינה שנותנים חיבוק. השראה זה משהו אחר, השראה זה שאני לא עושה משהו אקטיבי, אלא אני דואג פשוט להתנהג כמו שאני רוצה שאנשים יתנהגו, או כמו שאני מצפה מעצמי, או פשוט להתנהג בצורה מסוימת, ובן אדם רואה את זה מהצד ומאמץ את ההתנהגות, למרות שלא התכוונת אפילו שזה מה שיקרה.
אז מתי זה למשל קורה? אז תראי דברים מצחיקים שהם מאוד קטנים, אבל הם מאוד משקפים. יש קטע שנגיד לפני איזה, כאילו שדבש הייתה כבר באיזה שנה או משהו כזה, אז קלטתי שכל פעם היא נכנסת למעלית, והיא מסכלת רגליים ונשענת על הקיר. וזה מצחיק, כי זה בדיוק מה שאני עושה.
יובל: כן.
עשהאל: עכשיו, היא למדה את זה כי היא ראתה.
יובל: נכון.
עשהאל: או שהיה קטע שבגיל 11 חודשים, היא התחילה להבין מה זה טלפון, והיא הייתה שמה כאילו היא מדברת בטלפון. כל דבר היה יכול להיות טלפון. העכבר הזה היא הייתה עושה ככה, ואז היא הייתה מתחילה לצרוח בטלפון, לצרוח. ואז כאילו ההורים של בר היו אומרים, אתה יודע, אם הילדה צורחת בטלפון, היא לא צורחת בטעות, היא ראתה מישהו עושה את זה. אני כמובן אמרתי שלא, ופה, ואני גם באמת לא כזה סגור על זה שאני צועק בטלפון.
יובל: כן, אני גם לא חושבת שאתה צועק בטלפון.
עשהאל: אני לא צועק בטלפון, אבל איכשהו, לא משנה איך, היא בטח לא המציאה את ההתנהגות הזו, בסדר? היא… אני גם לא מדבר עם טלפון באוזן, באוזן, אבל איכשהו היא בסוף מחקה את ההתנהגות ממישהו. זאת אומרת, ילד לא נולד והוא לומד, לא יודע מה, כמו עכשיו כל הבלאגן שיש ברחובות. ילד לא בא ולומד לדקור מעצמו. הוא רואה את זה איפשהו, הוא לוקח השראה איפשהו, הוא רואה בטיק טוק, הוא רואה בחברים שלו, הוא רואה אצל אבא שלו, הוא רואה אצל החברים שלו, אצל הדודים שלו. זה לא מגיע ככה בילט אין.
אז זה מאוד מאוד חשוב להבין את הדבר הזה, שאיך שאנחנו מתנהגים, פחות או יותר זה מה שגם אנחנו נקבל מהילדים שלנו עכשיו. זה לא פרק שנועד לדבר על חינוך לילדים, זה גם לא הקונספט של הפודקאסט. אנחנו יותר מדברים בקטע של לחנך עובדים, וכן, אנחנו גם לא באמת יכולים עכשיו לחנך עובד. מה לעשות? כי אתה יכול להגדיר עד מחר שאתה מחייב אותו לעשות א', ב', ג', אבל ברגע שאתה לא נמצא או לא עושה בקרה מספיק טובה, אז לא יקרה א', ב', ג' אם הכל המבוסס הפחדה וצבא.
ולכן, כדאי לתת כמה טיפים וכמה נקודות שמבוססות על הניסיון שלנו לכל מי ששומע אותנו, לאיך בכל זאת לגרום לעובדים שלנו כן לעשות את מה שאנחנו מצפים ומבקשים מהם, גם אם אבא ואימא לא נמצאים או לא מסתכלים. אז קודם כל, אני מאוד מאוד מאמין בדוגמה אישית. מה זה אומר? זה אומר שאני לא יכול לבוא בדרישה ליובל, למשל. אני אתן דוגמאות אמיתיות, בסדר? נניח יש לנו את הרילזים מתוך הפרק, כל פרק שאנחנו בעצם מעלים אותם לרשתות החברתיות.
עכשיו, אם אני למשל שמתי לב, אגב, לא כזה אני שמתי לב, הקהל פשוט שולח הודעות ומדבר, גם איתך, גם איתי, שכאילו פתאום הוא רואה נגיד שבאחד הפרקים האיכות של הרילזים קצת ירדה. אז אני לא יכול עכשיו לבוא וליובל ולהגיד לה, תקשיבי, צריך לדאוג שהפרקים יהיו באיכות ממש ממש טובה, כי יכול להיות שיובל לא סקור א' או בתהליך זה נופל או שאולי אפילו לא יודעת איך עושים את זה או שהיא לא… או לא יודע, כאילו, הכל יכול להיות.
כשאני מגיע אלייך ואומר לך, צריך לשפר את האיכות של הפרקים, אני מבחינתי יוצא מנקודת הנחה שאני יודע איך לשפר את איכות הפרקים. ואם אני לא יודע לשפר את איכות הפרקים ואפילו אין לי מישהו שאני מכיר שיודע שיכול להראות או לפחות שהוא יודע איך עושים את זה, קצת קשה לדרוש מבן אדם אחר לעשות את מה שלך נראה כל כך פשוט וקל, אבל לא עשית את זה, אלא אתה רק מתאר את זה כמשהו קל. זה כאילו נתפס קצת פחות ברצינות.
לעומת זאת, אם עכשיו אני, לא יודע מה, אני נמצא על מטוס ואני רואה שהשניים לפניי קפצו, לא סיפרו לי שזה קל לקפוץ מהמטוס אם יצנח, אלא שהם אז קפצו, יהיה לי הרבה יותר נוח גם כן לקפוץ. כי ראיתי שהם עשו, ולא רק דיברו, אז כשאני בא בדרישה כזו או אחרת לעובד, אני מאוד מאוד חשוב לי, כאילו להיות זה שגם יודע איך עושים את זה, ולא רק לדבר, לדבר, אלא גם לדעת להיות זה שעושה.
סביבת העבודה, השראה ומנהיגות
עכשיו, כל הקונספט הזה בכלל של לחנך עובדים, לתרגל עובדים, לעשות בהם הרגלים מאוד חיוביים והכול, אז אני יכול הרבה פעמים ללמוד מאוד מקומות בחיים. זאת אומרת, לפעמים יכול להיות לי עובד שהוא באמת קיבל אחלה של חינוך, וקיבל אחלה השראה, ואחלה דוגמה אישית, והכול כאילו ישב שם, ואז פתאום הוא רואה את הסביבה שלו שמתנהלת אחרת, או אפילו מגיבה אחרת לזה שהוא בסדר, ופתאום לאט-לאט גם הוא נהיה רקוב. וזה דבר שהוא מאוד מאוד חשוב.
עכשיו, איפה ראיתי את זה יפה? בכדורגל. מה היה בכדורגל? אני הייתי משחק עם איזושהי קבוצה כל יום שני בוולפסון, הפסקתי. אגב, זאת אחת הסיבות שהפסקתי, מה שעכשיו אני אספר. ומה שקרה שם זה שלפעמים היו כל מיני מקרים של אלימות. עכשיו, כל מי שמשחק כדורגל, לא יום-יומיים, אלא משחק כאילו במשך תקופה, או כל החיים, או כאלה, הוא יודע שמה לעשות, אנחנו לא היחידים שיש מקרי אלימות כאלו ואחרים במשחקי כדורגל שלהם. כאילו, זה קורה גם בטלוויזיה, הנה, אני אחדש לך בטח, את בטח לא יודעת, שני שחקני כדורגל מאוד מאוד מפורסמים וידועים. היה להם איזושהי תקרית, שבוע שעבר, אם אני לא טועה,
יובל: באיזשהו…
עשהאל: הייתה להם תקרית ביניהם שהידרדרה אפילו לפסים של אלימות, וכל אחד מהם קיבל קנס חצי מיליון יורו.
יובל: וואו. כן.
עשהאל: אז למה נתנו להם חצי מיליון יורו קנס? מה, לא היה אפשר לעשות להם שיחה ולהסביר להם?
יובל: הוא עובר רע.
עשהאל: יפה. כי בסוף, כולם מסתכלים, כולם מסתכלים מהצד ואומרים, רגע, מה, מה יקרה לבלוורדה? מה יעשו לו? מה, זה יעבור חלק? לא יודע אם זה יעבור חלק, אולי גם מחר אני אעשה את זה. אז ברגע שהחבר'ה שם ראו את הדבר הזה וכל כך רצו לא לתת לזה גב, אז הם באו והם פשוט גינו את זה ברמה של עונש מטורף לגמרי, כאילו חסר… אבל כמו שצריך בעיניי.
עכשיו, בכדורגל שלנו, בוולפסון, אז מה שקרה זה שהיו כמה מקרי אלימות, ולא לאחרונה, אבל לפני, לא יודע, חצי שנה-שנה, פעם אחרונה שבערך הייתי שם, אז מה שקרה זה שהיה איזשהו מקרה אלימות, אבל את יודעת אין לי בעיה עם זה שיש אלימות כי זה קורה כי זה אמוציות ואנשים שם לא כולם מגיעים מאותו מקום ומאותו בית, והבעיה היא שהסביבה, הקבוצה, השחקנים האחרים, הם לא באים ומגנים את זה. וברגע שהם לא באים ומגנים את זה, אז זה גם באיזשהו מקום הצדקה לאותה התנהגות.
ואז הבן אדם בצד אומר לעצמו, בסדר, פעם הבאה שיהיה איזה עניין, גם אני אריב ואני ארים ידיים, ואתה רואה שאף אחד לא באמת מתרגש אלא זה כזה משהו שהוא ביני לבין מי שאני רב איתו. אז זה דבר שהוא מאוד מאוד גרוע. זאת אומרת, אני יכול להיות המקור השראה הכי טוב בעולם, אבל בסוף אם הילד שלי לצורך העניין, או העובד שלי, ניקח את הילד, כי זה יותר קל לתת את זה כדוגמה, אם הילד שלי בסוף הולך ומסתובב בחצי עיגול, לא יודע, בבית שמש, וכולם שם, את יודעת, חרבו דרבו לגמרי, והכול שם פשע ורשע, זה לא באמת עכשיו הולך להחזיק ההשראה המדהימה שאני נותן לו.
זה אולי לא רע שאני אתן לו השראה לכיוון אחר, אבל בסוף גם הסביבה מאוד מאוד משפיעה. כמובן, אותו דבר גם במקום עבודה. זה מאוד נחמד לתת השראה לאיזשהו עובד, אבל אם בסוף המקום רקוב וכולם שם מתנהלים אחרת, זה לא באמת הולך לעזור.
עכשיו, כשאני מאציל למשל משימה לאיזשהו עובד, ואני אומר לו, תקשיב, צריך לעשות א', ב', ג', אז אני לא יכול רק להאציל אותה ולדאוג שגם אני אדע איך עושים אותה. לא, אני צריך גם לדעת פחות או יותר כמה זמן היא לוקחת. איך אני אדע כמה זמן משימה לוקחת?
יובל: תעשה אותה קודם בעצמך.
עשהאל: יפה מאוד. אני עושה אותה בעצמי, אני מקליט את עצמי, גם עושה אותה רצוי. נגיד שעכשיו צריך לעשות 100 title description, בסדר? נניח, איזושהי משימה כזו או אחרת, לכתוב איזשהו טקסט לכל עמוד, לצורך העניין. אז אם אני עכשיו אומר לעובד שלי, תקשיב, צריך לעשות את זה, וזה חשוב שזה יהיה מהר והכול, ואז הוא עשה את זה בשבועיים. הוא לא יודע אפילו אם זה טוב או רע, אין מדד, אין שום אינטיקציה לאם זה הרבה או קצת.
לעומת זאת, אם עכשיו אני אומר לו, תקשיב, צריך לעשות 100 title description, והנה צילום שמסביר איך עושים ומראה אותי עושה, שים לב, אני עשיתי נגיד 10, לקח לי 20 דקות, זה אומר שאני מצפה שה-100, ה-90 שנותרו לצורך העניין, ייקחו לך 3 שעות, בסדר? כאילו, זה חייב לבוא עם איזושהי benchmark.
יובל: נכון, כן. מסגרת גבולות שמורידים את ה-90.
עשהאל: אז גם העניין הזה, בסוף, כאילו, חינוך זה גם צריך להיות עם היגיון, עם שכל. אני לא יכול לצפות שהצד השני יהיה כזה אינטליגנט ולבד יבין הכל, אלא אני צריך לעזור לו, אני צריך לתת לו איזשהם קווים מנחים ולהראות לו שזה באמת אפשרי ושאני בטח ובטח יודע לעשות את זה.
עכשיו, יש גם קטע שהרבה פעמים אני מצפה למשהו, ואנשים אומרים אי אפשר, או שזה לא אפשרי, או שזה מהר מדי, או לאט מדי, או שה-deadline אפשרי או לא אפשרי. בתכלס, בהמון המון דברים, זה עובד לפי פשוט מה כיום המציאות. זאת אומרת, שאם למשל עכשיו ניקח, סתם דוגמה, את הקטע של הריצת 100 מטר, אז ריצת 100 מטר היה מאוד מאוד ידוע במשך המון המון עשרות שנים, שלא יורדים מ-10 שניות. לא יורדים, ואף אחד לא ירד מ-10 שניות. ואז באו באולימפיאדה אחת, מישהו עבר את ה-10, ירד מ-10 שניות, וצ'יק צ'אק, מלא אנשים ירדו מ-10 שניות.
אותו דבר עם מרתון, אמרו שמרתון לא, אי אפשר לרדת משעתיים. אין, זה לפחות שעתיים. פתאום בא הראשון, שבר את הדבר הזה של השעתיים, כולם אחריו, ממש, פתאום מלא אנשים יורדים משעתיים. אז גם בקטע הזה, בסוף, זה הכול מגיע ממקום של השראה, ממקום של דוגמה אישית. זאת אומרת, ברגע שאתה לא אומר, אפשר לרדת משעתיים, אלא שאתה אומר, תסתכל, יש פה שלושה שכבר ירדו משעתיים, אז פתאום המוח שלנו מתחיל לקבל את זה הרבה יותר בקלות, ומתחיל גם באמת להוביל אותנו אל עבר המטרה שלנו.
עכשיו, בתכלס, החינוך הכי פשוט והכי קל והכי, נקרא לזה הכי low, אבל באמת עובד, זה כמו שאמרנו, זה חינוך של הצבא. זאת אומרת שאני בא ואני אומר, תקשיבי, יובל, צריך לעשות 1, 2, 3, אם לא תעשי, תקבלי שבת, עוד פעם לא תעשי, תקבלי 28, מה אכפת לי? עוד פעם לא תעשי, יהיה לך דפוק, תקבלי כלא, תשתחררי יותר מאוחר מהצבא ויש לזה גם עוד המשך, כאילו זה לא נגמר שם.
אז זה הכי קל, אבל זה לא באמת מוביל לשום מקום, זה מוביל לאנשים ממורמרים, בין אם זה העובדים שלך או החיילים שלך או אני לא יודע מה שלך, הם ממורמרים, הם ימצאו את הדרך להחזיר לך באותו מטבע במקומות אחרים. חינוך זה לא. אולי זה טוב לצבא שזה הגוף הכי גדול במדינה ושצריך באמת שהדברים, אולי שם זה בסדר, אבל זה לא במקום עבודה. במקום עבודה אני רוצה להוביל ממקום של מנהיגות. אני רוצה להיות במקום של כריזמה, של סמכות, שאנשים יגידו לעצמם, אני רוצה להיות כמוהו, לא שיגידו מי זה הראש הזה הזה שמבלבל לי את המוח וכל היום משגע לי את השכל ומקדר אותי. זה לא אמור להיות ככה.
אגב, בחוויה שלך פה, מול אנשים והכול, את פוגשת את העניין הזה של הלהוביל ממנהיגות ולא מסמכות? כי אני לא זוכר שאי פעם ראיתי אותך מובילה מסמכות, מסמכות, כאילו, מעניין אותי. למה אף פעם לא ניסית את זה, אגב?
יובל: אני חושבת שפשוט אישית אני פחות מתחברת לזה, כאילו, אין מה לעשות, זה פשוט פחות נעים לבוא ולהגיד לבן אדם, אתה תעשה ככה, כי אמרתי, והרבה יותר קל לבוא, לשבת, גם עם עובד חדש, להראות לו איך אני עושה את התהליך הזה, כאילו להראות לו, להגיד לו, עכשיו אתה עושה את זה, ואם יש לך שאלות, אז תיגש אליי ותעשה, וכאילו, כזה. אני מניחה שגם בסוף יש פה אנשים איכותיים והכול, אז זה גם הרבה יותר מקל על העניין. אם היה מישהו שבסוף מצריך את הדבר הזה, אז אין מה לעשות, באמת צריך להיות קצת יותר קשים, או לחשוב מה השלבים הבאים, אבל אם יש אופציה, אני כאילו תמיד אעדיף להתחיל, אני חושבת, בנקודה שהיא יותר נעימה.
עשהאל: רק צריך לראות שזה באמת לא בא נגדנו,
יובל: לאיזשהו שלב.
עשהאל: כי יש כאלה שפשוט לא צריך לעבוד איתם, כי הם מנצלים את זה, כי הם מבינים, הם תופסים את זה כאיזו רכרוכיות מסוימת, ויש כאלה שהם פשוט מדהימים, שהם אוהבים את הראש וזה עובד איתם נפלא.
עכשיו, הרבה פעמים כחלק מחינוך וחלק משיטה או מדרך או כיוון שאני רוצה להנחיל בארגון שלי, אז אני גם צריך לפעמים להיות קצת קיצוני ימינה או שמאלה. זאת אומרת, כולם מכירים את המקל והגזר, שכאילו אם תעשה את מה שאני מבקש, תקבל גזר, ואם תעשה את מה שאני לא רוצה, אז תקבל מקל וכל זה. והרבה פעמים אני רוצה להקצין את זה.
זאת אומרת, אני אתן לך דוגמה, נגיד, מהחודש האחרון או חודשיים, שהייתי באיזשהו שיחת סיכום שבוע, ואני שואל, חבר'ה, מי פה עשה את הדוחות לכל הלקוחות בזמן? וחלק מרימים, חלק לא מרימים והכול. ואז אני שואל את אחד החבר'ה שלא עשה את זה בזמן שרציתי, וזה, בואי, אנחנו נותנים פה, כאילו, שוב, חוזרים לדוגמה אישית, אז אנחנו לא נותנים משהו שאני לא יודע לעשות, אנחנו מדברים פה על להוציא דוחות עד החמישי לחודש, זה הרבה יותר זמן ממה שצריך, בטח עם הטכנולוגיה שיש היום והכול.
ואני שואל, אז מי לא הספיק? ואחד החבר'ה מרים את היד, אני לא הספקתי. ואני אומר לו, למה? והוא אומר לי, תקשיב, זה הרבה עבודה, זה פה, זה שם. עכשיו, לפעמים, אין מה לעשות, בתור מי שמוביל את הארגון, אתה צריך לקחת קצת סיכונים וקצת כזה לעשות דברים שהם אפילו קצת קיצוניים, כדי להעביר מסר, אז מה שאמרתי לו באותו רגע זה את הדבר הבא, תקשיב, חודש הבא, בראשון לחודש, הרי הוא לא הספיק עד החמישי בחודש האחרון, לפעמים כאילו יש את השיטה של להוכיח לבן אדם דרך עצמו.
מה עשיתי? אמרתי לו, תקשיב, חודש הבא, אם עד הראשון לחודש, בשעה 12 בצהריים אתה תסיים את כל הדוחות של כל הלקוחות שלך, אני מביא לך בונוס 2,000 שקל. זה סיפור אמיתי. ואז חודש למחרת, אחרי שהוא באותו חודש לא הספיק עד החמישי, והוא גם אחרי זה הסביר כמה זה היה מורכב להספיק בשישי, ואיך אני לא מבין, ואיך בלה בלה בלה. מה את אומרת? מה לדעתך? מתי הוא סיים את הדוחות?
יובל: נראה לי שכל הלקוחות קיבלו את הדוחות שלהם לפני 12 בצהרון.
עשהאל: בדיוק, זה מה שהיה. אז כאילו, אתה אומר לעצמך, זה לא בדיוק עניין של יכולת, זה עניין של חינוך, של רצון, של מסירות, של נחישות, של… זה לא באמת שלא יכלת. אז גם בעניין הזה, בסוף גם צריך לדעת מה מניע כל עובד, ולדעת לשחק שנייה עם הגזר הנכון, כי יש אחד שהוקרה תתאים לו, ויש אחד שהכסף יתאים לו, ויש אחד שבכלל האוטונומית תתאים לו, דני שהוא יכול לבחור בעצמו איך לעשות. אז גם בעניין הזה צריך לדעת איזה מקל ואיזה גזר להפעיל מול כל בן אדם שאנחנו עובדים מולו.

עכשיו, מתי חינוך מקבל ביטוי? זאת אומרת, אם נגיד עכשיו אני מגדיר לא יודע מה, לא יודע למי, שעובדים עם שלושה מסכים, סבבה? ואני יושב לידו ואני רואה שהוא עובד עם שלושה מסכים. זה אומר שהוא מחונך?
יובל: לא. לא.
עשהאל: אז איפה זה בא לידי ביטוי?
יובל: כשאתה במילואים.
עשהאל: יפה. כשאבא ואימא לא בבית, מה שנקרא. זאת אומרת, בסוף הבן אדם מוצא את עצמו לבד בחו״ל, שהבוס שלו לא נמצא, שכל מיני מצבים שזה קורה כל הזמן. ואז בעצם אנחנו רואים האם החינוך הוטמע או לא הוטמע. ואני לא מדבר על אילוף, אילוף זה כאילו קצת יותר רע, אילוף זה ממש, זה כאילו בלי היגיון. זה כמו כלב, שאתה אומר לו, למה עושים עכשיו, אני עכשיו עושה לך פיו, פיו, פיו, ואתה עושה כאילו אתה מתגלגל. עכשיו, למה? ככה. אין לזה היגיון. אז אני לא אוהב, חינוך, מבחינתי אילוף זה הכי גרוע. אני מאוד מאוד מאמין ב…
יובל: אבל בהתחלה הייתה לזה תכלית, בהתחלה זה היה קורה,
עשהאל: למה?
יובל: כי יש חטיף בסוף. בסוף כבר נעלם החטיף, כן, אבל הייתה מוטיבציה מסוימת, באילוף.
עשהאל: נכון, אבל השאלה היא, מה יצא לבעלים מזה שעשיתי את הגלגול?
יובל: מה
עשהאל: יצא לו? למה הוא רצה שאני אעשה גלגול? יפה, אז אין בזה המון היגיון. למרות ששליץ החברים הוא לפחות סיבה כלשהי, אז אני יכול לעבוד עם משהו. אבל בסוף חינוך נמדד מתי שאבא ואימא לא בסביבה.
עכשיו, יש גם עניין של להיות מבוגר אחראי. מה זה אומר מבוגר אחראי? מבוגר אחראי זה בן אדם שיודע לראות לא צעד קדימה, אלא שלושה צעדים קדימה. אז נכון, מאוד מאוד קל להגיד לעובד, אם לא תעשה כך וכך יש לך שימוע ביום ב', זה באמת, זה כנראה יפתור גם את רוב הבעיות והכול, אבל מה הצעד הבא? כאילו, מה הדבר הבא? אז הדבר הבא זה מה? שפעם הבאה שהוא עוד פעם יעשה משהו לא בסדר, תאיים עליו שוב פעמות?
אז כאילו להיות מבוגר זה גם לפעמים להסתכל על הסיטואציה ולהגיד, כן, שווה לי רגע להראות לו באופן אישי איך עושים את זה, או להראות לו שזה אפשרי ולתת לו אמונה, כי בהמשך זה מאוד ישתלם, כי יכול להיות שאני ארוויח אותו. להיות מבוגר אחראי זה לדעת להסתכל כמו בשחמט שלושה צעדים קדימה. אז גם הדבר הזה הוא חשוב.
עכשיו, המשפט שאני מביא אותו מבה״ד 1, לא סתם הם לקחו את המשפט הזה, שנקרא ממני תראו וכך תעשו, אם אני לא טועה ככה זה נקרא, או משהו בסגנון הזה, הוא מאוד מאוד מאוד חשוב לכל הנושא הזה. אני לא יכול להיות אחד שלא יודע מה, שמדבר עם הלקוחות בצורה מאוד מאוד מאוד פראית ולא מכובדת ולא מנומסת, ואז לשאול את העובדים שלי למה אתם מדברים לא יפה על הלקוחות, כאילו,
יובל: נכון.
עשהאל: זה חייב לבוא בהתאמה של מה אני עושה, ו…
יובל: צריך להיות מודל לחיקוי.
עשהאל: בדיוק, ואין דבר יותר חזק מלעשות את זה בדוגמה אישית. זה הדבר היחיד שבאמת באמת באמת משפיע ומשנה ומחנך עובדים, ילדים וכל מה שבין לבין.
עכשיו, כשאני רוצה באמת לתת איזשהו תיקון או הכוונה לעובד שלי, אני רוצה לעשות את זה במסגרת של פרטית. אני לא צריך להשפיל אותו תוך כדי, אני לא צריך לעשות כאילו, עכשיו,
יובל: עכשיו,
עשהאל: לפעמים אתה לא מתכוון להשפיל, אבל יוצא שהשפלת, זה משנה מה התכוונת, כאילו, בסוף הכוונות זה תשמור אותם לתפילה, בסוף אנחנו חיים פה מציאות, אז,
יובל: כן.
עשהאל: כאילו, מאוד חשוב שאם אני למשל רואה עובד שלי ושאני לא מרוצה ממשהו, אז בוא דבר איתו על זה רגע באיזה שיחה פרטית שלכם. לעומת זאת, כשאני נותן את הגזר ולא את המקל, אני רוצה לעשות את זה בפומביות, אני רוצה לייצר איזשהו פורום שבועי שאפשר לבוא ולעוף על אנשים וממש להאדיר ולהעצים את ההתנהגויות שמבחינתנו לפחות הן הרצויות.
עכשיו, אם אני, לצורך העניין, רוצה שעובד שלי יעשה עבודה בצורה טובה, אז גם המון המון פעמים אני יכול, מה שנקרא, לבוא ולהגיד לו, בוא שניה נעשה את זה ביחד, אני רוצה להראות לך רגע איך אני עושה את זה, ואז אחרי שאתה מראה לו איך אתה עושה את זה, אז קודם כל הוא מבין שזה אפשרי. הוא קיבל פה את הדוגמה האישית, הוא קיבל פה את ההשראה, והדבר הזה חשוב.
עכשיו, יש קטע, נגיד אני מאוד מאוד אוהב את הקטע הזה ביודה, לדוגמה, שכאילו אם נגיד משהו קרה לא כמו שצריך, אז הוא לא מפחד להגיד שזה הוא, הוא לא מתבייש. הוא אומר וואלה זה אני, ואני בכל מקרה הייתי צריך להיות אחראי על זה, ואני אדאג לשפר את זה, ווואלה לא סבבה,
יובל: כאילו, ו…
עשהאל: זאת אומרת, זה הרבה יותר קל לעבוד עם אנשים שיש להם איזה ביקורת עצמית בסיסית, והם לא חושבים שהם מושלמים, והרבה יותר קל לעבוד בצורה הזו. אז כאילו, אני גם מאוד מאוד מחפש הרבה פעמים עובדים כאלה, שכאילו אתה רואה שהם פתוחים לביקורת, שאפשר באמת להשתפר ולדבר איתם, וגם הדבר הזה הוא מאוד מאוד חשוב.
עכשיו, גם חשוב לעודד את הדבר הזה שנקרא להציף תקלות, כי זה הכי קל כעובד, פשוט לדאוג שאף אחד לא ידע שהיה את התקלה הזו, ואז כזה, אתה כאילו באיזשהו מקום כביכול זוכה. אז לעומת זאת, מישהו שבא ומספר לך, לא יודע, סאל, תקשיב, קרה כך וכך, ובטעות עשיתי כך וכך, וכך וכך קרה. אם אני אגיב לזה עכשיו בצורה כל כך חמורה וכל כך בעייתית וזה, אז זה כזה קצת מראה לכולם שלא כדאי להגיד מה עשית וכאילו לבוא ולהציף. אז חשוב מאוד לעודד את ה… להציף תקלות, כי בסוף משתפרים דווקא מאיפה שאנחנו נכשלים, דווקא מאיפה שמאתגר. נכון.
יובל: גם בכל מקרה, אבל רוב הזמן כשכבר יש תקלות, כנראה שבמתישהו הן יצופו, זאת אומרת,
עשהאל: בסוף כולם רואים הכול.
יובל: נכון, יודעים הכול. וכן, בדיוק, כמו שתמיד אנחנו אומרים, כולם רואים הכול. אז עדיף לפחות כבר לצאת גדול ולהגיד, כן, קרה ככה וככה, ולהיות אתה זה שמבשר את הבשורה מאשר שישמעו על זה לצד ג.
עשהאל: בדיוק. עכשיו, חינוך, אני חושב שיש את ה… עד שיש לך ילדים ומשיש לך ילדים. כי אתה תופס, אתה כאילו נמצא בצד של המחונך עד שיש לך ילדים, ואז אתה הופך להיות הצד המחנך כשיש לך ילדים. ולהיות מעסיק כשיש לו עובדים, זה לא שווה ערך כמו בן אדם שיש לו ילדים. כי ילד, אתה לא יכול להדיח, אתה לא יכול לפטר, אתה לא יכול לעלות לשימוע, ולכן אתה חייב לחנך אותו בצורה נכונה. עובד, אתה יכול לוותר עליו בדקה וחצי ולהגיד וואלה, לא מתאים לי יותר, ואתה יודע לעשות את זה בהליך פורמלי כזה או אחר, ולסיים את הסיפור.
אז המון המון המון דברים שאני מדבר עליהם, אני מביא אותם מהעולם של וואלה, עכשיו אני גם אבא, כבר יש לי ילדה, וכבר כאילו אני קצת יותר כזה מתעניין בעולמות האלה וכאלה, אז אם יש פה מישהו ששומע אותנו, איזשהו מאזין, מאזינה, שאין לילדים לצורך העניין, אני חושב שכדאי לקחת ברצינות את מה שאנחנו אומרים פה כי בסוף אני מגיע ממקום של אחד שעכשיו ממש נמצא בשנים האקוטיות של החינוך, של הדברים הבסיסיים ביותר, של מה אני עושה אם הילדה שלי לא רוצה ללכת לישון, מה אני עושה אם היא לא רוצה היום להתקלח, או מה אני עושה, כאילו, ופתאום אתה קולט שלריב איתה ולחייב אותה להיכנס להתקלח כי אבא אמר, אולי זה בגיל שנתיים יכול לעבוד בטווח הקצר, אבל כשהיא תהיה בת 7, אני כבר בספק אם זה יעבוד וכשהיא תהיה בת 18 גם תעזוב את הבית ולא תחזור, כאילו…
יובל: בעצם עכשיו אתה בונה בסיס לכל ההמשך. בדיוק.
עשהאל: וזה אמור להיות במקום של מנהיגות, במקום של מודל לחיקוי, במקום של השראה, במקום של דוגמה אישית. את יודעת מה ההבדל בין, כאילו, אנחנו בצה״ל, אנחנו תמיד דואגים שהדרג הפיקודי שלנו הוא תמיד הולך ראשון. נגיד, למה תמיד, את יודעת, נגיד ב-7 לאוקטובר, אז יש את חממי, שזה בעצם, תכלס לסגן, לדעתי זה המגד או משהו כאילו, ממש הבכיר. אבל איך הוא זה שאם הג'יפ שלו נהרג ראשון כמעט ב-7 לאוקטובר, זה כי הם תמיד, בצה״ל זה ככה, תמיד המפקדים בראש, וככה זה גם אמור להיות בעיניי.
לעומת זאת, האויבים שלנו הם תמיד בבונקרים, נגיד, איך קוראים לו, זה שכבר מת, זה שיזם את השביעי, סנוואר. למה סנוואר לא חדר לעוטף? הוא לא חדר, הוא לא נכנס לישראל, כי ככה זה אצלם. הם תמיד מאחורה מזיזים את הפיונים קדימה, ואין שם כלום, ובעיניי זה לא באמת עובד.
עכשיו, הרבה פעמים גם אני לא באמת יודע מה לא בסדר. נגיד, אני עכשיו, סתם, היום בבוקר למשל, אז רציתי להבין מה לא בסדר באיזושהי פעילות שאנחנו עושים פה, ואני כבר כמה זמן מנסה להבין מה לא בסדר, אז זה לא יעזור להתחיל לשאול שאלות. לפעמים השקפה זה הדבר הכי טוב שיש. לבוא שנייה, לשבת עם הבן אדם ליד המחשב, להגיד לו, תעשה את התהליך, דמיין שאני לא פה, להסתכל חצי שעה, לרשום לעצמי בנקודות במחברת, ואז לבוא ולעבור איתו לתהליך ולהראות לו איפה לדעתי היה אפשר לעשות את זה בצורה טובה יותר. אז גם השקפה זה דבר מבורך, ואני ממליץ בחום לא לוותר או לפספס את הדבר הזה.
עכשיו, אם אני בתור מנהל מבקש שנעמוד בסטנדרט מסוים, אני חייב לעמוד בעצמי בסטנדרט הזה. למה? כי אז אני יוצא ליצן. בסוף, אם אני למשל אומר, חבר'ה, כולם פה צריכים להרים לפחות 30 קילו, אני סתם אמציא דוגמאות.
יובל: כן.
עשהאל: ואז בסוף אני מגיע, ואני תמיד כשאומרים…
יובל: מרים את השקית עם החד פעמי.
עשהאל: בדיוק. תמיד כשאומרים, רגע, אז בואו נעשה תרגול, אז אני מסביר למה אני לא יכול להרים, למה זה לא מתאים, למה יש לי פגישה,
יובל: למה…
עשהאל: אז זה לא נראה, אנשים מבינים את זה בשנייה, שכאילו בסוף אתה לא רוצה לאבד את הסמכות שלך, מה שנקרא.
יובל: אז
עשהאל: חייב כאילו לעמוד בסטנדרט שאנחנו מבקשים כל הזמן, ולכן גם בצבא ככה זה עובד. כאילו, נגיד המפקד רוצה עכשיו שנרוץ 8 קילומטרים, אז הוא צריך לדעת לרוץ בעצמו 8 קילומטרים. אם הוא יגיד, תרוץ או אתם, אני אבוא אחר כך, זה קצת לא נראה טוב, וכדאי מאוד באמת להקפיד על העמידה בסטנדרט שאנחנו מציבים לאחרים גם בעצמנו.
עכשיו, אנחנו תמיד נרצה להניע תהליכי חניכה, אבל כאילו להגיע לתהליך עצמו. נגיד, עכשיו אני רוצה ללמד עובד שלי איך עושים את זה בצורה נכונה, לא יודע, איך כותבים מאמר בצורה נכונה, את צורך העניין. אני לא יכול להגיע למעמד הזה של הישיבה עם העובד כשזאת פעם ראשונה שאני עושה את זה. לא, אני צריך לעשות שיעורי בית, אני צריך לשבת בבית שלי או במשרד שלי או במקום פרטי, לראות שנייה את התהליך, איך אני הייתי עושה אותו, ואז כשאני מגיע לעובד, יכול להיות שאני אראה כאילו זו פעם ראשונה שאני עושה את זה יחד איתו, אבל אני לא לוקח סיכונים, אני יודע בדיוק מה צריך לעשות, אני יודע בדיוק מה התהליך הולך, איך התהליך הולך לקרות, ואני גם יודע לאיזה תוצאה אני רוצה להגיע, שכבר הגעתי אליה אתמול, או היום בערב, או היום בבוקר, או לפני הישיבה הזו. אז תמיד, תמיד, תמיד לתהליך חניכה אני מגיע שאני מוכן, שעשיתי את השיעורי בית לפני. תמיד המלחמות מנוצחות, זאת אומרת, מי שמנצח במלחמה כמעט תמיד זה מי שהתכונן וניצח את המלחמה עוד לפני שהיא התחילה.
יובל: זהו, אז זו נקודה באמת מעניינת. אתה אומר, זה לפני שאני עושה תהליך חניכה. זאת אומרת, עובד שהוא יחסית חדש. כי גם אני חושבת על זה, דיברנו הרבה פעמים, שלפעמים אני מביאה, בין אם זה עובד או משהו כזה, שאני רוצה שהוא יהיה יותר טוב ממני ממשהו מסוים, או יהיה יותר חכם, או שהוא יגיד לי מה לעשות. זאת אומרת, דיברנו על הדבר הזה של אני לא יכול לדרוש משהו ולא לקיים אותו כי אני מאבדת סמכות. אבל אולי יש איזושהי החרגה אולי, במידה וזה לא איזשהו עובד חדש שצריך לעשות איתו את התשתית וללמד אותו מאפס.
עשהאל: לא, בוא נדבר על עובד ממש טוב, בסדר? ואני רוצה למשל להראות לו שהוא יכל בעריכה של הסרטון, לצורך העניין, לעשות גם איזה, לא יודע, איזה פיצוץ של כוכב שנופל מהשמיים, בסדר? אז אם אני אבוא ואני אגיד לו, תקשיב, אני רוצה שיהיה כוכב שנופל מהשמיים, וחשוב לי שזה מה שיהיה, ובהצלחה והכול. עכשיו בוא נניח שהוא לא הצליח. אומר לך, יובל, ניסי איתי, לא הצלחתי. את לא חייבת לדעת בעצמך לעשות את הכוכב שנופל מהשמיים. אבל המינימום זה להראות לו למשל רפרנס של סרטון קיים, שבו מישהו בעולם הצליח לעשות כוכב שנופל מהשמיים. כן. והרבה יותר קל, עכשיו, אני לא יכול לשבת איתו בלייב ולהגיד לו, אה, בסוף לא הצלחת? אוקיי, בוא נראה איך עושים, ולנסות בעצמי וגם לא להצליח, וזה סתם מטופש. עדיף לי, לפני שאני מתחיל את השיחה איתו על הכוכב או על מה שזה לא יהיה, לפחות לבדוק או אם אני יודע לעשות בעצמי, או אם מישהו אחר עשה את זה, להגיע עם איזושהי הכנה.
יובל: נכון.
עשהאל: אני לא יכול להתחיל את הדיון כשאני עם נקודת האפס כמו הבן אדם בצד השני. אני צריך להגיע שאני כבר מבושל, אני כבר יודע פחות או יותר איך הדיון הולך להיראות ואיך הוא הולך להסתיים.
אני ממליץ בחום לשאול את כל אחד מהעובדים שלנו מה מתמרץ אותו. לצורך העניין, האם עכשיו הכרה זה מה שמתמרץ אותו? אולי איזשהו אתגר מקצועי זה מה שמתמרץ אותו? אולי עבודה היברידית? אולי עבודה בשעות גמישות? אולי תוספת בשכר? או כל דבר, כל אחד הוא אחר. אז ברגע שאני יודע מה התגמול שטוב לעובד שמולי, הרבה יותר קל לי גם באמת לא לחנך אותו, אלא כאילו כן לחנך אותו, אבל בסופו של יום לתת לו את הגמול שגורם לו, נקרא לזה במוח, לקבל תמריץ שהוא באמת…
יובל: זאת התאמה שתגרום לו לתת את המקסימום, ושניכם תצאו מרוצים מהדבר הזה. בדיוק, בדיוק.
עשהאל: ואגב, כאילו, בדרך כלל אגב, כי המון פעמים מי ששומע אותנו מדברים על דברים כאלה, אז הוא כאילו אומר לעצמו, טוב, מה זאת אומרת? תן לו עוד 30,000 שקל והוא יעשה הכל כמו שצריך. אבל זה לא באמת נכון. זאת אומרת, אין קורלציה אמיתית בין עובד שעכשיו משלם לו מלא כסף או פחות כסף, וככה הוא בעצם יותר מקשיב או פחות מקשיב. אני חושב שזה ממש, ממש, ברוב המקרים זה לא יושב על כסף. אם זה יושב על כסף כאילו ממש בעיקר, אז הוא גם בדרך כלל לא יעבוד אצלי. כי בואי, אנחנו לא עכשיו משלמים פה משכורות הייטק, לא יודע מה, 50 אלף רכב. זה לא בדיוק מה שקורה פה אז. אז בדרך כלל זה דברים אחרים, ולא להתבייש לשאול את השאלות, כאילו, ממש בצורה הכי ישירה והכי פשוטה שיש.
עכשיו, כשמפרגנים, אם אני עכשיו למשל, את רוצה להתייחס לנקודה הזו?
יובל: אני פשוט חושבת, כן, אני חושבת, אנחנו הרבה מדברים על המקל והגזר והכול אז גם כשנותנים כמו שאמרת את המחמאות צריך לדעתי תמיד לתת את המחמאה ממקום שידרבן את המוטיבציה הפנימית. זאת אומרת, לא להגיד, לא יודעת, משהו כמו, כאילו, איזושהי מחמאה שהיא מאוד שטחית אלא משהו שידרבן את הבפנים של הבן אדם. זאת אומרת, לא סתם איזה תותח אתה אלא אהבתי שחשבת מראש ועשית ככה והתייחסת לזה ולא היית צריכה לבדוק מה קורה איתך כל שעתיים. זה משהו שכאילו נותן מוטיבציה פנימית לדעתי הרבה יותר חזקה, מחזקת גם את הקשר של העובד לארגון. זה לא איזה משהו כזה גנרי של, אה, אלוף אתה מלך, כמו שהרבה ישראלים אוהבים להגיד כזה בחו״ל, you are the best, you are the best. זה מרגיש, זה ריק מתוכן בתכלס. אז אני חושבת שהמחמאות הם צריכים להיות על פרגון, על מאמץ, על איזושהי יוזמה, על אחריות, על איזושהי הגדלת ראש, וכדי שבסוף, בשורה התחתונה, שיבינו שזה הסטנדרט שמצופה בחברה.
עשהאל: בוא נעשה דוגמה. נניח שעכשיו אני הגעתי לחדר פודקאסט ואני רואה את העבודה שעשית פה, שיש פה תפאורה חדשה והכל חדש ועניינים. תני לי דוגמה על איך לא עושים את הפרגון ותני לי דוגמה על איך כן עושים את הפרגון. איך לא עושים את הפרגון?
יובל: תשמע, קודם כל, פרגון בכללי זה נחמד. אפשר להגיד, וואלה, עבודה יפה, אבל ברור שבסוף הפרגון של אהבתי שלא הייתי צריך לבקש ממך לשאול מה קורה עם שי, או אהבתי שוואלה, נתת איזה הדמיה, בחרנו, כשהוא רצת על זה לא הייתי צריך לבדוק מה עם הלדי, מה עם הזה, מה עם הפה, מה עם השם. כאילו, זאת אומרת, להעריך את המאמץ כמאמץ, לא להחמיא רק על תוצאה. זה גם חשוב לדעתי בסוף אצל ילדים. הרבה פעמים אומרים שרואים נגיד ילדה, לא יודעת, שהיא מציירת, אפילו מציירת בית, לצורך העניין, לא עכשיו תרגילי חשבון או דברים, אז צריך לדעת להחמיא גם על הדרך. זאת אומרת, כשראיתי שהתאמצת מאוד, כל הכבוד לך, איזה יפה ניסית לצייר, כאילו, איך בחרת את הצבע? לא רק להגיד, וואו, איזה יפה יצא הבית שציירת, כי זה לא רק מה שחשוב, התוצאה עצמה, אלא כל המאמץ, כל החשיבה, כל הדרך.
עשהאל: זה קצת כמו שאנשים בטוחים שמי שהכי ירצו להיות חבר שלו וכאלה, זה הבן אדם הכי נחמד בחדר, או הכי חכם בחדר, שבפועל המציאות מראה קצת אחרת, שרוב האנשים מאוד מאוד מתחברים לאנשים שמספרים סיפורים. הסיפור בדרך כלל זה מה שקונה את האנשים. עכשיו, זה לא תמיד שונה בהכרח במישהו אחר שיגיד את זה כמשפט ולא כסיפור, אבל בסוף הסיפור ממגנט אנשים אלינו.
אז במקום עכשיו לבוא ולהגיד ליובל, וואו, איזה חדר פודקאסט יפה עשית, עבודה יפה, אני יכול לפרק את זה לפרטים. אני יכול לבוא ולהגיד, וואו, איזה צבע קיר יפה, וואו, מאיפה הגיעו הלדים האלו? ובואנה, כיוונת גם את התאורה הפעם עליי ועלייך, וגם בסיכול כזה, והוספת ציצים, ושמת עוד מצלמה, ותיקנת את… כאילו, להציג את הרגע, כמו עם הציור שאמרת לילד, אז לבוא ולהגיד, וואו, אני רואה שבהתחלה עשית ורוד, ואז הפכת לשחור, ובסוף עשית עם לבן, וכאילו, באמת לפרט יותר את מה אני רואה, ועל מה אני מפרגן, ולא כאילו, כמו שאמרת, להגיד, כל הכבוד מלך, כאילו שזה כזה מאוד מאוד כללי, והאמת אפילו חלש.
אז זה לדעתי גם באמת חשוב, הפירוט הזה, אני גם רואה באמת בעצמי שכשאני מפרגן פה לאנשים ויותר מפרט על מה הם עשו, זה באמת עובד בצורה יותר טובה, וגם באופן כללי, אם עכשיו אני מנהל, שדברים מתקיימים כמו שאני רוצה מסביבי, ואנשים יוצאים מגדרם, ועושים את הכי טוב שלהם, ובסוף אני לא מפרגן, ואפילו לא מציין את זה, או לא בא ומדבר על זה באיזושהי צורה, אז כאילו באיזשהו מקום, בסוף זה קצת גורם כזה לעובדים לא להבין מה טוב ומה לא, הם לא יודעים, כאילו, רגע, אז איזו התנהגות אני צריך לעשות שהיא תיחשב טובה? אז גם זה עניין שהוא באמת חשוב, ושלא להיות אדיש לדברים, זאת אומרת, כי באמת קרה משהו שהוא דורש הכרה או דורש רגע התייחסות, אז להתייחס.
יובל: נכון, אני חושבת שאתה חזק בזה, האמת. כאילו, יש לנו את סיכומי, סיכום שבוע, שכמו שאמרנו כמה פעמים, זה באמת מקום שבעיקר מרימים בו, כאילו, כן, אם צריך לדבר על איזשהו משהו בפורום רחב של כולם, אז כן מציפים, אבל בסוף זה הרבה פרגונים והרבה הערכה, וכן מזכירים שענת ישבה ועשתה את זה, והוא עשה את זה, וכל הכבוד פה וכל הכבוד שם, ואני כן חושבת ש…
עשהאל: פיגוזים. ואני לא זוכר המון מהילדות שלי עכשיו בפרטי פרטים, אבל אני כן זוכר משהו אחד. אני זוכר שכשהיינו ממש קטנים, אבל ממש, כאילו, ממש, like I was five, כאילו, ממש קטנים, ממש אבל, אז דבר אחד שאני זוכר ממש טוב זה שנגיד אם אימא שלי עכשיו הייתה יוצאת לאיזה חתונה או לאיזה משהו, והיא לא הייתה בבית, אז החיות שלי הגדולות היו כאילו באות ואומרות לנו, בואו נסדר את הבית ונעשה לאימא הפתעה.
יובל: נכון.
עשהאל: עכשיו, היינו עושים את זה מלא, היינו עושים ממש סדר מטורף בבית, כל הילדים, וכאילו… ועכשיו, אימא שלי הייתה חוזרת, וכשאני בתור ילד, לא שמתי לב שזה די רפטטיבי ולא משנה איך נסדר את הביתה, מספיק שרק נעשה משהו, והיא כבר… אימא שלי הייתה חוזרת הביתה, והיא הייתה ממש עפה עלינו, מפרגנת ואומרת, אני לא מאמינה, ואפילו את המטאטא שמתם במקום, וזה גבוה, איך הגעתם לשם? איך הצלחתם? או כאילו, פתאום כשהיא מגיעה והיא עוברת חדר, היא אומרת לנו כזה, בואו נעבור חדר-חדר, נראה מה עשיתם.
כאילו, זה לא כזה, וואלה, כל הכבוד, איך סידרתם את הבית, אלא היא מפרקת את זה לגורמים, היא יכולה לפתוח ארון ולהתלהב, להגיד, בואנה, מי סידר את הארון הזה בחדר הזה? ואז היא מסתכלת על הפח בחדר והיא רואה שקית חדשה, והיא אומרת, החלפתם גם שקית. וברגע שאתה מפרק את זה לנתונים, אז זה הופך להיות סיפור. ואנשים מאוד מאוד אוהבים סיפורים, הם אוהבים להיות חלק ממשהו שגם יש לו התחלה, אמצע, סוף, עלילה, גיבור. בסוף איזה תותחים אתם, ואיך זה היה קשה ובכל זאת הצלחתם, ואיך זה איתגר ובכל זאת הצלחתם. אז זה גם כן משהו שבאמת מרים, ובסוף כולם יוצאים נשכרים, כי גם העובד צריך את זה. וגם המעסיק בסוף נהנה מעובדים יותר פרודקטיביים, יותר יעילים, וכולם באווירה יותר טובה, ויש לזה השפעה אינסופית, כי אז אם נחזור רגע לדברים אחרים שאמרנו בפרק, בסוף מגיע עובד חדש, והוא נכנס לתוך מין תמהיל של עובדים מרוצים, שמחים, מחוברים, ממושמעים, כאלה שעובדים ממקום של רצון פנימי, ולא כי חייב, ולא כי יש סמכות וכל זה, אז גם הוא נהיה כזה. זה כי זה מתערבב. ואם כולם עובדים במקום של סמכות וצבא, אז גם הוא באמת נהיה כזה, וככה למעשה מקבלים חיילים שבוזים, מה שנקרא.
יובל: נכון.
עשהאל: שזה פחות חיובי. אז אלו ככה פחות או יותר הדברים שכל מה שקשור לחינוך, כמובן חינוך בעסקים, חינוך עם חיוך, וזה הכול. זה הכול. אז אנחנו נתראה בפרק הבא. יובל, תודה רבה שסייעת לי בפרק הזה.
יובל: תודה רבה.
עשהאל: ואנחנו נתראה בפרק הבא. יאללה ביי.

ידע שיווקי, עדכוני SEO ו-GEO, ומגמות דיגיטל - ישירות אליכם

ניתן להסיר בכל עת. ללא ספאם, מובטח.